בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטודנטים משלוש המחלקות לעיצוב אופנה המובילות בישראל פותחים את הארון

רגע לפני שהם נהפכים למעצבים שישפיעו על הרחוב הישראלי, הצצה למה שהם לובשים

תגובות

בארון של / מרוות חכרוש

מרוות חכרוש, סטודנטית שנה ד', מספרת כי הרומן שלה עם עולם האמנות החל עוד בילדותה בעכו, אז קיבלה במתנה קופסת צבעים ומאותו רגע לא חדלה לצייר.

לאורך השנה השנייה והשלישית ללימודיה פעלה כיושבת ראש איגוד הסטודנטים, והיתה לסטודנטית הערבייה הראשונה בתפקיד. "אני חושבת שבאיזשהו מקום, למרות ההנאה והגאווה שבביצוע התפקיד, זה די פגע בי בכל הקשור לביצועי הטכניים בלימודים. למזלי, בגלל שהקונצפטים שלי היו טובים, קיבלתי ציונים גבוהים".

האקטיביסטיות של חכרוש, שמעידה כי תמיד היתה פעילה חברתית, גולשת גם לעבודות העיצוב שלה. לדבריה, "העבודות שלי מאוד פוליטיות, ואני גם מרבה לעסוק בהבדלים בין גברים ונשים. מאחורי העיצובים שלי יש אג'נדה. המטרה שלי היא לקדם עתיד יותר טוב לכלל האדם.

"הנושא של פרויקט הגמר שלי הוא 'נשים ומהפכות'. אמי היא זו שנטעה בי את רוח המהפכנות. היא היתה הראשונה בכפר שהעזה ללבוש מכנסיים, וכמה מבנות הכפר הלכו בעקבותיה, ואף לקחו את מידות מכנסיה לתופרת המקומית כדי שתכין בשבילן זוג דומה. בעיני, בכך היא הובילה מהפכה מקומית, וזה מה שנתן לי את ההשראה לפרויקט. רציתי לחזור לאותן נשים שחוללו מהפכות, פרצו את הגבולות וסללו את הדרך לדור הבא".

בכל הקשור לסגנון לבושה, חכרוש מספרת כי היא משתדלת להתלבש באופן שיבטא את סגנונה ויחמיא למבנה גופה. "אני מאוד קשובה לגוף שלי. יש לי חזה גדול, ולכן אינני יכולה ללבוש כל דבר. בגלל זה אני מרבה ללבוש טוניקות וחולצות מכופתרות מעט רחבות, לשלבן עם גרבונים שונים. אני גם מאוד אוהבת ללבוש שמלות.

"יש לי משיכה לבוהו-שיק, לוק סיקסטיזי כזה, פרחוני. אבל לאירועים חשובים או פגישות אלבש לרוב שמלה קלאסית ונעלי עקב. לעתים אני מרכיבה מראה יותר אקלקטי, כמו למשל בגד בסגנון אתני או פריט רקום עם ז'קט מחויט. אני גם משלבת הרבה פריטי יד-שנייה במלתחה שלי".

בארון של / הד מיינר

הד מיינר, בן 26, סטודנט שנה ג', מתגורר בגבעה הצרפתית בירושלים, בסמוך לבצלאל, עם אשתו הזמרת והיוצרת ריף כהן. הוא הגיע לעיר מהיישוב הקהילתי עמוקה שבגליל. "אני אוהב את ירושלים, ומבחינה אופנתית מה שקורה פה הוא פלא: הלבוש של הנזירים, החסידים, הליטאים - הבגדים המסורתיים שהשתמרו במשך שנים מעניקים לי המון השראה. התלבושות האלה הן אנטיתזה לאופנה".

ההשקפה של מיינר על עולם האופנה היא כמעט רוחנית. "אני אוהב לראות סוג של גולמיות בבגד", הוא מספר, "ולרוב אעדיף שהוא קצת ייפול מהגוף, שיהיה רחב וישאיר מקום לתנועה, כמו בגלימות. אני גם מחפש שהבד ייתן צורה יותר אמורפית. מבחינת בדים אעדיף כאלה שקשורים למסורת, כמו משי, עור וצמר. זה קריטי בעיני שמשהו יהיה נעים על הגוף, אולם בתור סטודנט, בעיצובי אני צריך להתפשר, כי אי אפשר תמיד לקנות בדים יקרים".

מיינר הוא הבכור מבין שלושה בנים. הוריו הם אנשי מלאכה והוא מייחס לעובדה זו משקל בבחירתו ללמוד עיצוב אופנה. "נראה לי שזה משהו גנטי", הוא אומר. "הרגשתי בנוח עם ההתעסקות הזו. אמא שלי נהגה לצייר, ואני זוכר שבתור ילד היא היתה משאירה לי חלקים ריקים בציורים שלה כדי שאוכל להשלימם או לצבוע בתוכם. מלבד זאת, היא עשתה גם עבודות זכוכית. מאבא שלי, שהוא נפח ומסגר, למדתי הרבה על גישה לעבודה. הוא מאוד דייקן ורציני במה שהוא עושה". כשהיה בן 18 פנה מיינר לתופרת בצפת כדי שתלמדו לתפור ולעבוד עם עור. "למדתי ממנה טכניקות, ובהמשך למדתי לבדי איך לפתח גזרות ובדים. השתמשתי באופנה ככלי להעביר את המחשבות שלי".

מיינר, שמתעניין בעיקר באופנת גברים, מכין פריטי לבוש ונעליים לעצמו. "בשנה השנייה ללימודים דווקא עיצבתי גם בגדי נשים. בבצלאל לומדים הכל, אבל אם אתה מבקש את החופש לעשות מה שאתה רוצה מאפשרים לך. אני די צנוע בלבוש שלי, ועם זאת תמיד אחפש פריטים שיהיה בהם משהו אחר. בסופו של דבר הייתי רוצה לפתח מותג משל עצמי, ובתור מעצב אתה צריך שיהיה לך משהו להגיד. אצל רוב המעצבים הגדולים רואים את זה. אין פסול ברשתות, המאפשרות לכולנו להתחדש ולהראות טוב, אבל יש משהו אחר בבגד שלא נעשה בייצור המוני".

בארון של / רוני בן ששון

רוני בן ששון, בת 27, סטודנטית שנה ד', הבינה כי ברצונה לעסוק באופנה במשך טיול בן חצי שנה שערכה בקירגיסטאן, גיאורגיה וסין.

"כבר בגיל צעיר הייתי מציירת נסיכות עם שמלות מפוארות", היא מספרת. "את רוב שנות ילדותי ונעורי ביליתי על הבמה, רקדתי ולמדתי תיאטרון ומשחק, ואף השתתפתי כשחקנית בסרטי סטודנטים. במשך הטיול קראתי את הספר "קורות הציפור המכאנית" של הרוקי מורקמי, שמופיעה בו דמות של מעצבת אופנה. במקביל לקריאה, התחלתי להבחין בתלבושות השונות במקומות שבהם טיילתי. ואז, ברגע שהבחנתי בכך, הכל התקשר וההחלטה ללמוד עיצוב אופנה התגבשה".

בן ששון, שגדלה בראש פינה, מספרת שתמיד השתמשה בבגדים כדי לבלוט בסביבתה. "גדלתי בסביבת הרבה קיבוצים", היא אומרת, "וזה יוצר איזשהו קושי. דבר שהוא שונה ואחר לא בהכרח מתקבל בעין יפה ועלול לגרור תגובות לא אוהדות. עם זאת, לפעמים כשהייתי מגיעה לבושה במשהו לא שגרתי, יכולתי להבחין שהוא דווקא כן תופס ומדבק".

"כשאני מתלבשת, אני אוהבת לשלב בין פריטים מעולמות סגנוניים שונים, לשחק על הקו שבין זרוק לאלגנטי. הטעם שלי די פשוט, ותמיד אעדיף נוחות וניקיון ויזואלי. יכול להיות שזה נובע מהפחד להיראות צעקנית מדי".

במשך השנה השלישית ללימודיה נסעה בן ששון להלסינקי לתקופה של ארבעה חודשים, במסגרת חילופי סטודנטים. ניכר כי הזמן שבילתה שם השפיע עמוקות עליה ועל גישתה לאופנה. "לפינים יש סגנון מסודר ונקי. לא יהיה להם קמט אחד על הבגד, שלא לדבר על לכלוך. לעתים הרגשתי קצת כמו ילדת רחוב לידם.

"הפינים מרבים ללבוש בגדים עם הדפסים שונים. אני אוהבת את הישירות שיש בהדפס, ויוצא לי להשתמש בכך הרבה בעיצובים שלי. הייתי רוצה ללמוד זאת בצורה יותר רחבה בהמשך. בעיני הדפס הוא לא סתם פאטרן, הוא יכול להשפיע על תפיסת הצורה של הבגד כולו".

"בסקיצות שלי הדמויות תמיד בתזוזה. כנראה בהשפעת הריקוד, שהיה חלק גדול מחיי. ההשראה שלי לקוחה מהרחוב, במובן של איך אדם לובש את בגדיו. את הפרויקטים שלי אני מתחילה מפיתוח הבד: בחירה והכנה של הטקסטיל הם הבסיס שלי, כאשר המטרה היא לשלב בין החומר לעיצוב.

"אף שהדגמים שלי הם חלק מקולקציה, תמיד אשתדל לחשוב במובנים של מחמיא או לא מחמיא. בסופו של דבר זה מה שאתה, בתור צרכן, זקוק לו ורוצה".

בארון של / הילי יעקבי

הילי יעקבי, בת 24, סטודנטית שנה ב', נמשכה לתחום היצירה עוד כילדה. "ציירתי באובססיביות, ומחברת הסקיצות היתה חלק בלתי נפרד מחיי", היא מספרת. "כשהגשתי מועמדות להתקבל ללימודים בבצלאל, עוד לא הייתי לגמרי בטוחה מה אני רוצה ללמוד. בסוף בחרתי באופנה, אבל אני עוסקת בעיקר בעיצוב גרפי בהקשר של אופנה".

כילידת ירושלים, יעקבי מאוד מחוברת להוויה של מקום הולדתה. "ירושלים היא מקור ההשראה המרכזי שלי. היא אומנם מקום טעון, אך היא יפהפייה. הסצנה פה מתנהלת אחרת, יש מעין אווירה של קולקטיב שמובילה לשינוי תודעתי. יוצאים מפה יוצרים מלאים בתוכן אינדיבידואלי ולא מתיימר, וזה גורם לכך שתמיד יש שיח אודות עשייה וצבירת חוויות ממקור ראשון".

"בעיני, אופנה היא עיסוק יומיומי והבחירה בו חייבת לבוא מתוך אהבה, משיכה לחומר, לאדם ולסגנון", היא אומרת. "בבגדים שאני מעצבת, אני עובדת בעיקר עם כותנה ועור. אני אוהבת חיבורים של שכבות, ולכן הבגדים שאני מייצרת בנויים משכבות של פריטים שונים, דקיקים יחסית. כל עבודה שלי מלווה בטקסט וסאונד, שבשבילי הם מטען קונצפטואלי. מה שהכי יפה בעיני זה שבאופנה הכל אפשרי".

סגנון לבושה של יעקבי הוא אקלקטי מאוד. "אני משתדלת לא לקנות ברשתות, ושילובי הפריטים שלי אף פעם לא יתאימו לתכתיבי הקטלוגים. אני מאוד אוהבת פריטי וינטג' וחיבורים בין גבוה ונמוך, ישן וחדש. קשה לי להינעל על סגנון אחד, ואני מתלבשת לפי חשק. מבחינתי הכל הולך, בטווח הנוחות שלי. חשוב לי להשקיע בפריטי מעצבי מקומיים: לכל יוצר או יוצרת יש שפה אישית, והדברים משתלבים נהדר יחדיו. סבתי נהגה לומר לי שהרבה פעמים, הפתרון הוא להתחיל קודם בקומבינזון. בבקרים מסוימים העצה הזאת עוזרת לי מאוד".

בארון של / נטע דפנה

נטע דפנה, בת 26, סטודנטית שנה ד', מתגוררת בבית הוריה ביישוב הקהילתי מכבים רעות הסמוך לעיר מודיעין. לדבריה, כבר כילדה היתה מאוד דעתנית לגבי בגדיה. "לא הסכמתי שילבישו אותי", היא מספרת, "ותמיד העדפתי בגדים משוגעים ואקסצנטרים על פני בגדי יום-יום. לאחותי ולי היה בילדות ארגז תחפושות ענק, מלא בבגדים, נעליים ואקססוריז, והיינו מרכיבות תלבושות ומעלות הצגות. מה שמצחיק הוא שככל שבגרתי, כך נכנסו יותר פריטים מהארגז לארון והפכו לפריטי לבוש לגיטימיים בעיני".

דפנה, בוגרת מגמת תיאטרון, מספרת שדווקא אהבתה הגדולה למשחק גרמה לה לבסוף לשנות כיוון. "בשלב מסוים הבנתי שהמשחק צריך להישאר בתור תחביב", היא אומרת. "הרגשתי שאם אבחר בתחום הזה כמקצוע הוא ישתלט על חיי בצורה שתהרוס את האהבה שלי אליו. זה נשמע קלישאתי, אבל בסופו של דבר לימודי האופנה בחרו אותי ולא אני אותם.

"יצירה חופשית חשובה יותר מתחזיות וטרנדים", היא אומרת. "אמנם יש חשיבות למה שקורה בעולם, אבל אצלי ההתעניינות באופנה באה יותר מבפנים. אני רוצה ליצור בגדים אמנותיים שמתכתבים עם הגוף, שללובש אותם יהיה נוח והוא ירגיש נכון בתוכם".

דפנה מצביעה על פער בין הבגדים שהיא מעצבת לבין אלה שהיא נוהגת ללבוש. "לרוב אבחר מראה נקי. אני אוהבת מינימליזם, אבל זה לא מגיע לעיצוב שלי, שיש בו הרבה עודפות. הקו המנחה אותי הוא אסתטיקה. אני דוגלת בנוחות, ואם אני לא ארגיש נוח בבגד מסוים, לא אלבש אותו. בעבר הייתי מוטרדת מהשאלה מה יגידו על מה שאני לובשת. היום אני שלמה עם עצמי, ולא מתלבשת כדי למצוא חן אלא כדי להביע את עצמי".

יש לה חיבה לפריטי יד-שנייה, והיא מתקשה, לדבריה, להיפרד מבגדים ישנים. "כשהייתי ילדה אמא שלי נהגה לקחת אותי לסיבובים בשוק הפשפשים, ומאז אני מאוהבת בקונצפט. אני גם אוגרת. אני לא יודעת להיפרד מדברים. לא מזמן אבא שלי סידר את הארון שלו ורצה לזרוק הרבה זוגות מכנסיים מחויטים. פשוט לקחתי אותם, עשיתי להם מכפלות ואני לובשת אותם עם חגורה, כך שנוצרים כיווצים למעלה. אני גם מקבלת 'משלוחי סבתות', כך אני קוראת לבגדים והחפצים שאני מקבלת מסבתו של גיסי ומהחברות שלה, שגילו את המשיכה שלי לבגדים ישנים עם עבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו