בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודים שרים מוסיקה קתולית בלב כפר מוסלמי

חנה צור, המנהלת המוסיקלית של פסטיבל אבו גוש, מאמינה שכך צריך לחיות את החיים

תגובות

פעמיים כל שנה, בסוכות ובשבועות - שני חגי טבע מובהקים - נצפית עלייה לרגל לגבעה שבמרומי הכפר אבו גוש שממערב לירושלים. שם, בראשה, מתנוססת כנסיית קריית יערים: "כנסייה פרוטסטנטית בלב כפר מוסלמי, בה שרים יהודים מוסיקה קתולית: זו התגלמות הסובלנות וההכרה בזולת" - כך מגדירה המוסיקאית והמנצחת חנה צור את מה שמתחולל בחגים האלה: פסטיבל המוסיקה הקולית באבו גוש, שהיא המנהלת המוסיקלית שלו.

כבר 30 תוכניות ערכה חנה צור כמנהלת - כל אחת בת כ-20 קונצרטים, כ-70 יצירות, בהשתתפות מאות מבצעים כסולנים, מקהלות, אנסמבלים קאמריים ותזמורות - לאוזני אלפי אנשים בקהל. זו השנה ה-15 שלה, ומההתלהבות, והסקרנות, והאינטנסיביות שלה, לא נגרע דבר - וגם לא מההומור בדבריה. השבוע יתחיל הפסטיבל במוטט של מנדלסון ובמיסה הגדולה בדו מינור של מוצרט (מחר, 11:30), עם תזמורת הבמה הישראלית, מקהלת האיחוד וסולנים - בניצוח רונן בורשבסקי, וייגמר בשבת. "אני מקשיבה לבאך, מנדלסון ומוצרט, יודעת שכך צריך לחיות את החיים, בתוך היופי הזה", אומרת צור.

צור נולדה בנוה צדק בתל אביב ומשם עקרה משפחתה לחדרה. שם, בילדותה, "בבית קולנוע כמו סינמה פרדיסו, ראיתי את סופיה לורן בתפקיד הראשיה של ?אאידה', ואת ג'ינה לולובריג'ידה ב'טוסקה'. ידעתי אז שאהיה מנצחת", היא מספרת. היא למדה נגינה בפסנתר, את בית הספר התיכון גמרה בגיל 16, וניגשה להגשים את חלומה: בלימודים במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי, ובעזרה מכל סוג שהוא בפסטיבל המוסיקה באבו גוש: "שם הכנתי קפה ועזרתי להפקה - אבל מדי פעם גם ניצחתי", היא מספרת על העשור שבין 1962 ל-1972, במהדורתו הראשונה של הפסטיבל, לפני שנסגר ולאורך 20 שנה לא חשבו שיחדש את נעוריו.

צור שלטה באופן טבעי בסגנונות רבים של מוסיקה. היא ניגנה בפסנתר את הרפרטואר הקלאסי, אבל גם ליוותה את שלישיית גשר הירקון - במהדורתה הראשונה - ואת "שלישיית התאומים". היא שרה בסדרת ה"טסטימוניום" שהוקדשה למוסיקה עכשווית, והוסמכה כמורה למוסיקה ולימדה בבית הספר היסודי הכרמל, לימים גבריאלי-הכרמל, בתל אביב, ובגני ילדים. "בכל בית ספר וגן בהם לימדתי תמיד היה פסנתר. זו נתפשה כחובה בסיסית על ידי כל גננת וכל מנהל", היא אומרת, "ובאמת, ללמד ילדים זו אותה עבודה כמו לעמוד על במה. הקושי, המורכבות והאחריות לא פחותים".

בלימודים באקדמיה למוסיקה זכתה ללמוד אצל אושיות המוסיקולוגיה והקומפוזיציה בישראל: אדית גרזון-קיוי וחנוך אבן-ארי, חוקרים בינלאומיים ראשונים במעלה, מפיהם למדה בין היתר את יסודות המוסיקה החוץ-מערבית על גילוייה השונים במזרח; והמלחין עדן פרטוש, "ממנו למדתי להבין את הרעיון של כל יצירה, את מהותה", היא אומרת. כשבוחנים את הרבגוניות של לימודיה והניסיון שלה כבר מילדות, לא קשה להבין את העושר הסגנוני שמתגלה בתוכניות הפסטיבל בעריכתה של צור.

אבו גוש מאופיין באווירה העממית שלו. קונצרט מקהלתי ליטורגי חמור סבר נערך סמוך לבזאר כמו בשווקי עיר עתיקה, הקהל עובר מלגימת מרק בקפטריה שצופה על הנוף ההררי לשירה בציבור של כורלים מאת באך, וממופע חוצות ססגוני לאינטימיות של קונצרט קאמרי. זה הפנינג חברתי, שבו מתגודדים אנשים בהמתנה להסעה שתוביל אותם אל ראש הגבעה או לחלופין צועדים במעליה ביחד; וכך מתפוגג הדימוי החמור שנדבק תמיד למוסיקה קלאסית, לטקסיות שלה, לאיפוק, לגינונים של מעמד גבוה, לתלבושת הרשמית. כאן נוכחים שמוסיקה קלאסית יכולה להתקיים בלי כל אלה.

מתקדשים בעלייה

שני עולמות, טופוגרפיים ומוסיקליים, מתקיימים בפסטיבל מדי שנה - זה התחתון, בבניין הצמוד לכנסייה ("קריפטה") שבעמק, במורד הכפר; והעליון, בכנסייה שבראש ההר. למטה, באולם הקטן יותר, שמושך מדי פסטיבל כ-1,000 איש, מופיעים האנסבלים הקאמריים שמביאה צור - ואתם היא גם מרשה לעצמה קצת להשתולל. באך ומוסיקה ספרדית, ספיריטואלים ושירי נשמה, מוסיקה של ארגוב, רכטר ואחרים למלות אלתרמן, שירי צוענים, שירים מברזיל, קונצרט לכלי פריטה - את אלה, בהרכבים מגוונים, אפשר לשמוע בקריפטה. "במשך השנים באו מוסיקאים עם תוכניות מגוונות, ממוסיקה מהרי האפלצ'ים ועד מזמורים של יהודי לוב", אומרת צור.

ובכנסייה למעלה - "האנשים מתקדשים בעלייה אליה", כדברי צור - לשם באים כ-6,000 איש מדי פסטיבל ושם מתחולל האקשן האמיתי. השבוע אפשר יהיה לשמוע שם עיבודים של בטהובן לשירי עם מהאיים הבריטיים עם הזמרות עינת ארונשטיין ולימור אילן בין רבות אחרות ועם אורי מיילס בחמת חלילים; את זמרי קולגיום בניצוח אבנר אתי ונגני הפילהרמונית בקונצרט איטלקי; את הרקוויאם של ברוקנר בניצוח מיכל שני ו"סטבאט מאטר" של רוסיני בניצוח דורון סלומון; את רביעיית אריאל והפסנתרן דניל טריפונוב זוכה תחרות רובינשטיין - ברסיטל וכן בתוכנית משותפת בקונצרט שבו גם המיסה בסול מז'ור של שוברט - בניצוח חנה צור עם המקהלה שלה, המקאהלה הקאמרית רמת גן.

וכן, שני קונצרטים גדולים במיוחד: אופרה "אורפיאוס ואאורידיצ'ה" של גלוק במלואה, בביצוע קונצרטי עם תזמורת בארוקדה, סולנים ומקהלת הגליל העליון בניצוח רון זרחי; וגולת הכותרת של הפסטיבל: "מתיאוס פסיון" של באך, עם סולנים וביניהם יאיר פולישוק ויעלה אביטל, ובתפקיד האוונגליסט: לא אחד מיוהן סבסטיאן עצמו, הטנור הברזילאי ז'ואאו סבסטיאנו.

את מאוד נזהרת עם הרפרטואר, ומקפידה לייעד אותו לקריפטה ולא לקונצרטים המרכזיים.

"במוסיקה, יותר מאשר באמנויות אחרות, קשה יותר לעורר את התעוזה והסקרנות של אנשים לשמוע דברים חדשים. יש יצירות נפלאות למקהלה, מודרניות, או נדירות - של מלחינים כמו יאנצ'ק, דורופלה, מלחין הבארוק קמפרה; אבל אני מחביאה אותן מתחת למעטה הרפרטואר המוכר והאהוב יותר, כי לשמעם של שמות אלה הקהל פשוט לא בא. זה פסטיבל שכולו ממומן על ידי הכרטיסים שקונה הקהל", היא ממשיכה, "אין לו תרומות פרטיות, המימון ממשרד החינוך מינימלי, וכדי לשמור על קיומו צריך לשמור גם על רמת קהל יציבה".

צור מצביעה על התרומה הגדולה של הפסטיבל מהיבטים אחרים. "אנחנו רואים בהתקדמות אדירה של הנוף המקהלתי בישראל, ולאבו גוש תרומה קריטית לכך", היא אומרת, "עכשיו פועלות בישראל בין 30 ל-40 מקהלות, לעומת תקופות שהיו כאן ארבע או שש. בעיקר מנהלות אותן מנצחות שעובדות בהתנדבות, ובמקהלות הילדים שרות בהן בעיקר זמרות ילדות; אבל התרבות המקהלתית נמצאת בפריחה. זה תהליך וצריך סבלנות כדי לקיים אותו".



חנה צור. ''זו התגלמות הסובלנות''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו