בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום של דיינג'ר מאוס ודניאל לופי הוא מחווה נהדרת לקולנוע האיטלקי

תגובות

אף אחד לא מלחין מוסיקה לסרטים כמו האיטלקים. גם אם שמים בצד את המאסטרים הגדולים שבאו להוליווד - נינו רוטה ואניו מוריקונה - תעשיית הפסקולים האיטלקית של אמצע-סוף המאה שעברה היתה פורייה, מרתקת ורוויה בגאונים כמו ברונו ניקולאי, ארמנדו טרוואיולי, הוגו מונטנגרו, לואיס בקאלוב ואלסנדרו אלסנדרוני.

אלו הם לא המלחינים שעבדו עם הבמאים האיטלקים האמנותיים והמאז'וריים - פליני, אנטוניוני, רוסליני, פאזוליני או דה סיקה - אלא עם המסחרה של יצרני הבי-מוביז; מערבוני ספגטי, סרטי אימה מגוחכים ואקשן אלים וסנטימנטלי.

כשם שהאדפטציות האיטלקיות לסרטי הז'אנר האמריקאיים הכניסו בהם טוויסט לטיני מסוגנן - קיטשי, גרפי ומלודרמטי - כך גם הפסקולים שליוו אותם התנגנו בעולם מקביל; פחות מלוטש, אבל הרבה יותר יצרי. לפני יותר מעשור, למשל, התגלגל לידי אוסף ששמו "ברטה 70", שהורכב מנעימות בסרטי פעולה ובלש איטלקיים מסוף הסבנטיז-תחילת האייטיז. רובן ככולן היו וריאציות בניחוח ריזוטו פורצ'יני לפסקולי הFאנק והרייר-גרוב של הבלקספלויטיישן האמריקאי - הרבה גיטרות ווא-ווא ותזמורי מיתרים עשירים - שהלחינו קרטיס מייפילד ואייזיק הייז. בעקבותיו הגיעו גם לקטים מובחרים ממערבונים זניחים, אירוטיקה זולה, קומדיות פיסיות ואימה שבלי להתכוון היתה מצחיקה עד דמעות; כולם היו נהדרים.

מתברר שגם לדיינג'ר מאוס, האיש הכי עסוק בפופ (בק, "גורילז", "נארלס בארקלי"), יש פטיש דומה לפסקולי רביולי. "Rome", אלבום חדש שלו עם המוסיקאי האיטלקי דניאל לופי, הוא מחווה לפסקולים הגדולים של הקולנוע האיטלקי המסחרי. הפרטים הטכניים נשמעים אולי טרחניים - הוא הוקלט כולו באולפן ישן ברומא מתחת לכנסייה מפוארת, באמצעים אנלוגיים בלבד, עם כלים עתיקים ונדירים שנקנו תמורת בקבוקי יין ומשתתפים בו הווירטואוזים שניגנו ב"הטוב הרע והמכוער" והמקהלה הוותיקה של אלסנדרו אלסנדרוני - אבל הם לא גימיק שייתן קצת נופך רומנטי לסיפור המסגרת. שומעים אותם בכל תו; בפריכות הגיטרה, עדינות הברשת התופים וחמימות הצ'מבלו. דיינג'ר מאוס ולופי, שמתחו את ההקלטות על פני חמש שנים כדי להגיע לרמת הדיוק הרצויה, הצליחו לשחזר את הצליל, הטקסטורה והאמוציות של המלחינים האיטלקים בצורה כמעט מושלמת.

בשביל מי שחרד מתורה שהולכת ואובדת - מלחין הפסקולים האיטלקי הוא כמו החייט האמן שמוחלף על ידי פסי ייצור מכניים - זהו כמעט נס (וברור שיש מי שימצא אותו מתקתק מדי). ואם כל זה לא מספיק, ל"Rome" יש גם שני קולות מובילים, ג'ק וייט ונורה ג'ונס, שמונעים מהמחווה האינסטרומנטלית להיות גחמת-פסטיש וזורעים בה פופיות.

עם כל חיבתי לקולה הענוג של ג'ונס שעושה עבודתו נאמנה - השירים אתה מזכירים את האלבום הראשון של "זירו 7" - התרומה של וייט מרשימה במיוחד; הניגוד בין החספוס וההגשה הבלוזית-מיוסרת להפקה האלגנטית-מצוחצחת מפתיע באפקטיביות שלו. בתחושה - ואני בכוונה כותב תחושה ולא דינמיקה - הוא מזכיר את התרומה של מייק פאטון ל"לאבאג'". וכמו אותו פרויקט של דן דה אוטומייטור, גם ל"Rome" יש פוטנציאל לחצות את הקווים לעבר המיינסטרים, אפילו בישראל. יש לו השמות הנכונים והוא מלודי, קומוניקטיבי ובעיקר נעים ולא מאיים כדי שיוכל להסתנן למסעדות יאפיות (אף שאם הבנתי נכון הן מנגנות עכשיו רק דרבוקות) או לאיזה פלייליסט לילי בגלגלצ ולהיהפך שם למיני-להיט. זה יהיה חתיכת מבחן הישרדות בשבילו.

דיינג'ר מאוס ודניאל לופי - "Rome" (הליקון)



מימין: ג'ק וייט, דיינג'ר מאוס, נורה ג'ונס ודניאל לופי. בלי גימיקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו