בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפגנות מחאה, סמים ורוקנרול: המוסיקה הערבית עושה מהפכות

מוחמד ג'באלי, שירצה היום בתל אביב, טוען כי למוסיקת המחאה שהתפתחה בעולם הערבי יש קש הדוק למהפכות האחרונות

תגובות

"אם יש שיר אחד שמסמל את מה שקורה עכשיו בעולם הערבי, זה השיר הזה", אומר מוחמד ג'באלי ומראה קליפ במחשב הנייד שלו. פופ ערבי קצבי ומעודכן, עם השפעות ברורות של היפ-הופ ודאבסטפ, בוקע מהמחשב, ועל המסך נראית בחורה צעירה שהולכת ושרה בנוף אורבני. היא מצולמת במצלמה של טלפון סלולרי. רגע אחד היא הולכת בשוק, לבושה בבגדים מסורתיים שמכסים את כל גופה, ומיד אחר כך היא מופיעה בג'ינס, גופייה ושיער פזור. קוראים לה מרים והיא אחת הזמרות הצעירות הבולטות במצרים. מאחוריה נראה גבר צעיר ומזוקן. זה זייד חמדאן הלבנוני, ככל הנראה המוסיקאי הכי חשוב שפועל כרגע בעולם הערבי. לשיר קוראים "אסלחאת", רפורמות. הוא יצא בסוף 2010, כמה חודשים לפני פרוץ המהפכות בתוניס ובמצרים, והוא ממחיש כיצד מוסיקה יכולה לבשר התפתחויות חברתיות ופוליטיות.

"מרים היא מצרית, זייד לבנוני. הקליפ מצולם גם באלכסנדריה וגם בביירות. זה אוסף של מוחות צעירים בעולם הערבי, שעושים מוסיקה מעודכנת וחדשנית. זה הכי אינדי ערבי, מיוצר בלא-יודע איזו דירה בביירות", אומר ג'באלי, פעיל חברתי יפואי ו"די-ג'יי לעת מצוא", כפי שהוא מגדיר את עצמו. "לא היינו רגילים לשמוע מוסיקה כזאת על מלים בערבית, שמתנגנת כל כך טוב", הוא ממשיך. "זה לא חיקוי של שום דבר. זאת יצירה חדשה לגמרי. השילוב של מוסיקה ומלים קרוב לראפ, אבל זה לא ראפ. זה משהו ייחודי".

על מה מדבר השיר? "הוא מדבר על זה שבעיתונים מוכרים לך רפורמות, אבל בעצם אין שום שינוי", אומר ג'באלי. "הוא מדבר על אבטלה, על בעיות של צעירים אקדמאים. המשפט שחוזר על עצמו לאורך כל השיר הוא 'כאילו שהבחור הזה בחר לסחור בסמים'. הוא לא בחר, זאת המציאות שהכריחה אותו. משפט אחר, שאי אפשר לשכוח, אומר 'להתהלך ברחוב עם הרעב שלך שהוא כמו חתול בר'. איזה דימוי חזק. זה שיר שאומר בעצם שרפורמות חלקיות לא שוות כלום. הרפורמה היחידה היא להפיל את הכל. וזה שיר שיצא כמה חודשים לפני כיכר תחריר. זה ממש רוח הזמן".

"אסלחאת" יהיה אחד השירים שג'באלי ישמיע וינתח בהרצאה שיקיים היום ב-14:00 במועדון לבונטין 7 בתל אביב. זאת תהיה ההרצאה הראשונה מתוך שלוש הרצאות שלו על מוסיקת מחאה בעולם הערבי, והיא תתקיים כחלק מסדרת הרצאות חדשה על מוסיקה שתיפתח במועדון היום. לפני ג'באלי (ב-12:00) ידבר אבי פיטשון על פאנק בעולם ובישראל, ואחריו (ב-16:00) ידבר המוסיקאי דיגיטל מי (שי ליברובסקי) על מוסיקה מסומפלת. כל קורס כזה יכלול שלוש הרצאות בשלושה ימי שישי עוקבים.

לא יכול להיות זמן מתאים יותר לדבר על מוסיקת מחאה בעולם הערבי. "יחד עם ההתפוצצות המהפכנית ברחוב, יש גם התפוצצות ברמת היצירה", אומר ג'באלי. "אתה צריך לשמוע את המוסיקה שנוצרה בכיכר תחריר. בזמן שאנשים התבצרו בכיכר, עלו ליוטיוב עוד ועוד שירים שנוצרו ממש שם. מבחינת רוח הדברים, זה כמו 1968. בתקופת מהפכות הזמן מקבל אינטנסיביות. תהליך היסטורי של 50 שנה קורה בחודש. האינטנסיביות הזאת מוציאה מאנשים דברים מאוד מעניינים".

שירים על מחסומים

הלב הפועם של הפופ הערבי החדש הוא ביירות. "The Lebanese Underground", כך נקראת חבורת היוצרים שמונהגת על ידי זייד חמדאן והוציאה מתוכה עוד כמה להקות מצוינות. הטובה מכולן, אומר ג'באלי, היא "משרוע לילה". "הלהקה הזאת הוציאה את אלבום הרוק הכי טוב בערבית אי פעם", הוא מכריז, "והיא גם כתבה את שיר המחסומים הכי טוב במזרח התיכון. הוא מדבר על החוויה של לעבור הטרדות מיניות במחסום באמצע ביירות. 'היי מותק, שימי את התיק בצד ובואי הנה'. כל השיר זה משפטים כאלה ממחסומים".

ג'באלי חוזר למחשב הנייד שלו ומראה קליפ לשיר אחר של "משרוע לילה", שנקרא "שמלות". מה הזמר שר? "את זוכרת איך אמא שלך תפסה אותנו עירומים במיטה שלך ואמרה לי לא לחזור לבית שלכם יותר? את זוכרת שאמרת שננסה גם אם אין לנו כסף?", מתרגם ג'באלי. "לבבות שבורים ברוק ערבי". הקליפ מקבל תפנית מפתיעה כשהזמר לובש שמלת כלה ומתחיל להתאפר. מתברר ש"משרוע לילה" מדברת בשירים שלה על הסצינה ההומו-לסבית בביירות, ואף ש"שמלות" מדבר לכאורה על בחור ובחורה, "הדיבור הוא כזה שאתה לא מבין אם הוא מדבר לבחורה או לבחור", אומר ג'באלי. "זה שיר שכאילו נכתב על תל אביב", הוא מוסיף. "עליית מחירי הדיור, אין איפה לגור, לצאת לדייט זה כמו להשקיע בבורסה - בעיות אורבניות שנוגעות לחיים שלנו כאן אחד לאחד. מדהים לחשוב על קווי הדמיון. תל אביב וביירות הן הרי שני המקומות היחידים בעולם שלא משנה כמה מלחמות או משברי נדל"ן יהיו, מחירי הדירות תמיד יעלו".

ג'באלי מספר ש"משרוע לילה" הופיעה לפני שבועיים בקהיר מול קהל ענק. "וזאת להקה שעולה תמיד להופיע עם הדגל ההומו-לסבי. לא משהו שעיריית קהיר תרגיש בנוח להזמין לאירוע תרבות ממומן ממשלתית", הוא אומר. "אבל עובדה שעכשיו זה קורה. המהפכה והשחרור הסירו את המגבלות. פתאום זה לא משנה אם הזמר הומו ואם השירים שלו מדברים על היחסים שלו עם חבר שלו לשעבר. אם זה רוק טוב, אם המסרים רלוונטיים לצעירים, הלהקה תמלא את הכיכרות. לפני המהפכה אני לא מאמין שזה היה יכול לקרות".

ההרצאה של ג'באלי ביום שישי תיפתח עם הגל החדש של מוסיקת המחאה הערבית, אבל היא תקשר בין המוסיקה העכשווית לבין ההיסטוריה של שירת המחאה, בעיקר במצרים. האב המייסד של שירת המחאה, וגם של המוסיקה המצרית המודרנית, היה סייד דרוויש, שמת ב-1923 בגיל 32 בלבד, וג'באלי מזהה זיקה חזקה בין השירים שלו לבין מוסיקת המחאה העכשווית. "הכתיבה בסלנג של רחוב, האירוניה, שירים על למה אי אפשר לקנות קוקאין, או על הסנג'ר שנשלח להביא קוקאין לכל השכונה ונתפס עם כמות גדולה של סם - הכל התחיל מסייד דרוויש ומשירי המחאה נגד השלטון הבריטי במצרים, והיוצרים הצעירים של היום חוזרים לדבר בשפה הזאת. זאת ממש סגירת מעגל", אומר ג'באלי.

לא רק אל דרוויש חוזרים, אלא גם אל הזמרים והמשוררים הקומוניסטים של שנות ה-50 וה-60. "למשל אחמד פואד ניג'ם", אומר ג'באלי. "משורר שוליים קומוניסטי שחי עד היום בשכונות העוני בקהיר. חצי מהחיים שלו היה בכלא. אם לא גדלת בתוך המפלגה ספק אם שמעת עליו. אבל פתאום, בשנים האחרונות, הוא נעשה אייקון תרבותי, בהתחלה בגלל ערוצי הלוויין ועכשיו בגלל יוטיוב. האיש הזה הוא דברן גדול והוא לא מפחד לומר כל מה שהוא חושב. ערוצי הלוויין התחילו להביא אותו לאולפן בשביל הרייטינג, והוא היה מוריד פצצות ועונה בשיא החריפות. ביקורת קשה מאוד על המשטר. לפעמים היו חותכים אותו באמצע, אבל היום כבר אין דבר כזה לצנזר. כל מה שמשודר עולה לרשת, ובתקופה האחרונה ניג'ם חוגג ביוטיוב, והוא נהפך לגיבור תרבות בשביל האנשים הצעירים שפועלים היום".

ג'באלי חוזר למחשב שלו ומראה סרטון נדיר של זמר המחאה המצרי הגדול שייח אימאם. "הנה עוד דוגמה למה שיוטיוב עשה", הוא אומר. "הסרטון הזה צץ ממש בזמן האחרון. זה פשוט לא ייאמן. רואים את שייח אימאם, אחד הזמרים הכי גדולים, מנגן בחדרון של פועלים, עשרה מטר רבועים. בחדר יושבים נשים וגברים ממעמד הפועלים. ברור לך שכולם על אופיום וחשיש. הנה המשורר נגיב סרור. הוא בוכה. ההקלטה הזאת מלמדת המון על ההווי של סצינת השוליים הפועלית. לפני עשר שנים לא היית מוצא דבר כזה. אני אפילו יכול לדמיין איך זה הגיע לרשת. חבר מפלגה זקן סיפר לבן הסטודנט שלו שבשנות ה-60 הוא צילם את שייח אימאם באיזה חדרון. הבן אמר 'אבא, אתה עובד עלי'. האבא אמר 'לא, אני חושב שהסרט זרוק באיזה ארון'. הבן הלך לארון, מצא את הסרט, נדהם ממה שהוא ראה ואז העלה את זה ליוטיוב". *



מוחמד ג'באלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו