בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנגוס מקליז: מתופף גאון, משורר מוערך ואמן חזותי יוצא דופן

מקליז פרש מ"ולווט אנדרגראונד" כשזו החלה במסע הופעות. מה מסתתר מאחורי דמותו החידתית?

תגובות

צעיר עומד בכתפיים מכונסות לפתחו של בית דירות מתפורר בלואר איסט סייד של מנהטן. גבו מופנה למצלמה אך ראשו מוטה אליה, עיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהים. לידו ועל המדרגות שמתחתיו עומדים שלושה צעירים ומבטם מופנה לחזית. השלושה עתידים להפוך מפורסמים. 46 שנה חלפו מאז - והדמות הראשונה היא עדיין בגדר תעלומה.

חוקרי רוק עשויים לזהות את התצלום הזה כאחת התמונות המוקדמות של "ולווט אנדרגראונד", שצולמה ברחוב לודלו ב-1965. מבט בוחן יחשוף פרטים מוכרים: החיוך של לו ריד, החליפה השחורה של ג'ון קייל, הזעפנות של סטרלינג מוריסון.

הדמות הרביעית, האנונימית, היא אנגוס מקליז, שתפקידו כמתופף המקורי של הלהקה מעניק לו מקום של כבוד בתולדות הרוק.

אולי תערוכה שננעלה בסוף השבוע ותיעדה את הקריירה הנרחבת של מקליז כמוסיקאי, משורר, אמן חזותי ושמאן - תזכה אותו סוף סוף בהכרה שהוא ראוי לה. "הוא היה אחד המתופפים והמשוררים הגדולים בכל הזמנים", אומר המלחין לה מונט יאנג, שמקליז וקייל השתתפו בשנות ה-60 בלהקת מוסיקת הדרון שלו, "תיאטרון המוסיקה הנצחית".

מקליז מת ב-1979 בקטמנדו שבנפאל, ולא הותיר אחריו תיעוד רב. הוא אינו מופיע בהקלטות המסחריות של "ולווט אנדרגראונד", שכן פרש מהלהקה בדיוק כשעמדה להתחיל להופיע בתשלום. הוא היה כה נאמן לאורח החיים הבוהמייני, עד שלדברי ריד וקייל, לא הסכים שמישהו יגיד לו מתי להתחיל או להפסיק לנגן. את מקומו תפסה מורין טאקר, המפורסמת ממנו בהרבה.

אבל בעשור האחרון שולפים כמה מוסיקאים והיסטוריונים סרטי הקלטה ומסמכים המפיחים רוח חיים בשמו של מקליז, כמי שמילא תפקיד מכריע בתרבות המחתרתית של ניו יורק בשנות ה-60. הממצא הטרי ביותר עשוי להתגלות כאבן רוזטה של מקליז: מזוודה מלאה בשירים, רישומים, תצלומים ומזכרות, שהשאילה ליאנג אלמנתו של מקליז, הטי, ושנותרה מאז ספונה במרתפו עשרות שנים.

תוכן המזוודה היה לב לבה של התערוכה "נשק חלום: חייו ואמנותו של אנגוס מקליז (1938-1979)", שהוצגה עד השבוע שעבר בגלריה בו-הוריי בצ'לסי, ניו יורק.

אוצרי התערוכה, ויל סוופורד קמרון וג'ונה קוגלברג, טוענים כי היא מבססת עוד יותר את מעמדו של מקליז כ"חוליה האנושית" המקשרת בין שירת דור הביט, סצינות האמנות של קבוצת "פלוקסוס" וה"פקטורי" של אנדי וורהול, הקולנוע הפסיכדלי, הרוק והאוונגרד הקלאסי. "המסמכים האלה שופכים על שנות ה-60 וה-70 אור אחר לגמרי", אומר קמרון.

כמה מהמוצגים בתערוכה מספרים על מקליז דרך האנשים שעמם היה בקשר: עלון פרסומת להפנינג בן שמונה שעות ב-1965 עם וורהול, ויליאם בורוז, אלן גינסברג וה"פאגז"; פתק לידידו איירה כהן, קולנוען שמת באחרונה.

מוצגים אחרים ממחישים את האקסצנטריות של מקליז באמצעות תנועות אמנותיות שבהן היה מעורב. למשל התנועה "דפוס השפה המתה" שהקים בפאריס ב-1958 עם ידידו מימי התיכון פיירו הליצר. התנועה פירסמה יצירות מוקדמות של משורר דור הביט גרגורי קורסו ושל הקולנוען ג'ק סמית, וכן את החוברת "Year" מאת מקליז, שנכתבה בסביבות 1960 ומשרטטת לוח שנה אלטרנטיבי עם שמות חדשים לכל יום ("יום המטוס המעשן", "יום דיטריך"). אשתו מריאן זזילה ושותפו לה מונט יאנג עדיין משתמשים בלוח הזה.

מקליז בילה את רוב שנות ה-70 בנפאל, שם הדפיס את שיריו במהדורות זעירות, מאוירות בקליגרפיה דמיונית שיצר בעצמו, המזכירה ערבית או סנסקריט. קוגלברג אינו מייחס חשיבות לשאלה אם הסמלים האלה הם בבחינת שפה בפני עצמה. "זו שירה פנימית", הוא אומר, ומדמה את התהליך שעבר מקליז ל"כתיבה האוטומטית" התת-מודעת של הסוריאליסטים.

אין זה מקרה שמקליז עצמו נתפש כצופן, כדמות שיש לפענח באמצעות פיסות כתב או כמה תצלומים חידתיים - כמו זה שצולם לקראת סוף חייו, שבו דמותו של מלאך המוות זוחלת לקראתו. ידידיו ועמיתיו זוכרים אותו כמי שחי תמיד במישור פיוטי מרוחק, איש מלא השראה יצירתית אך אניגמטי.

אף פעם אי אפשר היה לדעת אם יגיע לחזרות. אם הגיע, הוא היה יכול להתחיל לנגן לפני שכל השאר באים - ולהמשיך הרבה אחרי שכולם כבר הניחו את הכלים. כרבים אחרים באותה תקופה, הוא צרך כמויות עצומות של סמים וכנראה הזניח במיוחד את בריאותו.

סיבת מותו בגיל 41, לפי בני משפחתו, היתה היפוגליקמיה (מיעוט סוכר בדם), שהוחרפה בשל שנים של שימוש בסמים. דיווחים אחרים הם על תת-תזונה. "הוא היה מרחף", אומר קייל. "הוא דיבר בחצי-לחישה, כאילו היה מלא יראה כלפי משהו".

המלחין טרי ריילי, המגדיר את מקליז כ"אישיות יופיטרית" ("רחב אופקים, עם תחושה בולטת של רצינות", הוא מפרט), זוכר אותו כבדחן ספונטני, שברגעים כאלה שכח כמדומה את הצד האפל שלו. אבל "לפעמים היו מוצאים אותו חסר הכרה ברחוב", מוסיף ריילי. "פשוט לא היה אכפת לו אם יחיה מחר או לא".

בקצב לא קבוע

אנגוס ויליאמס מקליז נולד בברידג'פורט שבקונטיקט ב-1938. הוא למד נגינה בכלי הקשה, אבל בתחילת שנות ה-60 הנגינה שלו כבר נעשתה כל כך ייחודית עד שרבים הניחו שהיה אוטודידקט. יאנג עבד אז על פיתוח סגנון הדרון עם "תיאטרון המוסיקה הנצחית", סגנון שבו מניחים לטונים העיליים הטבעיים של צלילים מתמשכים לצלצל בקול, לפעמים במשך שעות. הקצבים של מקליז, על תופי יד כמו בונגוס או טאבלות, התיזו על גבי הדרון תבניות מהירות ומורכבות - כמו דיבור לחוץ - ועדיין נמנעו מלהתגבש לכלל מקצב קבוע ויציב.

"הוא כמעט אף פעם לא ניגן בקצב קבוע", אומר המלחין טוני קונרד, גם הוא מנגני הלהקה, שעדיין נשמע מלא התפעלות. "הוא היה רחוק מלשמור על קצב אחיד יותר מכל מתופף אחר ששמעתי לפניו או אחריו. כושר ההמצאה שלו, ההתחדשות הבלתי פוסקת שנדרשה לשם כך - זה היה מדהים".

התערוכה כוללת מיצב סאונד של המוסיקה הזאת ברחוב קנאל 265, וגם סרטים הקשורים למקליז, ובהם ""The Invasion of Thundrbolt Pagoda" מ-1968. הסרט הזה וחומרים אחרים בתערוכה חושפים פן נוסף בדמותו של מקליז: ילד טבע פסטורלי בלב הלואר איסט סייד, המכסה את גופו בצבעים בגון אצות או מנגן עם חלילן בפארק. אין פלא שהוא לא ממש התאים ל"וולווט אנדרגראונד". "הוא היה היפי עוד לפני שהמציאו את המלה", אומר קונרד.

עבודתו המוסיקלית של מקליז התגלתה מחדש בקצב אטי למדי. מ-1999 ואילך החלו לצאת כמה דיסקים בחברות תקליטים עצמאיות, רובם מבוססים על הקלטות ביתיות. בשל מיעוט החומרים, ההיסטוריונים לא הכירו בחשיבותו של מקליז, ואוצרי התערוכה אומרים שאחת ממטרותיהם היא לסייע לתהליך הזה לקרות.

למסתורין האופף את מקליז יש חשיבות בפני עצמו, בין השאר כאינדיקציה לכך שתולדות האמנות והמוסיקה בשנות ה-60 לא סופרו במלואן. עדיין צריך לבדוק הקשרים ולגלות פרטים חבויים, שעשוים לשנות את התמונה הכוללת.

"כיום אנחנו עדיין מספרים את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנצחים, בייחוד בכל הנוגע למוסיקת רוק", אומר ברנדן ג'וזף, חוקר מאוניברסיטת קולומביה שכתב על התקופה. "דמות כמו מקליז מראה שהיו גם כיוונים אחרים".

קמרון וקוגלברג נפגשו במשך החיפושים אחר פשרה בעניין אגדת מקליז. קמרון, בן 30, עבד עם כהן על שיקום הסרט "The Invasion of Thunderbole Pagoda", שמקליז מופיע בו וחיבר לו את הפסקול. המפגש הוביל לפגישה בלונדון עם רעייתו הטי מקליז, שסיפרה להם על אותה מזוודה.

קוגלברג - בן 45, צייד של מזכרות מתרבות הפופ - חיפש חומרים על מקליז בזמן שערך את הספר "ולווט אנדרגראונד: אמנות בניו יורק", שהתפרסם בהוצאת ריצולי לפני שנתיים.

נדרשו להם שנתיים כדי למיין את תוכן המזוודה, כולל כ-100 סלילי הטייפ שמצאו אתה, ובינתיים התגלו גם אספנים שהשאילו להם חומרים משלהם על מקליז. אחרי עשרות שנים שבהן היה רק זרזיף של חומר נגיש, קמרון וקוגלברג מאמינים כי עכשיו יש בידיהם מסה קריטית. "פתאום יש שפע של חומר", אומר קוגלברג. "אני מאמין שהחומר עצמו מחליט מתי הוא רוצה שיגלו אותו". *



''ולווט אנדרגראונד'', 1965; למטה: עבודה של מקליז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו