בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלום ולא להתראות: "ילדי השלום" בסכנת סגירה

עמותת "ילדי השלום", המפגישה בני נוער יהודים וערבים דרך התיאטרון, עומדת בפני סגירה. בין הסיבות: המצב הפוליטי, בעיות מימון וגם פעילות שנויה במחלוקת בפייסבוק

תגובות

הנסיך הקטן מעולם לא דימיין שימצא עצמו בלב הסכסוך הישראלי-ערבי. "הרי אתם בעיר טירה חיים לכם בבתים פרטיים יפים", התריס אחד השחקנים היהודים, החבר בקבוצת "ילדי השלום", על במת ההצגה שהעלו על פי ספרו של אנטואן דה סנט אקזיפרי.

בין "צייר לי כבשה" לשיחה עם השושנה היפה והגאה ניסתה קבוצת השחקנים היהודית-ערבית, תלמידי בתי ספר תיכון בפתח תקוה ובטירה, לשתף את הקהל בהשלכות של החיים המשותפים בארץ. המופע המיוחד שבו השתתפו לפני כשבועיים בתל אביב, כאורחי תיאטרון הבימה, כלל שלושה עיבודים דו-לשוניים של יצירות קלאסיות. כותרתו - "החלום הבלתי אפשרי?" - המחישה היטב את השינויים הדרמטיים בפעילות הקבוצה.

עמותת "ילדי השלום" פועלת בישראל מאז 1988, במטרה לחנך לדמוקרטיה, זכויות אדם ופלורליזם דרך תיאטרון. חניכי התוכנית הם בני נוער יהודים וערבים בכיתות ט' ו-י', הנפגשים אחת לשבוע ליצירת הצגות משותפות, המועלות בפני קהל תלמידים של בתי ספר יהודיים וערביים. ההצגות הן דו-לשוניות; השחקנים מדברים זה עם זה בעברית ובערבית, ולעתים משלבים גם דיאלוג אקטואלי.

בראשית פעילותה נכללו בתוכנית כ-20 בתי ספר בכל רחבי הארץ. בשנה האחרונה ירד מספרם לשמונה בלבד. צמצום הפעילות נבע מקשיים הולכים וגוברים, כלכליים ואחרים, אשר הביאו באחרונה אף להחלטה על סגירת התוכנית במתכונתה הקיימת.

אחת הסיבות לכך היא סגירת ברזי המימון בידי התורמים שהחזיקו את העמותה. ב-12 השנים הראשונות לפעילותה נהנתה העמותה מתרומות רבות, הבולטות שבהן של הקרן החדשה לישראל וקרן אברהם. גם הסוכנות היהודית, פדרציות יהודיות שונות, קרנות אירופיות ובנק הפועלים נרתמו למאמץ. מאז אוקטובר 2000 החל השינוי לרעה, ובשנים האחרונות המצב החריף במיוחד. "פחות ופחות קרנות מימנו את התהליך", מספרת מליס לוין-בוסקוביץ, מנכ"לית העמותה. "הפעילות השבועית שלנו כבר כמעט לא עיניינה אף אחד".

אבל גם לולא בעיות המימון, לוין-בוסקוביץ אומרת כי היתה ממליצה להפסיק את פעילות העמותה במתכונתה הנוכחית. זאת, בשל המצב הפוליטי. "כל הרעיון של הפעילות שלנו הוא של 'מקום בטוח', מקום שבו אפשר לדבר בצורה תרבותית וללא התקפות, ללא צנזורה אך בכבוד, להתייחס למשברים, לבכות אם צריך, אבל להרגיש מוגן ובטוח. מאז המלחמה בעזה אנחנו פשוט מכבים שריפות. לא שאיבדנו אמון בכלי התיאטרון - המחקרים שנעשו על פעילותנו מלמדים שיש תוצאות טובות - אבל בתקופה הנוכחית כבר לא יכולנו להבטיח פעילות מסודרת ובטוחה, בעיקר לתיכוניסטים שהתקשורת הדיגיטלית, ובעיקר הפייסבוק, ממלאים את עולמם".

אחד מרגעי המשבר התרחש בקבוצה שהעלתה את "הנסיך הקטן". כמה בנות מהקבוצה בטירה לחצו "לייק" על עצומה בפייסבוק הקוראת לאינתיפאדה שלישית (עצומה שהוסרה לבסוף על ידי פייסבוק בטענה שמדובר בהסתה). "החתימה על העצומה זיעזעה את הילדים בפתח תקוה", אומרת לוין-בוסקוביץ'. "הבנות מטירה אמרו שזה לא אישי ולא התכוונו, אבל בכל זאת האווירה היתה קשה. היה משבר רציני והקבוצה כמעט התפרקה. רמת המחויבות לתוכנית, עם זאת, היתה גבוהה, ולבסוף רק ילד אחד יצא מהפרויקט".

מנהל תיכון אחד העם בפתח תקוה, אילון נוה, שותף לתחושת הקושי ההולכת וגוברת. "הפרויקט פעיל אצלנו כבר שש שנים, כל פעם משתתפים כעשרה תלמידים", הוא אומר. "במשך השנים זה הלך ונעשה יותר מסובך, והשנה האחרונה היתה במיוחד לא פשוטה. למרות הכל, אני גאה בתוכנית הזאת. היו הרבה בעיות והרבה דמעות, אבל היתה תקשורת מצוינת עם הפרטנר. אפילו למחרת יום הנכבה התקיים מופע. אני מאמין ברציונל של ראיית האחר. זה העתיד שלנו - או שנהיה תלויים זה בזה, או שנהיה תלויים זה ליד זה. הבנתי שהתוכנית לא תימשך בשנה הבאה וזה מעציב אותי. הייתי מצפה שמשרד החינוך ייקח את הפרויקט הזה וירים אותו".

מנהלי בתי ספר רבים, אומרת לוין-בוסקוביץ, חששו מהפרויקט. "אלה לא מנהלים רעים, הם פשוט רואים בכך דבר מסוכן, כמו להכניס חומר רדיואקטיבי לבית הספר. הילדים מקבלים ריקושטים מחברים. אלו שעדיין באים לפרויקט הם באמת גיבורים קטנים. זה לא פשוט. מגיעה להם הכרה על האומץ".

תמר שכטר, תלמידת עירוני א' בתל אביב המשתתפת בתוכנית, לא רואה בעצמה גיבורה. "המתיחות הביטחונית משפיעה על הפעילות, אבל חשבתי שיהיו הרבה יותר בעיות. אנחנו מדברים בפגישות על הכל ויודעים להתמודד עם זה. באמצע השנה, כשהתחלנו לעבוד על ההצגה 'סיפור הפרברים', כעסנו זה על זה, ואז היה לנו סוף שבוע של גיבוש והוצאנו הכל".

שכטר אומרת כי חברותיה בבית הספר דווקא מפרגנות וכי התוכנית אף עזרה לה להרחיב את המעגל החברתי שלה ויש לה כעת חברים משני הצדדים. לדבריה, "חייבים להמשיך עם זה, אני לא מבינה למה זה צריך להסתיים. זה דבר כל כך חשוב. צריך להראות לאנשים שיהודים וערבים יכולים לעבוד ביחד".

גם גאזי סמונו, תלמיד עירוני י"ב ביפו, לא מבין את הבעיה. "האמת, עברנו הרבה קשיים, אבל התגברנו על הכל. היה ריב בין שתי הקבוצות בהתחלה, ישבנו במעגל, שיתפנו והכל הסתדר. עכשיו אנחנו חברים טובים. נכון שהיו ריבים סביב הפייסבוק, היו כל מיני תמונות ותגובות שלא אהבו. למשל, מישהו מהחברים בקבוצה שם תמונה של פלסטיני רעול פנים עם אקדח. הוא הוריד אותה כשהבין שכועסים על זה, הוא לא התכוון. שמעתי שבקבוצה אחרת רבו והחליטו שזהו, שזאת שנה אחרונה. אני דווקא רוצה להמשיך".

פנייה לקהל רחב

לוין-בוסקוביץ מצדה אומרת: "הקושי הגדול בפעילות שלנו הוא שזה כל כך נוגד את הזרימה של מה שקורה במדינה. שרדנו כמעט 25 שנה ועצוב מאוד שזה ככה, אבל יש רגעים שצריך לעשות שינויים. כל הגופים הדוגלים בדיאלוג יהודי-ערבי מתמודדים עם קשיים, אבל הפעילות הייחודית שלנו, עם המפגשים השבועיים והדיאלוג הרציף בין בני הנוער, נהפכה כבר לקשה מדי". לדבריה, "גם התורמים הישראלים הגדולים, שרוצים להמשיך לעזור, סיימו את המכסה הנהוגה לסיוע - כשבע-שמונה שנים. בנוסף לכך, הקרנות הישראליות הגדולות החלו לפתח יוזמות משלהן, כשהן מאמינות יותר בהשקעה ישירה לפתרונות בקהילה הערבית".

היא אינה רוצה כאמור לזנוח את רעיון התיאטרון כאמצעי לדיאלוג, אלא למצוא דרך אחרת שתתאים יותר גם לתורמים אפשריים. בימים אלו היא מנסה להקים גוף של "חברי ילדי השלום". לדבריה, "הארגון בשלבי מעבר. אנחנו בודקים אפשרות להמשיך להשתמש בתיאטרון דו-לשוני ככלי לשינוי, אך עם שחקנים מקצועיים או עם בוגרים שלנו. המטרה היא לעשות סדנאות בבתי ספר ולהגיע לקהל גדול יותר. אנחנו גם בדיאלוג עם משרד החינוך, לערוך השתלמויות למורים לדרמה או למורים לערבית בבתי ספר שכנים". אפשרות אחרת שנבחנת היא לבנות את התוכנית לתלמידים צעירים יותר, מכיתות א'-ג'.

"לא תמיד קל לערבים ויהודים לשבת ביחד. הילדים פה התנדבו לעשות שינוי", אמרו הנערות שהנחו את המופע בתל אביב, שהוצגו בו גם קטעים מההצגות "פוקהונטס, ג'ון ואנחנו" ו"סיפור הפרברים". הקהל, ברובו חברי הקבוצות מרחבי הארץ, נהנה מכל רגע.

מראה שעל הקיר

הפייסבוק, על פי מנכ"לית ילדי השלום, מקשה מאוד על פעילות משותפת יהודית-ערבית. "ברור שלא צריך להאשים את הרשת החברתית. הסכסוך היהודי-ערבי, המחלוקת ההיסטורית, היו קיימים הרבה לפני הטכנולוגיה. אבל החשיפה המלאה בעידן התקשורת הדיגיטלית בכל אופן פוגעת. בפייסבוק אנשים מתחילים לדבר ואין שליטה על מי רואה מה שאומרים. מתחילים להגיד דברים נוראיים אחד לשני, לאו דווקא ילדי הקבוצה. וכל זה עוד יותר חריף בגיל של התיכוניסטים".

ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למינהל, מציין כי הפייסבוק אינו אלא מראה מבריקה במיוחד: "הבעיה היא לא עם הכלי, אלא עם מה שהכלי מראה. מה באים בטענות לראי? זה כאילו שעד היום הייתי בטוחה שאני מאוד יפה, ופתאום ראיתי שיש לי פרונקל על האף. אז מה אעשה? אשבור את הראי?"

דרור מסכים, כי האמצעים הדיגיטליים החדשים חושפים דברים שלא ידענו עליהם קודם לכן. "הכל היום הרבה יותר שקוף וחשוף. אבל מה אפשר לעשות? נבקש שלא להתחבר לפייסבוק? שלא יחתמו על עצומות? אין פתרון טכנולוגי. הבעיה היא המציאות. אפשר לנסות לשנות את המציאות, להתמודד אתה, אבל אי אפשר להגיד, זה הפייסבוק".

הנוער, לדבריו, אינו שונה בכך מהמבוגרים. "גם אני, אם הייתי עובד במקום מסוים ומגלה שאחד החברים חתם על עצומה שקוראת, נניח, להשמיד את מדינת ישראל, הייתי מתרתח. הנוער לא מגיב אחרת. מצד אחד, יודעים שיש פער עצום בין האקטיביזם המקוון - חתימה על עצומות, הצטרפות לקבוצות וכו' - לבין המחויבות האמיתית. רק אחד מ-100 חותמים הוא רציני. אין דבר קל יותר מלחתום, לעשות לייק. מצד שני, אי אפשר לפטור את זה ולהגיד שכשכותבים דעה באינטרנט, לא באמת מתכוונים לכך".

סגירת פעילותה של "ילדי השלום" מעלה עם זאת את השאלה אם הפייסבוק אכן רק משקף מציאות או גם תורם לשינויה. "יש בזה משהו", אומר דרור. "כשהייתי ילד בבית ספר בגבעתיים היו חילופי ביקורים עם תלמידים דרוזים. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אם הייתי יודע יותר מראש על הילד שמתארח אצלי. אולי זה היה משנה משהו. בזמני זה לא היה ידוע. מחקרים כבר הראו שבעידן הדיגיטלי אנחנו מתכנסים לתוך קבוצות הדומות לנו, לא נחשפים לדברים אחרים. אולי אפשר להרחיב את זה ולהגיד, שברגע שיודעים מה יש בחוץ, מתחילים אולי להסתגר, לא פורצים את מתחם הנוחות. זאת תופעת לוואי - מתרחקים ממה שלא נוח, וכבר יודעים יותר מה לא נוח. קשה ללכת להתארח בבית שיודעים שיש בו עמדות מסוימות. צריך למצוא דרך להתגבר על זה, כי דווקא תוכנית שאמורה לגשר נפגעת. מצד שני, הפער תמיד היה שם. זה כמו הבולענים שהיו באזור ים המלח ולא ידעו עליהם, עד שיום אחד פשוט נפלו בבור".



חברי קבוצת ילדי השלום מתל אביב-יפו בהצגה ''סיפור הפרברים''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו