בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההופעה של מולאטו אסטטקה בתל אביב לא ריגשה מספיק

היה איזה צדק היסטורי בהופעה של אסטטקה בתל אביב, אבל בסוף נותר טעם של החמצה

תגובות

אף אחד לא חזר משם כדי לדווח, אבל אם יש גן עדן ייתכן מאוד שהפסקול שמככב בו הוא שילוב בין חטיבת קצב פאנקית לבין חצוצרה וסקסופון שמנגנים ביחד מלודיה בסולם אתיופי. זה הצליל היסודי של הג'ז האתיופי, האתיו-ג'ז, ומאחר שהוא משל בהופעה של מולאטו אסטטקה בבארבי, לא היתה שום אפשרות שזאת תהיה הופעה רעה.

אבל האם זאת היתה ההופעה המצוינת שלה קיווינו? האם היא הצליחה לשחזר את ההתרגשות שעורר המפגש הראשון עם האתיו-ג'ז, שהתרחש בעת החשיפה להקלטות הישנות של אסטטקה? למרבה הצער, התשובה על שתי השאלות האלה איננה חיובית. ההופעה של אסטטקה בבארבי לא היתה מצוינת. היא היתה חביבה, מהנה, אבל גם קצת מאכזבת. הד חי אך חיוור למדי של ההקלטות המופלאות ההן.

אסטטקה היה האיש שניסח את הסאונד של האתיו-ג'ז בצורה המובהקת ביותר, ועל כן אין ראוי ממנו לקטוף את הפירות של ההכרה (המאוחרת מאוד) של חובבי מוסיקה מערביים ביופיה של המוסיקה הזאת. זה ממש צדק היסטורי, לייב על הבמה של הבארבי, שהיה מלא בקהל אוהד ומבין עניין. אבל צדק היסטורי, כך התברר, אין בכוחו להפוך הופעה נחמדה לאירוע מרגש.

מוסיקה אפריקאית, יותר מכל מוסיקה אחרת, היא אמנות קולקטיבית, ובתחילת ההופעה, כשהלהקה של אסטטקה עלתה בלעדיו ואז החצוצרן הזמין אותו לבמה ברוב טקס, התעורר החשש שזאת עומדת להיות הופעה בלתי קולקטיבית של מוסיקאי מבוגר רב זכויות ולהקת הליווי שלו. החשש הזה לא התממש במלואו. ההופעה השכילה לשמור על צביון קולקטיבי יחסית. ובכל זאת היה טעם לפגם בפוקוס המוגזם שקיבלה הנגינה של אסטטקה. הוא לא נגן גדול. רחוק מזה. התרומה שלו למוסיקה האפריקאית היא בעיקר בעיבודים. יותר מכל הוא מעבד מבריק. אבל בהופעה הוא ניגן קטעי סולו ארוכים בוויברפון, פסנתר חשמלי ואפילו כלי הקשה, והם היו בינוניים ולפעמים אפילו מייגעים.

אילו הלהקה של אסטטקה היתה מתגלה כחבורה של מוסיקאים משכמם ומעלה, הנגינה הפושרת שלו לא היתה מפריעה. בשנים האחרונות אסטטקה מופיע הרבה עם הלהקה האנגלית המצוינת "הליוסנטריקס", והשילוב ביניהם עובד נהדר. אבל הלהקה שהגיעה עם אסטטקה לתל אביב היתה סבירה, או לכל היותר די טובה. הגרוב היה נאה אך לא מסעיר, וקטעי הסולו של הנשפנים והקלידן הבהירו שהם רחוקים מלהיות ג'זיסטים מובחרים. הסקסופוניסט והחצוצרן השפריצו אנרגיות ומדי פעם התלבשה להם איזו פראזה מצוינת. הקלידן היה סתמי עד מעצבן. היה גם צ'לן. על הנייר זאת נראתה כמו הברקה, אבל בפועל התרומה שלו היתה זניחה.

מדי פעם, כשהגרוב הגיע לרתיחה והנשפנים ניגנו את המלודיות המופלאות של האתיו-ג'ז, נרשמה עלייה פתאומית במפלס ההתרגשות, אבל לטעמי אלה היו הרגעים היוצאים מן הכלל. בכל היתר אפשר היה להסתפק בהנאה גדולה מעצם המעמד (אסטטקה בבארבי!), בהנאה מאופקת מהמוסיקה עצמה, בהתבוננות בישראלים יוצאי אתיופיה שבאו להופעה (לא בהמוניהם אבל במספר יפה), ובמחשבה על באר הזיכרונות והאסוציאציות שמסתתרת מאחורי החיוכים שהמוסיקה של אסטטקה העלתה על פניהם.

מולאטו אסטטקה. בארבי תל אביב, 31.5



אסטטקה בתל אביב. מלודיות בסולם אתיופי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו