בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קאמל מנור חוצה גבולות

מנור מחלק את זמנו בין הקמת תערוכות לאניש קאפור בסן ז'רמן דה פרה בפאריס להשקת הביתן של סיגלית לנדאו בבינאלה בוונציה. ספק אם אלה החיים שדימיין לעצמו כשברח עם אמו מאלג'יריה, לפני שנהפך לאחד הגלריסטים המצליחים בצרפת

תגובות

"אמא שלי, כמו כל האמהות כנראה, רצתה שאהיה בנקאי", אומר קאמל מנור. אבל תקוותה של אמו נכזבה. מנור הוא כיום אחד הגלריסטים המצליחים בפאריס. יחד עם שותפתו העסקית, מארי-סופי איישה, הוא מנהל כבר 11 שנים גלריה שנושאת את שמו, גאלרי קאמל מנור, ושוכנת בשני חללים נפרדים ברובע סן ז'רמן דה פרה בגדה השמאלית בפאריס.

בשנת 1966, כשהיה בן 15 חודשים, ברחה אמו של מנור מאלג'יריה ומבעלה ולקחה אותו עמה. בפאריס החלה בחיים חדשים וגידלה את בנה בשאיפה לשלבו בסביבה החדשה. את העבר הצפון-אפריקאי החליטה למחוק. לאחר שסיים מנור את לימודיו התיכוניים, הוא למד כלכלה לתואר ראשון ושני, אבל בסיום הלימודים הודיע לאמו כי חלומו הוא דווקא לפתוח גלריה.

"לא היו לי כמעט קשרים או כסף", נזכר מנור, בן 46, ומספר כי את החלל הקטן שבו הקים את הגלריה, חלון ראווה שמאחוריו כעשרה מטרים רבועים, שכר מאיש מבוגר, "הומוסקסואל רגיש וחביב שראה בי בחור שאפתן". המשכיר, שמאס בחנות הכרזות שהחזיק במקום במשך שנים, העביר למנור את החלל בתשלום חודשי מינימלי. במקום הזה, סמוך לבית הספר הוותיק לאמנות אקול דה בוזאר, שכנה הגלריה במשך שש שנים עד שעברה למעונה הנוכחי שנמצא בקרבת מקום אבל מידותיו מזכירות מוזיאון עירוני קטן. מנהל הבוזאר נהפך עם השנים לאחד מידידיו הקרובים של מנור.

כיום אולי היה בוחר מנור למקם את הגלריה בשכונה אחרת.

"עמיתים שלי, כמו איבון לאמבר או שנטאל קרוסל, ניסו בעשור האחרון לשכנע אותי לעבור למארה", הוא אומר. בשכונת המארה אכן שוכנות כיום רוב הגלריות העכשוויות בפאריס, אבל מנור נשאר בשכונת סן ז'רמן, שבה התמקם בתחילת הדרך משיקולים כלכליים ואף מתגורר בה עם אשתו וארבעת ילדיו. הכניסה לגלריה כיום, מתוך חצר פנימית שקטה, יוצרת הפרדה מהאופי ההמוני של הרחוב.

"פאריס", הוא מספר, "נחשבה בעשורים האחרונים לעיר של מוזיאונים, כמו אשה זקנה בתרדמת. אבל בזמן האחרון יש בה אנרגיה מתחדשת והיא מיישרת קו עם ערים כמו ברלין, ניו יורק או לונדון. אוצרים ומנהלים צעירים ורעננים במוסדות כמו מרכז פומפידו, המוזיאון לאמנות מודרנית, פאלה דה טוקיו או יריד האמנות 'פיאק'. כל אלה, יחד עם דור צעיר של גלריסטים שיוצרים רמות שונות של פעילות בעיר ומשנים את המצב".

יחד עם מרכזיותה של הגלריה, בולטת שונותה בנוף הפאריסאי. חלק מהאמנים המיוצגים בה, כמו אניש קאפור, מרטין פאר, דניאל בורן או האדריכל והאמן יונה פרידמן, משתייכים לדור מבוגר יחסית. מוקדם יותר השנה, הוצגה בה תערוכה משותפת לאמן הצרפתי הוותיק פראנסואה מוראלה ולקאזימיר מאלוויץ'.

כמו בישראל, גם בצרפת מעטות הגלריות המצליחות לשלב יחד אמנים מודרניסטים עם אמנות עכשווית: גלריה קאמל מנור, לעומת זאת, מצליחה ליייצג ליד הדור המבוגר יותר גם אמנים צעירים רבים, ובהם אף שתי אמניות ישראליות - סיגלית לנדאו ומירי סגל. מנור ואיישה רואים יתרון בשילוב הבין דורי המאפיין את הגלריה. "מה שמעניין אותנו הוא ליצור גשרים - בין דורות, בין תרבויות. אנחנו מנסים לחצות גבולות אמנותיים וגיאוגרפיים", אומרת איישה. בהתאם לרוח זו, היא שוהה עכשיו בוונציה, שם תתמקד בפתיחת הביתן הישראלי של סיגלית לנדאו; מנור, שאף יבוא לפתיחה, צריך קודם לכן לסיים את עסקיו ביריד האמנות הבינלאומי בהונג קונג.

ברשימת האמנים של הגלריה בולט מספר גדול יחסית של אמנים שמוצאם ערבי או אפריקאי. לטיפה אשקש, אולי הידועה שבהם, היא אמנית מיצב בת 36 שנולדה בעיר אל-כנסה במרוקו. בשנה שעברה הציגה תערוכת יחיד במוזיאון מאקבה בברצלונה וכן תערוכה ששמה "התה של סעיד" בגלריה דביר בתל אביב. לשאלה אם הצגתם של אמנים ערבים ואפריקאים קשורה ברקע המשותף לו ולהם, עונה מנור בשלילה נחרצת. "בעולם הגלובלי שלנו, לכל אחד יש גישה ללימודים במקומות שונים ולתקשורת. אני לא בוחר אמנים על פי הביוגרפיה שלהם, אלא על פי יצירותיהם", הוא אומר. "עבודה עם אמן דורשת הרבה מחויבות - זו חלק מהסיבה שהמוצא אינו נוגע לנו", מוסיפה איישה. "ברור שדור האמנים הנוכחי בצרפת, ולו מסיבות סטטיסטיות, יהיה מורכב מהרבה יותר אמנים ממוצא אפריקאי לעומת המאה שעברה".

מנור מרגיש כי טיפח את אשקש. "עכשיו יש הרבה ביקוש לתערוכות מוזיאליות שלה, מאז שהציגה ב-2009 בטייט בלונדון", הוא אומר. "אבל אנחנו באמת הולכים אתה מתחילת הדרך". לכן, הוא מתעקש לראות את הגלריה שלו כגלריית "פרויקטים", שאינה מדגישה הצד המסחרי. עם זאת, התואר שלו בכלכלה משפיע על חלוקת התפקידים עם שותפתו. לדברי איישה, כוחו של מנור הוא בקשר שהוא מצליח ליצור עם אספנים ומוסדות - הוא ה"רוח" של הגלריה.

תערוכתה של לנדאו בביאנלה, "One Man's Floor is Another Man's Feelings", היא, לדברי מנור ואיישה, מהפרויקטים המשמעותיים שהם היו מעורבים בהם. סגל ולנדאו ממחישות בשבילם את אופיה ה"תוסס", להגדרתם, של סצינת האמנות התל-אביבית. "אנחנו גאים לעבוד אתן, הן שתיים מהאמניות הישראליות הטובות ביותר", אומרת איישה. "אחד הדברים שיש להן במשותף הוא אופי מאוד דומיננטי. מירי היא גאונה שמסוגלת להעביר את הידע שלה בטכנולוגיה חדישה לאמנות פואטית. לסיגלית יש כזאת אנרגיה, שאני חושבת שהיא אחד האנשים שיכולים לשנות את העולם".

פתיחת הביאנלה בוונציה לא איפשרה להם לנוח לאחר הפרויקט שסיימו בחודש שעבר - שתי תערוכות גדולות של אניש קאפור. תערוכות אלו, המתקיימות במקביל לתערוכת ה"מונומנטה" הגדולה שמציג קאפור השנה בפאריס, העסיקו אותם בחודשים האחרונים ונפתחו, לבסוף, ברוב חגיגיות. "כדי להיות בעלים של גלריה נדרשים התלהבות, אומץ אבל גם קצת חוסר מודעות. בסופו של דבר, אמא שלי באה לכל הפתיחות בגלריה. זה הניצחון העיקרי שלי". *

חמש עבודות על 300 מ"ר

שתי תערוכות של אניש קאפור שיזם קאמל מנור, יחד עם תערוכה נוספת שמוצגת כעת בפאריס, מחזקות את מעמדו של האמן הבריטי-הודי בעולם האמנות

"כמעט כלום" הוא שמה של תערוכתו של אניש קאפור שנפתחה בגלריה קאמל מנור בחודש שעבר. על כמעט 300 מ"ר משטח הגלריה הציב קאפור חמש עבודות בלבד: קוביית זכוכית יצוקה, שקע עגול בקיר, שקע עגול נוסף הצבוע בשכבה דקה של חומר מתכתי, משטח פיגמנט בצבע בורדו על גבי קיר לבן ועוד עבודה קטנה הנראית כמו קיר שנחתך בידי סכין ועתה הוא מדמם. על אף המינימליסטיות האדוקה של קאפור בן ה-57 מתקבלת תחושה כי הוא שולט בחלל באופן מוחלט.

ב"שאפל דה פטיט-אוגוסטאן", כנסייה קטנה השוכנת בתוך "אקול דה בוז-אר", הציב קאפור עבודה מעניינת נוספת. גופים ריבועיים עשויי בטון, חומר איתו עובד קאפור כמו פלסטלינה או בצק, סודרו בשורה ארוכה בתוך חלל הכנסיה. חלל זה - המלא בציורי שמן, חלקם קלאסיקות מקוריות וחלקם העתקים מדוייקים ליצירות מופת, לצד העתקים רבים עשויי גבס של פסלים קלאסיים ורנסנסיים - סגור למבקרים ברוב ימות השנה.

קאמל מנור, שיזם את שתי התערוכות, קיווה תחילה להציג את סדרת יציקות הבטון בחלל הגלריה, אך כוונה זו ירדה מהפרק בשל משקלן הרב של העבודות, ששוקלות מעל ל-1.5 טון כל אחת. נדמה כי בסופו של דבר נוצר חיבור מעניין בהרבה בהצבתן הסופית של העבודות, ושתי תערוכות אלו, שנפתחו במקביל, נהפכו למשקל נגדי הולם אפילו אל מול "לוויתן", תערוכתו של קאפור במסגרת ה"מונומנטה" בגראנד פאלה. יחד, שלוש התערוכות הללו מעניקות תמונה בהירה של גוף עבודתו של האמן הבריטי-הודי, שנחשב לאחד הפופולריים והמצליחים בשדה האמנות בעולם.

ובכל זאת, אין ברירה אלא להתייחס ל"לוויתן" כתערוכה המרכזית מבין שלושתן, אולי המרכזית ביותר בפאריס כעת. את התערוכה אצר האוצר הצרפתי ז'אן דה לואזי, דמות בולטת בפאריס ובעולם האמנות, שאצר עתה, עם אילן ויזגן, גם את תערוכתה של סיגלית לנדאו בביאנלה בוונציה. בשיחה עמו, מתאר דה לואזי את תהליך העבודה עם קאפור, שהחליט למקם בחלל העצום של מוזיאון הגראנד פאלה עבודה אחת גדולה, כתהליך של "הגשמה". תפקידו כאוצר, הוא מסביר, לא בא לידי ביטוי בבחירת עבודות לתערוכה - שהרי קאפור ידע מה ברצונו לעשות בחלל בתוך ימים מהרגע שנודע לו שנבחר למונומנטה. "אמנים גדולים אינם תמיד מחוברים לקרקע, וכאן יצא שהתפקיד שלי היה בעיקר לעזור לאניש לעשות באמת את הדבר הכל כך יוצא דופן שהיה לו בראש", מספר דה לואזי. "הייתי צריך לתת לו ביטחון לאורך הדרך, לאפשר לאמן הזה, שתמיד רוצה את המקסימום ומותח את הגבולות, להבין שאין גבולות ושנצליח להשיג תורמים ולפתור בעיות הנדסיות".

לדברי דה לואזי, שמכיר את קאפור כבר כמעט 30 שנה, האמן רצה ליצור במקום מיצב עצום ממדים שיגיע לנפחו הסופי באמצעות דחיסת אוויר בלבד. בטכניקת עבודה המזכירה ניפוח של כדור פורח הוא יצר בלון שגובהו כ-30 מטרים ואורכו ורוחבו מגיעים ליותר מ-100 מטרים. גם בשביל אמן בסדר גודל של קאפור, זו עבודה חסרת תקדים בשאפתנותה.

"קאפור הוא כוכב גם מחוץ לעולם האמנות", אומר דה לואזי, "אבל בניגוד לאמנים אחרים בעלי מעמד דומה, כמו ג'ף קונס, הוא מעולם לא התפרסם בזכות שערורייה זו או אחרת. הוא בן אדם חיובי. ייתכן שזה תלוי גם ברקע שלו".



קאמל מנור. רואה יתרון בשילוב הבין דורי


מירי סגל, ''Necrofleur'', 2003



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו