בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוח, כבוד, חיים: בבת ים שמים את הנערות במרכז

פרויקט המתקיים בבת ים מציב נערות במרכז תשומת הלב ונותן בידיהן כלים להתבוננות מפוכחת בעצמן ובסובב אותן. שתיים מהן, אורטל אוז ומיתר לאור, כבר מצהירות שיהיו ראש ממשלה ורמטכ"לית

תגובות

הטיילת הומה אדם. מוסיקת ריקודים עמומה בוקעת מפתחי המסעדות שאורחיהן נפלטים מהן אחד אחד, לשאוף אוויר-ים. סוף השבוע מתקרב, והעוברים והשבים לבושים לבילוי, רוחם טובה עליהם והם צוחקים ומעשנים בחבורות. דומה שכל בת ים כאן, על קו החוף היפה. והם כמו בעולם אחר. הצרות, המשכנתה, הבוס, הכאב והצער - הכל נמוג ונשכח לערב אחד.

בין הבליינים נראות נערות רבות, המטיילות לאורך הטיילת בקבוצות. מקצתן טופפות על עקבים מופרזים לגילן, מעבירות יד בשיערן המתבדר ברוח ומצחקקות. והנה כמה מהן עוצרות וחוככות בדעתן לאיזה כיוון ללכת, נפרדות מזרם המטיילים ונכנסות לבית קפה. בפנים, על קולה ומיץ, הן מתחילות לרכל במרץ. ופתאום כאילו השיחה איבדה מקסמה, הן אוספות את חפציהן ויוצאות לבדוק מה הפסידו בחוץ.

השעה כבר מאוחרת, אבל הערב כולו שלהן. בעצם, הוא מוקדש להן. הכרזות בכל פינה מבשרות על האירוע שהעיר חגגה באותו היום, יום חמישי בשבוע שעבר: פסטיבל לרגל סיום הפרויקט המוערך "להיות נערה" המתקיים בבתי הספר בעיר. זו השנה השלישית שתוכנית מעמיקה ומצוינת זו לחינוך מגדרי נמצאת במוקד תשומת הלב העירונית. משתתפים בה כ-1,000 בני נוער, בנות ובנים כאחד, תלמידי כיתה ט', הזוכים להרצאות מחוקרות מגדר מובילות מאוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון ומבצלאל, בהן פרופ' חנה הרצוג, ד"ר דפנה הקר, ד"ר רוני הלפרן וד"ר מיכל קרומר נבו.

למרבית ההשקעה זוכות הבנות. מלבד הדיונים וההרצאות בכיתות והביקורים באוניברסיטת תל אביב, הן משתתפות בסדנאות אמנות, צילום ותיאטרון לבחירתן. במפגשים אחרי בית הספר הן מקבלות הזדמנות וכלים להסתכל בנפש פנימה וגם לבטא את עצמן. התהליך, המלווה באמנית או אשת תיאטרון וכן מדריכה חינוכית, נהפך לעוגן בתקופה המסוכסכת והסוערת שהן נתונות בה. אין להתפלא אם כן שהן הולכות הערב זקופות קומה, נרגשות מעט לנוכח הכבוד שמושפע עליהן מכל עבר.

הנה עולה מפלס ההתלהבות של החברות הטובות לבלי הפרד, אורטל אוז ומיתר לאור מתיכון רמות, כשאחת מהן, אוז, נראית להרף עין בקליפ שיצר המוסיקאי קותימן ומוקדש לנערות העיר. בקליפ, המוקרן במרכז הפסטיבל, הנערות מניעות את שפתותיהן לקול פסקול השיר "כבוד" ("Respect") של אריתה פרנקלין. החברה הטובה מפרגנת בנדיבות.

הן בכיתה י'. שתיהן חיות ונושמות את הפרויקט כבר שנתיים. אולי משום כך הן מדקלמות לפעמים סיסמאות של "כוח נשי"; בחינניות אמנם, אבל למשמען עולה הרהור על האכזבה שמצפה להן כשייצאו לעולם האמיתי. שתיהן אומרות בביטחון, למשל, שהן יהיו ראש ממשלה או רמטכ"לית. לעת עתה הן מסתפקות בכך שאחת מהן, לאור, זכתה בתואר נערת השנה של "פרלמנט הנשים".

מי אני, מה אני

לשרון פילוסוף, מנהלת פרויקט "החינוך האישי" בבת ים, שהגתה את פרויקט "להיות נערה", לא מפריע שהנערות מדברות בסיסמאות לעתים. "החינוך האישי" הוא מודל חינוך שפותח בבת ים בשיתוף המכון לדמוקרטיה; לפיו, לכל ילד יש נקודות חוזק ותפקידם של אנשי החינוך ללוות אותו להצלחה. במסגרת הרעיון הכללי הזה הוחלט שהנערות מצויות בדיוק בגיל ובמעמד הדורשים תמיכה.

לדבריה של פילוסוף, "אם התהליך הזה הביא כמה מהן לפגוש נשים משכמן ומעלה, או לבקר באוניברסיטה, ואם אחת מהן מקבלת פרס מפרלמנט נשים, לצד מישהי שזכתה בפרס על מחקר הסרטן, זה כבר דבר גדול. היא רק נערה אחת מני רבות, אבל החברים שלה עשו עליה סרט, והיא לחצה יד לפרופסוריות. זו חוויית חיים מכוננת".

תקופת הנעורים היא תקופה עתירת תהיות על הדימוי העצמי, מהות הקשרים החברתיים ומשמעות החיים - "הגיל של מי אני ומה אני", כדברי פילוסוף. כשהחלה החשיבה על הפרויקט התגלה, לדבריה, ואקום במחקר הפסיכולוגי והמגדרי בנוגע לנערות. "המחקר על נערות עוסק בנערות שבורחות מהבית, נושרות מבית הספר, מידרדרות לזנות ושאר סממנים של איום על החברה", היא אומרת, "או בממצאים פתולוגיים: הפרעות אכילה וכדומה. אין מחקרים שמתעסקים בנערות רגילות, בחוויה אורבנית, בתמיכה הדדית ובנערות המובילות שינוי. אז אמרנו, זה התחום שלנו".

לדבריה, בעיר כבת ים, שיש בה ייצוג גבוה למשפחות שעלו מרוסיה ומאתיופיה ובכלל כאלה ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, יש נערות שחייהן מורכבים. "אלה לא פעם נערות שקופות", היא אומרת. "יש בנות שעושות בבית הכל, אך הבנים במשפחה מקבלים הכל, כבוד, השכלה, שנמנעים מהן, רק בגלל תפישה שמרנית ומסורתית".

נערות אלה, לדברי פילוסוף, מייצרות שפה, "שאולי היא לא העברית של המורות שלהן, אבל יש בה חידוש, כי בבתים שלהן מדברים בשפות אחרות". בנוסף לכך, הן משמשות מתווכות להוריהן במשרד הפנים ובבתי הספר, מטפלות באחים שלהן ומחזיקות את הבית כשההורים עובדים. "יש גם בעמדה הזאת כוח, שצריך לגלות במקום להסתיר".

והיא מוסיפה: "הסכנה בכך שאנחנו מפמפמים לבנות שעליהן לפתח עוצמה, לפרוץ את תקרת הזכוכית, היא שיש אוכלוסיות שלמות שלא מגיעות לזה בכלל. וכך ניצור נתק. הן הרי חיות בבית ותלויות כלכלית. לכן צריך לעזור להן למצוא את המשמעות בנסיבות חייהן".

מהי הטרדה מינית

ויש כמובן גם דברים משותפים המעסיקים נערות באשר הן. לדברי פילוסוף, "נערות נופלות שבי בסטריאוטיפים שמייצר החינוך שלנו, שלפיו המימוש שלך הוא רק אם יש לך חבר או או אם את מתחתנת. התוכנית ניסתה לכוון לאיך נערה יכולה למצוא משמעות לעצמה גם אם אין לה חבר. למצוא כוח במה שקיים".

נושא בוער אחר הוא הטרדה מינית, שלעתים קרובות נערות חושבות כי היא חלק מהמשחק החברתי. "נערות נמצאות בסוג של דילמה", אומרת פילוסוף. "הן מחונכות להיות מושכות ובינן לבין עצמן הן לא תמיד מסכימות שחיזור מטריד הוא לא בסדר. הן תופשות זאת כמחמאה. גם כשזה בא ממורה שאומר ?איזה רגליים!' הן לא מבינות שזה אסור".

הבנים והבנות השתתפו במשך השנה בעשרה מפגשים, שחלקם התקיימו בנפרד. באחד הדיונים המשותפים נערה קמה ואמרה שנער קורץ לה ללא הפסק וזה מטריד אותה. "התנהל ויכוח בין הבנים לבנות אם קריצה זו הטרדה", מספרת פילוסוף. "זה היה מדהים. הבנות כולן תמכו בבת הזאת, הבנים לא הבינו. ?אל תהיו כבדות', אמרו להן. הבנות אמרו שפעמים רבות הן לא רוצות להיתפש כמוזרות, פריג'ידיות, לסביות ושאר המלים בהקשרים הללו, ולכן הן לא מעירות. אבל בהתערבות המנחה הוחלט שאם בנות לא רוצות, זה הגבול.

"לפעמים הרגשנו, אני והמרצות, שזה גיל צעיר מדי", היא מוסיפה. "הרגשנו שאנחנו נופלות על הבנות עם התיקים שלנו, עם פילוסופיות החיים שלנו, ומצד שני הן כל כך הבינו על מה שאנחנו מדברות".

"לא ידעתי שחברות שלי יכולות להיות עמוקות כל כך", אומרת אוראל אלגריסי מכיתה ט' בתיכון רמת יוסף, "התקרבנו כשדיברנו על דברים שמפריעים לנו". חברתה דיאנה ורדיניאן מוסיפה: "הייתי ילדה די בלגניסטית. לא ידעתי מה להחליט, איך להביע את עצמי.

לא עמדתי על שלי. היום אני לא מוותרת".

"הפריעה לי התדמית שלי", אומרת מיתר לאור בכנות. "הרגשתי שכולם מנווטים אותי, המשפחה שלי רוצים שאהיה כמו אחותי. שמשווים אותי אליה. החברות רצו שאהיה משהו אחר. הייתי כמו בובה על חוט (שם מחזה שהן כתבו, ת"ר). בעקבות הסדנה ניסיתי להעביר להם שאני, מיתר, אני מי שאני".

לא רק להצטלם

השאלה "מי אני באמת" טופלה באופן נוגע ללב בתערוכת הצילום של קבוצת נערות מבית הספר חשמונאים, שהנושא שלה היה קשרים אישיים ושהוצגה אף היא בפסטיבל על הטיילת. בין התצלומים היפים, שלוו בכיתובים מרגשים, היו כאלה שחשפו בעדינות טרגדיות משפחתיות ועצב קיומי שבדרך כלל מוסתרים היטב.

כך, למשל, מתחת לתצלום של ילד קטן השוכב מקופל כשעיניו עצומות, ליד אווז, נאמר בכיתוב: "מיד כשקיבלנו את האווז, אחי הקטן והאהוב נקשר אליו מאוד והאווז עוזר לו מאד לבטא את הרגש שלו ולהתמודד עם הקשיים". בתצלום אחר נראים שני ילדים מחובקים בבית קברות. אחת הנערות צילמה את הסבא שלה: היא יצרה סדרת תצלומים מרשימה, שבהן הוא נראה יושב על גג ביתם ומצייר נופים מושלגים מזיכרונו.

איך מוציאים מנערות, הנתונות בדרך כלל בבולמוס של צילום במכשיר הסלולרי והעלאת התמונות לפייסבוק, פיוטיות שכזו? ההישג הזה שייך במידה רבה לצלמת והאמנית דפנה שלום. "כשהתחלנו, הרבה מהן אמרו שהן אוהבות דווקא להצטלם ולא לצלם", היא אומרת. הרעיון היה, לדבריה, "לפתח חשיבה יותר מורכבת, בעיקר מפני שהן חשופות לדימויים שעוברים מאוד מהר בטלפון, בפייסבוק ובכלל באינטרנט".

דימוי נהפך להיות משהו חולף, אומרת שלום, "אין שום השהיה מולו. המטרה היתה ליצור צורת עבודה והסתכלות אחרת שעובדת גם פנימה. ומטרה נוספת היתה לגרום לנערות למצוא עניין בחיים שלהן, לגרום לכך שיבינו שהחיים המעניינים לא נמצאים אצל הסלבריטאים או הדוגמניות, אלא אצלן במשפחה, בסביבתן הקרובה. ואז, למצוא את הכי פנימי והכי אישי ולא לשכפל דימויים ידועים".

כל נערה קיבלה מצלמה משלה ויומן. שלום מדברת על פיתוח תשוקה ומוטיבציה לצילום ולמציאת העניין באישי; "להביא אותן להאמין שזה מספיק חשוב, התמונה, הפריים, למצוא חשיבות בפרטים ובדקויות. והן באמת נכנסו לזה. בסוף שלחו כל כך הרבה תמונות שזה היה מרגש".

הסדנה היתה תובענית. "הן תמיד אמרו 'אין לי זמן'. אבל אמרתי להן, 'אתן כל החיים תצטרכו למצוא זמן לעצמכן. אז תלמדו למצוא חצי שעה'". שלום, שעבדה על פרויקט דומה גם עם נערות בהארלם, אומרת שרק בסוף, כשהיו בשלות יותר ופיתחו את העין והמבט, הן יכלו להסתכל מקרוב על המורכבות בקשרים וגם על הדברים הכי כואבים. "זה לא אומר שכל אחת תיהפך לצלמת", היא מוסיפה. "העבודה הזאת פתחה להן פתח לעולם יצירתי. הן הבינו שזה הרבה יותר מעניין מלראות תוכנית ריאליטי".



מימין: מיתר לאור, אורטל אוז, אוראל אלגריסי ודיאנה ורדיניאן. שפה משלהן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו