בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרישת שלום אופנתית ממאדאם גרה

הרטרוספקטיבה שמוצגת כעת בפאריס לעבודותיה של מאדאם גרה, מהמעצבות החשובות שפעלו בעיר במאה ה-20, צפויה להשפיע על הקולקציות העתידיות של מיטב מעצבי האופנה

תגובות

ב-1944, בפאריס הכבושה, נסגר בית האופנה של מאדאם גרה (Gres), מהחשובים שפעלו בעיר באותה תקופה. הסיבה הרשמית היתה העלויות הגבוהות של חומרי הגלם, אולם סביר להניח שמעצבת האופנה הצרפתיה היתה קורבן לניסיונות המשטר הנאצי לדכא יצירה לא גרמנית. בתום המלחמה שבה המעצבת לסטודיו שלה בכיכר ונדום בעיר, שאותו ניהלה עד 1988.

כבר ב-1933 בלטה דמותה של ז'רמיין אמילי קרבס, מעצבת בת 30 בבית האופנה "אליקס" ומאדאם גרה לעתיד. השמלות היווניות המפוסלות שעיצבה למחזה "מלחמת טרויה לא תפרוץ" של ז'אן ז'ירודו, שעלה בעיר ב-1935, הפכו את שמה לאחד המוכרים במעגלי האופנה הפאריסאיים. ההצלחה הביאה אותה לעזוב את "אליקס" ב-1942 ולצאת לדרך עצמאית. על ידי היפוך אותיות שמו של בעלה, Serge, יצרה את המותג Gres.

העמדות פאשיסטיות

17 שנים לאחר מותה, שמלותיה של גרה נראות מוכרות להפליא: רבים מהדגמים כמו יצאו מקולקציות של בתי אופנה כמו קנזו, ורסאצ'ה ואחרים. שמלת יום שחורה בעלת סילואטה תפוחה נראית כאילו הקדימה ב-30 שנה את המינימליזם היפאני של יוז'י יאאמוטו.

בימים אלה אפשר לראות את הפריטים הללו במוזיאון בורדל שלמרגלות מגדל מונפארנס, במסגרת רטרוספקטיבה למאדאם גרה של מוזיאון האופנה של העיר (שסגור כעת לרגל שיפוצים, ולכן מציג לראשונה מחוץ לכתליו).

אוליבייה סייאר ולורן קוטה, אוצרי התערוכה, מספרים כי בתקופת מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש תכוף בעיצוביה של גרה בצילומי אופנה, משום שגזרותיה של המעצבת החמיאו להעמדות הפאשיסטיות. "הניאו-קלאסיציזם של הנאצים, כמו זה של מאדאם גרה, לא היה ייחודי. בתקופה זו גם הפאשיסטים וגם הקומוניסטים נשענו על המוטיבים הקלאסיים", אומר קוטה, "אולם עבור גרה, בניגוד לאחרים, האמנות הקלאסית לא שימשה מקור ללגיטימיות או כאידיאולוגיה, אלא כקו, צורה וחומר".

התערוכה, שתינעל ב-24 ביולי, מושכת אליה קהל גדול של חובבי אופנה. קוטה, אוצר והיסטוריון אופנה, סבור שהשפעתה הגדולה של התערוכה על מעצבי האופנה תורגש בקרוב. "כבר לפני עשר שנים חשבנו שיש להקדיש תערוכה למאדאם גרה. רק אתמול ביקרו כאן ז'אן פול גוטייה וכריסטיאן לקרואה. אנחנו נראה הרבה גרה על המסלולים בעתיד הנראה לעין".

התערוכה "מאדאם גרה" כוללת יותר מ-80 שמלות ופריטי לבוש ממוזיאון האופנה ומאוספים פרטיים, לצד 50 תצלומים מקוריים של מיטב צלמי האופנה. באגף נפרד מוצגים מאות רישומים נדירים שתרם פייר ברז'ה, שותפו העסקי לשעבר של איב סן לורן ואחד התומכים החשובים בשימור מורשת האופנה בצרפת.

הפריטים מרכיבים תמונה כוללת על עבודתה של גרה משנות ה-30 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20. שמה של גרה אמנם פחות מוכר לציבור משמותיהם של מעצבים אחרים של התקופה, כמו למשל קוקו שאנל או כריסטיאן דיור, אולם בתי האופנה הגדולים משתמשים בעיצוביה כמקור השארה כבר עשרות שנים. עיצוביה הושפעו בעיקר מהסגנון הניאו-קלאסי והאוריינטלי, וסגנון התפירה האישי שפיתחה - שלבסוף אף קיבל את שמה - ייחד אותה עוד מתחילת דרכה.

בין עור לבד

הבחירה במוזיאון המתמחה בפיסול כדי להציג את עבודתה מדגישה את ההרמוניה בין העיצובים הניאו-הלניסטיים שלה לבין פסליהם של אפולו, הרקולס והקנטאורים של בורדל. השמלות הצבעוניות מוצבות בין פסלי גבס, שיש ונחושת, ומפיחות חיים בחדרי המוזיאון האלמוני יחסית.

לדעת קוטה, אין הבדל גדול בין סטודיו של מעצב לבין זה של פסל: שניהם עוסקים בייצוגים של גוף ונפח. אצל גרה, שרצתה ולמדה להיות פסלת, הקו מטושטש עוד יותר. קוטה מספר שגרה פנתה לעיצוב אופנה רק אחרי שסביבתה התנגדה לבחירתה בפיסול, שנחשב לעיסוק גברי. ב-1920 נכנסה לראשונה לסטודיו לעיצוב, ותוך שלושה חודשים למדה את רזי המקצוע.

"היחס של גרה לבד לא היה שונה מאוד מזה של פסל לחומר", הוא מסביר. "היא השתמשה בטכניקות ופתרונות שאותם הכירה מעולם הפיסול, שנבדלו מאלו של מעצבים אחרים בתחילת המאה הקודמת. השמלות הורכבו מחתיכת בד אחת או שתיים באורך של כשני מטרים, היא לא עבדה עם תמיכות חיצוניות. השמלות שלה היו נוחות והקדימו את זמנן".

מכל מורשתה, מזוהה גרה יותר מכל עם "השמלה התלויה" ("Draped Dress"), שגרסאות שונות שלה עיצבה לאורך כל שנות עבודתה. "בשמלות אלה גייסה גרה את הקווים הקלאסיים הישרים כדי לשוות לגוף מראה גבעולי, תוך הקפדה תמידית על חיבור הרמוני בין העור לבד. השמלות מתוחכמות ובעלות פרטים רבים, אולם הן לא מאבדות את החושניות שלהן. בזמן שאצל דיור ושאנל שמלות הקוטור היו אריסטוקרטיות ומפוארות, גרה יצרה עולם של אלות. הן היו חושניות ונערצות, אך נותרו נגישות".

השמלות בתערוכה נראות כאילו נתפרו אתמול, והיו יכולות בקלות להימכר באחר מהבוטיקים הסמוכים של הגדה השמאלית. "בתערוכה מוצגים רק פריטים ששרדו את השנים. שמלות ערב רבות לא החזיקו מעמד בשל כובד הבד", מספר קוטה. "שמלות קוטור מיועדות להילבש מספר פעמים בלבד, לאחר מכן התפרים החלשים מתחילים להיפרם. זו בעיה שבה אנו נתקלים במוזיאון כמעט בכל תערוכה, ולעתים אנחנו נאלצים להציג שמלות בשכיבה. אולם את רוב שמלותיה תפרה גרה ממשי ג'רסי סינתטי איכותי שהפך אותן לנוחות וקלילות, והן לבישות גם היום".

לנשף של מאדאם גרה היה סוף עצוב. ב-1988, חמש שנים לפני מותה, נאלצה למכור את המותג בעקבות פשיטת רגל. באותה שנה הציגה את הקולקציה האחרונה שלה. את עבודתה האחרונה, שמלה פרחונית דמויית קימונו, העניקה לידידה אובר דה ז'יוונשי, שסיפק לה קופסאות שבהן המשיכה לשלוח פריטים למעט הלקוחות שנותרו לה. "היא היתה אשה קשה, וכפי שדרשה המון מעובדיה - לא היתה מוכנה להתפשר על סגנונה. את הקולקציות שלה הציגה מחוץ לשבועות האופנה, בתצוגות ללא מוסיקה. המאחרים לא הורשו להיכנס. את חייה העבירה בעבודה בסטודיו וכשלא היתה שם, ישנה".

על הדייקנות וההומוגניות המאפיינות את יצירתה, שילמה גרה מחיר כבד. "גרה לא פחות חשובה מקוקו שאנל", פוסק קוטה. "אולם האחרונה הקפידה לפקוד אירועים חברתיים וידעה כיצד לשווק את המותג שלה. בתי אופנה היום ממציאים את עצמם מחדש בכל קולקציה. הם שורדים רק בזכור הייצור ההמוני והשיווק. גרה מזכירה לנו שפעם היתה אפשרות אחרת". *



מדאם גרה בסטודיו, 1946


פריטים מתוך הרטרטספקטיבה לגרה במוזיאון בורדל בפאריס. השמלות מפיחות חיים בחדרי המוזיאון האלמוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו