בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום "קוד הזיכרון" של טליה אליאב - בין הסתייגות להתפעלות גדולה

אפשר לחלק את האלבום של אליאב לשלוש מערכות שמעוררות תגובות קוטביות

תגובות

רוברט ואייט אמר לפני כמה שנים שהוא משתעמם מאלבומי רוק ארוכים ושאלבום צריך להימשך 25 דקות לכל היותר ("ג'יזס כרייסט, אפילו סימפוניה של מוצרט נמשכת 35 דקות!", הוסיף ואייט). אלבום הסולו האחרון של ואייט, "Comicopera", דווקא נמשך 60 דקות, אבל ואייט חילק אותו לשלוש מערכות בנות 20 דקות, שיש ביניהן חציצה ברורה. לא שהמאזין היה משתעמם אילו זה היה אלבום במערכה אחת (ואייט היה בכושר טוב באלבום הזה), אבל החלוקה למערכות הרגיעה ככל הנראה את ואייט, וזה כשלעצמו דבר חשוב.

מותר לנחש שטליה אליאב אוהבת מאוד את רוברט ואייט (שומעים את זה בכמה שירים שלה), אם כי זאת בוודאי לא הסיבה לכך שנדמה שהאלבום החדש שלה, "קוד הזיכרון", מחולק לשלוש מערכות. דגש על "נדמה". אין שום עדות מפורשת לכך שאליאב התכוונה לחלק את האלבום לשלושה פרקים. אבל האוזן (שלי לפחות) שומעת שלוש מערכות, ולא בטוח שאליאב - אחת המוסיקאיות הצעירות המרשימות שפועלות כאן - יוצאת נשכרת מהחלוקה הזאת.

המערכה הראשונה של "קוד הזיכרון" - חמישה שירים שנמשכים כ-17 דקות - היא אחד הדברים הכי טובים שהמוסיקה הישראלית הפיקה בזמן האחרון. אם אפשר לראות במערכה הזאת מיני-אלבום, זה מיני-אלבום נפלא ממש. אלבום הבכורה של אליאב, "התנועה", שיצא לפני שנתיים וחצי, היה אלבום סול עברי משובח, ולא צריך להקשיב ליותר מחמש שניות מהאלבום החדש כדי לדעת שהפעם היא הולכת לכיוון שונה לגמרי. אליאב נפרדת מהגרוב העמוק שאיפיין את האלבום הקודם ונכנסת באומץ וברגישות לתוך ממלכת השיר האמנותי.

אין חוקים ברורים באזור הזה. חופש הפעולה גדול מאוד. המקצב נזיל, ולפעמים לא קיים. התיפוף (של קרן פנפימון) כולל בעיקר איוושות, רחשים ודינדונים. הגיטרה (של שי לוינשטיין) מייצרת רעש מהוסה. מהלכים מוסיקליים מתחילים להיבנות ואז קורסים לתוך עצמם. קולות רקע מרחפים מאחורי השירה הרגילה ומאיימים להטיל עליה כישוף. ועם כל זאת, השירים הם שירים. זה לא נויז אוונגרדי, אלא שירים כתובים היטב שיש להם שפיץ אוונגרדי מרענן.

לא רק שזאת מוסיקה מרתקת, יש גם תחושה של התפתחות ובניית עלילה בתוך המערכה של חמשת השירים הראשונים. השיר הראשון מגשש ללא מקצב, השיר השני שוזר בעדינות השפעות של זמר עברי ומוסיקה ימי-ביניימית, השיר השלישי נכנס בהדרגה לתוך האש, השיר הרביעי צועק מתוך האש, והשיר החמישי מרגיע את העניינים ומביא את המערכה אל סוף של מנוחה לא פתורה עם המשפט "אתה תאסוף את כל השברים מכל המדינות שהתפרקתי בהן". מסך. מחיאות כפיים סוערות.

ואז נפתחת המערכה השנייה, התיאטרלית, ואליאב מאבדת אותי. זה במידה רבה עניין של טעם. יהיו מן הסתם מאזינים שישמחו לשמוע שהמופשטות היחסית של המערכה הראשונה מקבלת בסיס איתן וצבעוני. אני פשוט לא קליינט של הצבעוניות התיאטרלית הזאת, של המקצב הקברטי והשירה המוחצנת והמתאמצת. בעיקר לא של השירה המתאמצת. בכל פעם שמתחיל השיר "עשר שנים", שבו אליאב מאמצת את הפאתוס של השירה הנשית הערבית אך ללא העומק של זמרת ערבית טובה, אני מקווה שיהיה צלצול בדלת ושזאת תהיה דיקלה, שתראה לאליאב איך עושים זאת נכון.

"עשר שנים", הוא השיר הרביעי והאחרון במערכה השנייה, ואחריו יש שוב שבירה מוחלטת של הזרימה המוסיקלית. המולת התיאטרון משתתקת באחת, ומתוכה מגיח פסנתר בודד ונדיב ומבע ווקאלי של זמרת סול. מזכיר משהו? כן, את האלבום הקודם והיפה של אליאב, את האסתטיקה שממנה היא התרחקה מרחק רב בשתי המערכות הראשונות של האלבום החדש.

המערכה השלישית של "קוד הזיכרון", שמחזיקה את ארבעת השירים האחרונים באלבום, חוזרת אל האסתטיקה ההיא, והתגובה למהלך הזה חצויה. מצד אחד לא ברור מדוע אליאב, יוצרת חובבת חידושים וסיכונים, חוזרת למשהו שהיא כבר עשתה. מצד שני, השירים עצמם מאוד יפים. הדימוי הנהדר "אני מחזיקה חזק במושכות עגלת הבכי הזאת" (בשיר "מחזיקה חזק") מתאר מצב שקשה לא להזדהות אתו, ובשיר הבא, "הרחוב", יש מהלך אקורדים כל כך יפה ונוגע, שהאחיזה של המאזין במושכות הבכי שלו מאיימת להישמט.

מצד שלישי, בשנתיים וחצי שעברו מאז האלבום הקודם של אליאב היתה הצפה בזעיר אנפין של זמרות צעירות שמשתייכות פחות או יותר לאותו זרם. שירי המערכה האחרונה מזכירים את אלה של דניאלה ספקטור או של עינב ג'קסון כהן, והדמיון הזה יוצר תחושה קלה של עייפות החומר, חרף יופיים של השירים.

אם כן, מערכה שלישית - תגובה אמביוולנטית. מערכה שנייה - הסתייגות. מערכה ראשונה - התפעלות גדולה. זאת ההתרשמות שלי מ"קוד הזיכרון". בזכות המערכה הראשונה הנהדרת כדאי מאוד להקשיב לאלבום הזה, אבל אפשר גם לקוות שבפעם הבאה אליאב תיצור אלבום פחות מודולרי ויותר שלם ומגובש. *

טליה אליאב - "קוד הזיכרון". הוצאה עצמית



טליה אליאב. אולי דקלה תדפוק בדלת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו