בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכוריאוגרפית אזור ברטון נזכרת בפגישה הגורלית עם מיכאיל ברישניקוב

ברטון, שיצירתה "החדרים של ז'ק" תועלה מהערב בישראל, מסבירה מדוע נשכה הרקדנית באחת מעבודותיה המפורסמות את לשונו של שותפה לריקוד

תגובות

לפני שש שנים, עוד בטרם מלאו לה 30, לכדה תעוזתה היצירתית של אזור ברטון תשומת לב נרחבת בפסטיבל המחול "Jacob's Pillow". היה זה כשהכוריאוגרפית הקנדית הצעירה הציגה את היצירה "Lascilo Perdere" ("הנח לו" באיטלקית), ובה דואט למוסיקה של ויוואלדי שבמהלכו אחזה האשה את לשונו של הגבר באמצעות שיניה במשך ארבע דקות וחצי, בשעה שהריקוד הלך ונמשך עם שלל צעדים, סיבובים והרמות. "אחותי ואני נהגנו לנשוך זו לזו את הלשון כשהיינו קטנות", היא מגלה את מקור ההשראה בראיון טלפוני מניו יורק, שחושף קול עגול ומתקתק. "זה גרם לאנשים להרגיש לא בנוח", היא מודה, אך מדגישה כי הדבר לא נעשה בשביל לעורר הלם, "אלא כדי להציב את הרקדנים במקום מאוד נוכח, פגיע ורגיש".

שנה לאחר מכן היא יצרה את "החדרים של ז'ק", מחול מעניין אך נועז פחות, בעבור להקת בלט ג'ז מונטריאול, שבה היתה כוריאוגרפית בית בשנים 2005-2008. בסיבוב ההופעות של הלהקה הקנדית בישראל, שייפתח היום ויכלול מופעים בבאר שבע, חיפה ותל אביב, תועלה העבודה של ברטון, לצד שתי יצירות נוספות של אנבל לופז אוצ'ואה הבלגית-קולומביאנית. בלהקה הקנדית, שנוסדה ב-1972 ומציעה רפרטואר עכשווי נגיש, 14 רקדנים ובהם אלכסנדרה גרשמן הישראלית.

את פריצתה של ברטון ככוריאוגרפית היא חבה למיכאיל ברישניקוב, שגילה בה עניין רב בתחילת הדרך ותומך בה עד היום. היא פגשה אותו לראשונה ב-2003 כשסיירה כרקדנית עם הכוריאוגרפית רות דייוידסון האן. "מישה הגיע לבצע סולו שהיא יצרה בשבילו", היא מספרת, "ובקבלת פנים שהיתה לאחר המופע הוא ניגש אלי ואמר: 'שמעתי שאת כוריאוגרפית ואני מעוניין לראות את עבודתך'". הוא התרשם מכישוריה והזמין אותה להיות אמנית הבית הראשונה של מרכז האמנויות הקרוי על שמו במנהטן. במסגרת זו היא יצרה שורה של עבודות לו ולהרכבים שונים, בהם פרויקט המחול "Hell's Kitchen".

הפעילות במרכז של ברישניקוב סללה את דרכה גם למחוזותיו המסחריים יותר של ברודוויי. זה קרה כאשר במאי תיאטרון שקיים חזרות במקום נקלע לסטודיו שלה והתרשם מעבודתה. הוא החליט להזמין אותה ליצור את הכוריאוגרפיה לגרסה המחודשת של "אופרה בגרוש" של ברכט ווייל שהעלה ב-2006, בכיכובם של אלן קאמינג וסינדי לאופר. "זה היה עוד אחד מרגעי ניו יורק האלה", אומרת ברטון, ומדגישה פעם נוספת את תפקידו המרכזי של התזמון בהמראת הקריירה שלה.

כיום ברטון בת 35 ובאמתחתה צרור ביקורות מפרגנות וכתבת שער ב"דאנס מגזין" מ-2008 שבה היא סומנה כהבטחה: "כולם רוצים לדעת איך האשה הצעירה וחדורת הביטחון הזו פרצה פתאום אל הסצנה עם החזונות המקוריים והנוקבים שלה", הדגישה הכותבת. על ריקודיה נכתב באותה הזדמנות כי "כל יצירה מזנקת עליך מכל כיוון ומהווה פחות ישות בודדת מאשר קבוצת ריקודים שונים שתובעים תשומת לב: פגיעים ותוקפנים, מיומנים בבהירות אך ייחודיים, שנונים ופרועים בפזיזות".

עד כה כבר הספיקה ברטון ליצור עבודות לתיאטרון הבלט האמריקאי, תיאטרון המחול ההולנדי NDT, הבלט הלאומי של קנדה ולהקת המחול של מרתה גרהם, בין השאר. לצד פעילויות אלה, היא משתדלת להקדיש פרקי זמן משמעותיים גם לפרויקט האישי שלה - להקת המחול הניו-יורקית שהקימה ב-2002 "אזור ברטון ואמנים". עם הלהקה היא מעלה עבודות עכשוויות בהרכבים שונים, ומסיירת עמן בארצות הברית ומחוץ לה. בין הרקדנים שמשתתפים בפרויקטים גם שתי אחיותיה הגדולות.

ברטון, שנולדה וגדלה בקנדה, החלה לרקוד כשהיתה בת שלוש. בעידוד אמה, שחלמה להיות בלרינה, היא התנסתה לצד אחיותיה כמעט בכל סגנון ריקוד אפשרי, משיעורי סטפס, דרך מחול מודרני ועד בלט קלאסי. פרט לריקוד עצמו, היא גם גילתה כישורים יצירתיים וחיברה ריקודים מגיל מאוד צעיר. "הייתי היפר אנרגטית והיפר יצירתית מאז שהייתי קטנה", היא אומרת, "אני חושבת שזה המקום שבו הרגשתי הכי בנוח".

בישראל היא עדיין לא ביקרה, אף שלדבריה היא חלמה להגיע לכאן כל חייה. מסתבר כי כבר שלוש פעמים היא תיכננה לסייר בארץ עם להקתה, אך בסופו של דבר הסיורים בוטלו. גם הפעם היא לא תזכה להגיע לישראל על מנת לראות את יצירתה מועלית, משום שאת פעילותה בלהקה הקנדית, שממשיכה להציג את יצירותיה, היא סיימה לפני שלוש שנים.

עם זאת, מסתבר כי יש לברטון נציגות מכובדת של שותפים אמנותיים בישראל: שישה רקדנים אמריקאים שעבדו עמה בעבר ורוקדים כיום בלהקת בת שבע ובאנסמבל בת שבע. חלקם אף רקדנים לשעבר בבלט ג'ז מונטריאול. "אני מניח שפשוט די התאהבתי בה מבחינה אמנותית ומבחינה אישית", אומר רקדן בת שבע איאן רובינסון, שרקד בשבע מיצירותיה. "היא הביאה משהו שונה מכל אדם שעבדתי אתו בסטודיו אי פעם, ועבדתי עם הרבה אנשים". רובינסון מפאר את היכולת של ברטון ליצור חיבור יוצא דופן עם רקדניה ומנסה להבהיר: "כשעובדים איתה והיא מביטה בך, היא מסתכלת לך בעיניים עמוק לתוכך, זה ברור שהיא לא מסתכלת רק על הרגליים או על הטורסו שלך".

"היא מאוד אינטימית, משוגעת ומלאה בצבע", אומר שאמל פיטס, שרוקד אף הוא בבת שבע, ומסביר כי היא פועלת באופן מאוד אישי עם רקדניה ויוצרת בסטודיו אווירה משפחתית. "יש לה חוש מוזר ולא ייאמן שמאפשר לה לקרוא ממה עשוי מישהו. כשהיא עובדת היא מצליחה לאבחן את זה מיד ולשלוף את זה ממנו".

סוגיית היחסים עם האנשים שעמם היא פועלת בסטודיו שבה ועולה לאורך השיחה עמה כשהיא נשאלת על המקום שממנו נולדות יצירותיה ועל מקורות ההשראה שלה. "זה תמיד מתחיל עם קבוצת הרקדנים, ברגע הזה שבו אנחנו נמצאים בסטודיו", היא אומרת. "זה מעניין מה האנשים יכולים להביא לעבודה, וגם מה שהרושם שלך, או החוויה שלך מהאנשים האלה, מביאים לעבודה".

בראיון שהעניקה בעבר הסבירה שהיא אינה מגיעה לסטודיו עם תוכנית מגובשת: "התהליך נהפך להקשבה והתבוננות בקאסט שלי, יותר מאשר ללימוד של צעדים", אמרה. באותו אופן נוצרה גם העבודה שתוצג בארץ, "החדרים של ז'ק", שאורכת 36 דקות ואותה חיברה במשך כמה שבועות אינטנסיביים, מתוך הדיאלוג עם הרקדנים שאיכלסו אז את להקת בלט ג'ז מונטריאול.

כיום הרכב הרקדנים של הלהקה שונה כמעט לחלוטין, ומדבריה ניכר כי היא חוששת שמא היצירה כפי שהיא נראית היום רחוקה מגרסתה המקורית. העבודה, שבה משתתפים עשרה רקדנים, מציעה מגוון מוסיקלי נרחב, החל ממוסיקה קוויבקית, דרך מוסיקה קלאסית של ויוואלדי, קטע מתוך פסקול הסרט "דבר אליה" של אלמודובר, ועד למוסיקת כליזמר של להקה מקראקוב. "אני כל כך אוהבת מוסיקה", היא מצהירה בהתלהבות. "מאז שהייתי צעירה הייתי מאוד מחוברת גם למוסיקת צוענים וגם למוסיקת עולם. וכשהייתי בשנות העשרה לחיי היתה לי אובססיה למוסיקת הכליזמר. נדהמתי מהקונטרסט, העומק והצער השמח שמכילה המוסיקה הזאת".

כשמתבוננים על היקף עבודתה והישגיה ביחס לפרק הזמן הקצר שבו היא פועלת, נדמה שהכל קרה מהר מאוד. אולי מהר מדי? "לא", היא משיבה מיד, לאחר רגע עוברת ל"אולי" ובסופו של דבר חותמת עם "כן, ברגעים מסוימים בטוח".

היא מספרת כי עד לא מכבר התקשתה לסרב להצעות שקיבלה מגורמים שונים, מה שגרם לעומס יתר ובסופו של דבר הוביל אותה אל בית החולים. "זה היה לפני שנה וחצי או שנתיים כי הייתי בעיצומם של ארבעה תהליכי יצירה בו זמנית וחשבתי שאני בלתי מנוצחת", היא מספרת. "כעת אני יודעת שאני יכולה לעבוד לאט יותר ולוקחת את הזמן כדי ליהנות מהם". *



מתוך המופע ''החדרים של ז'ק''. למטה: אזור ברטון. חשיבותו של תזמון


אזור ברטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו