בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיע הזמן לזוז

ל"קארס" כנראה נמאס לשמוע להקות עכשוויות שמתעללות להם בשירים * קייט בוש נכנסה סוף סוף לאולפן, אבל יצאה עם אלבום ישן * ו"לונלי איילנד" צוחקים על ראפרים

תגובות

קשה לחשוב על להקה שראויה כרגע לקאמבק מפואר יותר מ"קארס"; להקה ששום תקליטיה ביתית - פופית או אלטרנטיבית - אינה שלמה בלי אוסף הלהיטים הפנומנלי שלה, שכולל הימנוני פאואר-פופ כמו "My Best Friend's Girl" ואת הבלדה הנצחית "Drive".

אף שהתפרקה לפני 24 שנה וחבריה נשבעו שלעולם לא יתאחדו, "קארס" נכחה בצליל שהגדיר את הרוקנרול בעשור האחרון. ההוקים המלודיים של הגיטרה המובילה שהיו לסמלה המסחרי אומצו בידי "סטרוקס"; את הדיאלוג הניו-וייבי שקיימה בין גיטרות לסינתיסייזרים אפשר היה למצוא אצל "קילרס"; את השפעתן של מחיאות כף על הביט אצל "LCD סאונדסיסטם"; ולולא פזמוני המסטיק בזוקה שהביאה לשלמות, ספק אם ל"ויזר", שאת האלבומים הכי טובים שלה הפיק סולן וגיטריסט "קארס" ריק אוקייזק, היתה זכות קיום.

מי שחושד במניעים הכלכליים של חזרת "קארס" לפעילות בהרכב המקורי - מלבד הבסיסט-זמר בנג'מין אור שמת בשנת 2000 - לא מביא בחשבון את התדירות שבה מושמעים שיריה ברדיו האמריקאי ואת הרווחים שהיא גורפת מתמלוגים. הסיבה היא הרבה יותר פשוטה ומשמחת: הם כתבו שירים טובים ורצו להקליט אותם. "קארס", וזה הדבר הכי מלבב באלבום החדש "Move Like This", ממשיכים בדיוק מאותה נקודה שבה הפסיקו. הם אלגנטים, חלקלקים, מגובשים ומרוכזים כאילו לא עברה רבע מאה.

זה נשמע כמעט מופרך, שלהקה על סף גיל הפנסיה מעמידה אסופת שירים כה מרשימה, שמתכתבת עם העבר ולא עושה הנחות להווה, אבל זה בדיוק מה שקורה ב"Move Like This". "Blue Tip", שפותח את האלבום, מותח קו ברור בין ההגשה של אוקייזק - הישיבה העקמומית על הביט - לזו של ג'יימס מרפי בלי שיישמע כמו חיקוי קשיש; "Too Late" מאזכר את הסולו גיטרה של "Just What I Needed"; "Sad Song" מתכתב עם הפזמון של "My Best Friend's Girl"; ואילו "Soon" מכוון לגבהים של "Drive" (הוא מחטיא בסנטימטרים). נדמה שאוקייזק והחברים ראו להקות עכשוויות מתעללות להם בקטלוג והבינו שמוטב שהם יעשו זאת במקומן. הדיוק שבו הם מבצעים את המזימה רק מלמד כמה הם עדיין חיוניים.

"קארס", "Move Like This" (הליקון)

פעמונים אקזוטיים

גם קייט בוש חווה עדנה מחודשת כבר כמה שנים טובות, בוודאי ביחס לאמנית שמוציאה אלבומים בתכיפות כה נמוכה (12 שנה הפרידו בין "The Red Shoes" מ-1993 ל"Aerial", האחרון שהוציאה).

אין בנמצא כמעט שום זמרת - מפלורנס ובאט פור לאשס דרך פיבר ריי ופיי ג'יי הארווי ועד אמילי קרפל ורותם אור - שהשפעתה של בוש לא ניכרת עליה. משהו בהכרה המחודשת שהיא מקבלת וברלוונטיות של שיר כמו "Running Up that Hill" מזכיר את היחס המחבק לפרינס לפני כעשור; כשהתבהר עומק ההשפעה שלו על התפתחות המוסיקה ונתגלו שרידי דנ"א שלו מעבר לצאצאיו החוקיים (נו טוב, פרינס אף פעם לא היה בעניין של מונוגמיה). אלא שבניגוד לפרינס, שלא מפסיק ליצור ולחפש, הגישה הזנית של בוש לא איפשרה לה לפרוע את השטרות.

"Director's Cut", משהו בין אוסף לאלבום רמיקסים שיוצא עכשיו, הוא ניסיון מעניין מצדה. הוא מאגד שירים נבחרים משני אלבומים "The Sensual World" ו"The Red Shoes" ומנסה לחמם את הסאונד הדיגטילי המקורי שאיפיין אותם. "רציתי להשאיר את ההופעות הטובות ביותר של הנגנים, אבל להפשיט את הקטעים, להוסיף להם סצינות וטקסטורות חדשות, ולתפור הכל בחזרה", היא מספרת על כוונתה בחוברת המהודרת שמצורפת. השינוי המשמעותי ביותר מגיע בשיר הנושא מתוך "The Sensual World". במקור ביקשה בוש להשתמש כטקסט לשיר בנאום של מולי בלום מתוך "יוליסס" ונדחתה על ידי מנהלי העיזבון של ג'יימס ג'ויס. עכשיו, כשהיא קיבלה היתר, היא נעזרת במלים הקאנוניות כדי לגלף ממנו את "Flower of the Mountain".

גם ב"Deeper Understanding", שחזה מראש את האינטימיות בקשר שבין אדם למחשבו, ניכרת התערבותה של בוש עם הזרקת אפקט אוטו-טיון, משל היתה קישה, ותפקיד משמעותי יותר למחשב, שאותו מגלם בנה בן ה-12 של בוש. הבדל מכריע נוסף אפשר למצוא ב-"This Woman's Work", עיבוד של אשה מבוגרת למלים של אשה צעירה על אשה מבוגרת. הגם שהשירה של בוש המבוגרת מרשימה ומלאה בנפח וניסיון שלא היה לבוש הצעירה, שימוש היתר שלו בפעמונים אקזוטיים - כל פעם שהוא התנגן הייתי בטוח שיש לי טלפון - עלול להפוך אותו לנטחן בפלייליסט של טיפולי ספא. אין ספק שבוש השקיעה הרבה מאמץ ב"Director's Cut". אלה לא סתם הבדלים סמנטיים למעריצים בלבד. האכזבה היחידה היא, אם כן, הניתוב של אותו מאמץ. אם היא כבר מסתגרת באולפן, לא עדיף שתקליט אלבום חדש?

קייט בוש, "Director's Cut" (הליקון)

כל צופה אדוק בעונות האחרונות של "סאטרדיי נייט לייב" מחכה מדי שבוע לשני מערכונים, שללא קשר לאיכות המנחה, האורח המוסיקלי או רמת הסאטירה, מרימים את האווירה: החדשות בהגשת סת מאיירס והדיגיטל שורט; סרטונים שכתובים, מבוימים ומשוחקים על ידי שלישיית "לונלי איילנד" - אנדי סאמברג, עקיבא שייפר וג'ורמה טאקוני.

הקליפים של "לונלי איילנד", שבניגוד לרוב התוכנית מוקלטים מראש ומשמשים כהפוגה מההתרחשות החיה על הבמה, מסמלים יותר מכל את החיוניות ששבה למוסד הקומי האמריקאי הוותיק אחרי הצחיחות שאיפיינה את אמצע העשור הקודם עם פרישתו של איש העוגן ויל פארל. אף שלא כל סרטוני דיגיטל שורט הם מוסיקליים - הם יכולים להתמקד בחזה המפואר של הלן מירן שמתנגד לגרביטציה ומספק מקור לנחמה, לעקוב אחרי זאק גלפיאנקיס האקסצנטרי שמחפש עוזרת אישית, או להפיק פארסת מדע בדיוני זולה ששמה "חתולי לייזר" (שכבר זכתה להמשכים) - אלו הן פרודיות ההיפ-הופ של "לונלי איילנד" שהפכו אותה לתופעת רשת בסדר גודל מפלצתי.

"Dick in A Box", מערכון שצילמו עם ג'סטין טימברלייק, הוא זה שהתחיל את ההיסטריה. טימברלייק וסאמברג, היחיד מבין חברי ההרכב שגם משתתף ביתר תוכנית (שייפר וטאקוני עובדים בה כתסריטאים), גילמו שני כוכבי אר-אנ'-בי מתחילת שנות ה-90 - בסגנון "קולור מי באד" - שמביאים כמתנה לחברותיהן לחג המולד את המתנה הכי יפה בעולם. "1. עשו חור בקופסה. 2. שימו את הסחורה שלכם בקופסה. 3. גרמו לה לפתוח את הקופסה", הם שרו והגדירו מחדש את המושג "וידיאו ויראלי" עם יותר ממאה מיליון צפיות ביוטיוב.

האקדמיה לטלוויזיה מיהרה להכיר בהישג וזיכתה את "Dick in A Box" באמי. אחריו הגיעו "Jizz in Pants", שיר על בחור שגומר במכנסיים (שגם לו יותר ממאה מיליון צפיות), "I'm On A Boat" ו"The Boss"; כולם גיחכו על הסטריאוטיפ הגנגסטרי-שוביניסט-חומרני-אומניפטנט של הראפר הממוצע, כשהטריק הוא רצינות העשייה ורמת הגימור הגבוהה, הן בביטים הנוצצים והן בניואנסים הטקסטואליים. הם גם היו הבסיס ל"Incredibad", אלבום הבכורה של "לונלי איילנד" שיצא ב-2009.

"Turtlenecks and Chains", החדש של "לונלי איילנד", לא חורג מהנוסחה שהציג קודמו. גם הוא מורכב כמעט כולו ממערכונים מבוססי בדיחות זיונים אינפנטיליות במתכוון, ששודרו כבר ב"סאטרדיי נייט לייב" וקרעו את הרשת. בין השאר אפשר למצוא בו את "I Just Had Sex" עם אייקון, שמתהדר בפזמון הלירי עד כאב "בדיוק עשיתי סקס/ וזה מרגיש כל כך טוב/ אשה נתנה לי להחדיר לתוכה את הפין שלי"; את "Motherlover", סרטון ההמשך של "Dick in A Box", שבו מעניקים טימברלייק וסאמברג זה את זה כמתנה לאמהותיהן, סוזן סרנדון ופטרישיה קלארקסון ("אני אוהב אמהות/ אתה אוהב אמהות/ אנחנו צריכים לזיין את האמא אחד של השני"); ו"Jack Sparrow", קטע היפ-הופ רצחני אליו מתפרץ לפזמון מייקל בולטון, שמזמר שירי הלל לדמותו של ג'וני דפ ב"שודדי הקאריביים" (לפני שהוא משנה פאזה ועובר לטוני מונטנה מ"פני צלקת").

מלבדם שני הפייבוריטים הפרטיים שלי הם "Throw it on the Ground", שיר שמלגלג על קלישאת השמאלנים אנטי-תאגידיים; ו"Clyde&Ronny", דואט של סאמברג, בתפקיד רוני הביישן - ראפר שלא שומעים את הלחישות שלו - וריהאנה בתפקיד הקומי של חייה.

אם לא ראיתם את המערכונים המדוברים, סביר להניח שגרסת האודיו של "Turtlenecks and Chains" - ע"ש לוק השרשאות המוזהבות על צווארוני גולף תכולים ש"לונלי איילנד" מנסים לקדם - לא תצחיק אתכם. אבל האלבום מגיע גם עם די-וי-די תואם שלבדו שווה את הרכישה. כי באמת שאין הרבה דברים מצחיקים יותר מאשר לראות את ג'סטין טימברלייק עם זקן מלוקק ומטופח שר מכל הלב - "And While I'm in Your Mother I'll Never Use a Rubber".

"לונלי איילנד", "Turtlenecks and Chains" (הליקון)



''קארס''. עדיין חיוניים


קייט בוש. יותר מדי מאמץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו