בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור נדיר בבית הזכוכית הפאריסאי

La Maison de Verre נחשב ליצירת מופת אדריכלית והשפיע על רבים מהמתכננים במאה ה-20, אבל רק מעטים זכו לראות אותו מבפנים

תגובות

פאריס

על לוחית האינטרקום בכניסה לבית משפחת ד'אלסס ברחוב קטן ועשיר בגדה השמאלית של פאריס מותקנים שלושה כפתורים עם כיתוב בגופן אר-דקו אדום: העליון מיועד למטופלות שבאו לביקור במרפאה הגינקולוגית ששכנה במקום, האמצעי לאורחים ואילו הכפתור התחתון למשרתים או שליחים. לכל אחד מהכפתורים צליל שונה ומובחן שמיועד לאוזניים אחרות. הסידור שלהם מרמז על ההיררכיה שאיפיינה את הבית והוא גם הקדמה צנועה למערכות הטכניות המשוכללות הטמונות בקרביו. לא בכדי התלוננה אלין ד'אלסס, בתם של בעלי הבית המקוריים, כי זהו בית "מוזר" שמקשה עליה להזמין חברים למשחק.

בית משפחת ד'אלסס, שידוע יותר ברחבי העולם כבית הזכוכית (La Maison de Verre), נבנה בין השנים 1928 ל-1932 ונחשב ליצירת מופת של המאה ה-20. הוא אינו מתאים לשום קאנון מוכר של אדריכלות, הנדסה, עיצוב פנים או עיצוב מוצר, אלא מזכיר יותר סוג של תכנון עילי, הוט קוטור של אדריכלות אם תרצו.

האדריכל פייר שארו (1883-1950) השקיע ארבע שנים מחייו בתכנונו וההשקעה הזאת בהחלט ניכרת בכל פינה בבית. אין בו ולו פרט אחד שאינו מתוכנן בהלימה מוחלטת עם הטכנולוגיות החדישות ביותר אז ועם נוהלי החיים המוקפדים של הבורגנות הפאריסאית. גתה כתב פעם כי "אדריכלות היא מוסיקה שקפאה בזמן"; במקרה של בית הזכוכית, מדובר בסימפוניה למכונה.

המיתוס סביב הבית נבנה במשך עשורים רבים בזכות (או אולי בגלל) חוסר נגישותו לציבור הרחב. חוץ מכמה אדריכלים וחוקרים בני מזל או מטופלות שפקדו את המרפאה הגינקולוגית של ד"ר ד'אלסס, איש לא זכה להיכנס אליו. לאחר מותם של בעלי הבית בשנות ה-70, הוא שימש מעון אירוח לחברים קרובים של בתם אלין.

בעל הבית הנוכחי הוא היזם והאספן האמריקאי רוברט רובין. הוא קנה את הבית מבני משפחת ד'אלסס לפני כחמש שנים ומאז שוקד על שיפוצו. רובין גייס צי של אדריכלים, היסטוריונים ומהנדסים כדי להשיב לפעולה את המערכות המכניות העדינות המותקנות בכל רחבי הבית. "התאהבתי באדריכלות הגאונית של הבית ממבט ראשון", הוא מספר, "התאהבתי במשחק המדהים של האור ובתחושה המכנית הצלולה הבוקעת מהמקום".

כחובב אדריכלות מושבע (ראו מסגרת בעמ' 2) הוא הכיר את הבית היטב דרך ספרות מקצועית, אולם את הרעיון לרכוש אותו קיבל מפרופ' קנת פרמפטון, היסטוריון אדריכלות מאוניברסיטת קולומביה, שהיה המנחה שלו בעבודת הדוקטור שלו. הוא אינו מוכן לנקוב במחיר ששילם בעבורו, אולם על פי הערכות זהירות מדובר במיליונים רבים של דולרים. עוד כמה מיליונים הושקעו ועוד יושקעו בבית כדי להשיב אותו לפעילות מלאה.

לפני כחודש, בצהרי יום חמישי אביבי, קיים רובין סיור מיוחד בבית לשישה מבקרים - אדריכלים ועיתונאים. מדריכת הסיור היתה מרי ואן ג'ונסון, היסטוריונית אמריקאית מאוניברסיטת קולומביה השוקדת בימים אלה על עבודת דוקטור על מערכות השירותים והרחצה של הבית. זה עשוי להישמע אזוטרי, אבל לטענתה, כל אחת מ-12 מערכות השירותים בבית הזכוכית מייצגת פן אחר של טכנולוגיה מודרנית ושל נהגים חברתיים מדוקדקים.

ואן ג'ונסון מצטרפת לשורה ארוכה של חוקרים מכל התחומים שכתבו עד כה כ-20 ספרים המוקדשים אך ורק לבית ועוד מאות מאמרים העוסקים ברכיבים שונים שלו - מתאורה דרך אינסטלציה ועד לחיי המשרתים. רובין אומר כי הוא מנסה להימנע מ"פטישיזציה של הבית", אבל קשה להתעלם מתשומת הלב שהוא מעורר.

סירוב הגברת הזקנה

בית הזכוכית נולד בכלל כתוצאה מאילוץ הנדסי. באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת רכשו בני הזוג אנני וד"ר ז'אן ד'אלסס את שתי קומותיו הראשונות של בית פאריסאי טיפוסי וביקשו להקים במקומו בניין חדש. אלא שבקומה השלישית מעליהם התגוררה גברת קשישה שלא חפצה בשינוי. משום כך נאלץ האדריכל פייר שארו לחצוב את הבית החוצה: הוא תלה את דירתה של הגברת על קונסטרוקציית מתכת, ורק אז החלו העבודות (בתה של אותה גברת חיה בדירה עד היום).

שארו כבר הספיק לקנות לו מוניטין כדקורטור של דירות יוקרה ומומחה לעיצוב רהיטים מכניים, שהיו אז צו האופנה. הוא מצא בד"ר ד'אלסס שותף להרפתקנות הזאת ולמרוץ אחרי המודרנה והציע לו קונצפט חדש לגמרי לבית מגורים. במקום להתמקד ברהיט מכני אחד או שניים, מדוע לא לתכנן בית שכל כולו מכונה אחת גדולה?

התכנון הייחודי של הבית ניכר כבר ברגע הראשון, כשנכנסים מן הרחוב הצר אל החצר הפנימית ונתקלים בחזית של שתי קומות הבנויה כולה מלבני זכוכית. בעיניים פאריסאיות של שנות ה-30 זה היה חידוש מוחלט, משום שעד אז שימשו לבני הזכוכית לריצוף בבתי חרושת ולא למעטפת חיצונית. הדימוי התעשייתי של הבית נוכח כמעט בכל פינה, לעתים באופן אסתטי ולעתים בשימוש במנגנונים אמיתיים, כמו החלונות האחוריים של קומת המגורים שנלקחו מקרונות רכבת.

חזית הזכוכית, שנהפכה עם השנים לסמל של הבית, סיפקה כמה צרכים. ראשית, היא איפשרה להאיר את חללי הפנים תוך כדי שמירה על פרטיות. שנית, היא תרמה ליצירת

משחקי תאורה שמזכירים מסך קולנוע יותר מאשר חזית של בית פרטי: בשעות הלילה מואר הבית, דרך קיר הלבנים, בזרקורים גדולים המותקנים מבחוץ על מסילות פלדה. האפקט מרהיב.

הסיור בבית מתחיל בקומת הקרקע, שבה שכנה הקליניקה של ד"ר ד'אלסס. הכניסה הראשית מובילה למסדרון רחב שקשר את חדרי ההמתנה והטיפולים ואת גרם המדרגות הראשי, המוביל מעלה אל תוך סלון הבית הפרטי. דלת זכוכית גדולה המחופה בפח מחורר חוצצת בין המסדרון לבין גרם המדרגות.

בשלב הזה מבקשת ואן ג'ונסון לעצור לצדה ולהקשיב "לרחש החביב עליה ביותר בבית". היא מושיטה את ידה ובהנפת אצבע קלה דוחפת את הדלת, שמשקלה בוודאי כ-150 ק"ג. המשתתפים בסיור מקשיבים ברוב קשב, אבל שום רחש אינו בוקע. שקט מוחלט.

זוהי אחת מסגולותיו של בית הזכוכית. כל המערכות המכניות שבו, הפועלות ביעילות וללא קול, תוכננו בשיתוף פעולה צמוד בין שארו לבין אמן המתכת הצרפתי לואי דאלבט ומציגות תקן מצוין של איכות. מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם איפשרה לשארו להוציא לפועל כמעט כל רעיון, בין שמדובר בדלתות מסילה מורכבות, במערכת גלגלות ששולטת על פתחי האוורור או בגרם מדרגות מתקפל שמקשר את חדר השינה של בני הזוג לבודואר (החדר הפרטי) של גברת ד'אלסס.

העלייה דרך גרם המדרגות המרכזי מרשימה במיוחד ומעלה בדמיון ערבי חברה ונשפים שקיימו בני הזוג בביתם. הוא מזכיר גרם עלייה למטוס, משום שהמדרגה האחרונה שלו מנותקת במכוון ממפלס הקומה הראשונה. העדר מאחז יד מחייב את המבקרים לזקוף את גבם ולהתקדם צעד אחר צעד בזהירות; מולם היו החלק הפנימי של קיר לבני הזכוכית - וגברת ד'אלסס שחיכתה לקבל את פניהם.

הסלון שנגלה לעיני המבקרים אינו גדול במיוחד, אבל בתרגילים פשוטים של פרספקטיבה הצליח שארו לגרום לו להיראות רחב בהרבה ממידותיו האמיתיות. הקירות התוחמים אותו לעולם אינם מסתיימים במפגש עם קיר אחר, אלא נמשכים לעבר מסדרון או נישה בלתי נראית. האור העמום הבוקע מקיר הזכוכית מעמעם גם את תחושת הזמן והמרחב; לא בכדי השוו חוקרים את הבית ליצירה סוריאליסטית.

מעל הסלון נמתחת גלריה המובילה לחדרי השינה. כדי לשמור על קשר עין אך להקנות פרטיות השתמש שארו במערכת של מדפי מתכת מחוררים שתוחמים את הגלריה. שארו עשה שימוש נרחב במתכת, זכוכית ומחיצות נעות בכל רחבי הבית כדי ליצור רמות משתנות של פרטיות.

העין מתקשה לתפוש את המורכבות של חלל הסלון, אולם מה שמרתק עוד יותר הוא דווקא מה שנעדר ממנו - וילונות ושטיחים, שהיו בשימוש נרחב בעיצוב הפנים בדירות פאריסאיות. "בסוף המאה ה-19 התגלה לראשונה הקשר בין חיידקים לבין מחלות וברחבי אירופה פשטה בהלה שהחיידקים מתחבאים בתוך הבדים", אומרת ואן ג'ונסון ומצביעה על רצפת הגומי האפורה שנבחרה לריצוף הסלון. "משום כך, חלקים רבים בבית נבנו מראש במחשבה על היגיינה. את גרם המדרגות שמוביל מהקליניקה של ד"ר ד'אלסס לחדר ההסבה שלו אפשר למשל לפרק לחלקים קטנים, לשטוף ולהתקין בקלות בחזרה".

הקומה השנייה, המשמשת למגורים, היא הפרטית ביותר. לכל אחד מחדרי השינה הוצמד חדר רחצה עצמאי - ובתכנונם של אלה הושקע מאמץ אדיר. המנגנונים הטבועים בהם יוצאי דופן בכל מובן ומזכירים משחק ברובוטריקים. המראה מסתובבת כדי לחשוף ארון מגבות גלילי, את הבידה אפשר להזיז ולהסתיר בתוך ארון לאחר השימוש. לדברי ואן ג'ונסון, העיסוק הנרחב של שארו בחדרי השירותים משקף את העניין הרב בהיגיינה בשנות ה-20 וה-30 נוכח מגיפת הטיפוס שקטלה מיליונים רבים באירופה באותן שנים. התרופה היחידה לטיפוס היתה "אוויר צח ואור טבעי", כלשונה. בבית הזה יש בשפע משניהם.

הסיור בבית הזכוכית מעיד אם כן לא רק על החידושים הטכנולוגיים של התקופה ועל הרפתקה אדריכלית ייחודית אלא גם על תפישות חברתיות ותרבותיות. כך, לדוגמה, מכיוון שהבורגנות הפאריסאית התרוששה במידה רבה אחרי מלחמת העולם הראשונה, תיכנן שארו אגף משרתים קטן למדי, שיועד למנהלת משק בית ולבעלה (ששימש נהג וגנן). גם בעבור המנהלת מצא שארו פתרון תכנוני מעניין: הוא הציב את חדר הגיהוץ בעמדת מפתח הצופה הן אל הסלון והן אל החוץ. כך היא יכלה לשמור על עין פקוחה על המתרחש במרבית חלקי הבית בעודה מעמלנת את חולצותיו של ד"ר ד'אלסס.

חידוש בחדר השינה

בית הזכוכית נבנה בנקודת מפנה באדריכלות המאה ה-20. כעשור לפני חנוכתו החל האדריכל השווייצי-צרפתי לה קורבוזיה לדבר על "מכונת המגורים" ועל החזון לבית פונקציונלי שמשרת את דייריו שירות מרבי. אולם בזמן שלה קורבוזיה ועמיתיו ביקשו לקדם תיעוש של הבנייה למגורים ולהפוך אותה לזולה וזמינה, שארו בחר להתייחס למושג באופן מילולי יותר: הוא יצר מכונה שהיא למעשה בית מגורים, מעשה מרכבה ייחודי וחד פעמי שאינו ניתן לשחזור. היחס לשינוי אורחות החיים שמתבטא בעיסוק נרחב בהיגיינה או באוורור טבעי ואור יום מבטא אף הוא מפנה מחשבתי בין העולם הישן לעולם החדש.

לבית הזכוכית היתה השפעה ניכרת על אדריכלים רבים במאה ה-20. "ריצ'רד רוג'רס, למשל, שתיכנן בשנות ה-70 את מרכז פומפידו (יחד עם רנצו פיאנו), התרשם מאוד מהאסתטיקה של הצינורות החשופים והצבעים הבהירים. בתוצאה אפשר להבחין בקלות", מחייכת ואן ג'ונסון. היא מוסיפה כי רעייתו של רוג'רס אף טופלה במרפאה הגינקולוגית במקום.

האתגר הגדול שניצב כעת בפני בעלי הבית הנוכחיים, רוברט רובין, הוא שימור מהימן אך לא נוסטלגי מדי של הבית. כבר היום מוצב בו ריהוט עכשווי, ועל הקיר של אחד מחדרי השינה, קשה להאמין, תלוי מסך טלוויזיה דקיק.

רובין סבור שיש לשמור על האיכויות היוצאות דופן של הבית וגם לא להתעלם מפגעי הזמן: "צריך לעשות הבחנה ברורה בין אבק לבין הפאטינה (שכבת ירוקת המצטברת על המתכת). אם אתה מחליט לנקות גם אותה, אז עדיף פשוט להרוס את כל הבית ולבנות אותו מחדש. כרגע האתגר המרכזי הוא ההשקעה הכספית הניכרת שנדרשת בכל חלקי הבית והמורכבות של שיקום מערכות התשתיות ההיסטוריות כמו החשמל והאינסטלציה".

רובין מספר כי בעתיד הוא מתכוון לעבור להתגורר בבית הזכוכית באופן קבוע יחד עם רעייתו הצרפתייה סטפני סמואל. הוא ימשיך לפתוח את הבית מפעם לפעם לביקורים מצומצמים של קהילת האדריכלים והמעצבים.

מה היה שואל את מתכנן הבית, פייר שארו, אילו היתה לו הזדמנות לפגוש אותו פנים אל פנים? "הייתי רוצה לדעת מה היו התוכניות שלו לדירה של הקשישה למעלה", הוא עונה בחיוך.

תרומה למרכז פומפידו

רוברט רובין, בן 58, הוא אספן מבטן ומלידה. לצד הקריירה העסקית שניהל, תחילה בסחורות ולאחר מכן בוול סטריט, הוא החל לאסוף מכוניות עתיקות ולשקם אותן בעצמו. הוא מחזיק בין השאר במכונית בוגאטי דגם 1933 שהיתה שייכת בעבר למלך ליאופולד מבלגיה.

ההיקסמות שלו מהעולם המכני הובילה אותו בהדרגה גם לאדריכלים כמו פייר שארו וז'אן פרובה שתיכננו בתים עתירי מערכות מכניות חדישות. בתחילת העשור הקודם רכש רובין את מייזון טרופיקל, בית מתכת מתועש שתיכנן פרובה בשנות ה-40 כאב טיפוס לדיור בר השגה באפריקה. אחרי ששיקם אותו, פורק הבית והוצג בתערוכות באוניברסיטת ייל ובמוזיאון האמר בלוס אנג'לס. לאחר מכן תרם אותו רובין למרכז פומפידו. הוא מעיד שבדיעבד, הניסיון שצבר בשימור הבית הזה שיכנע את בת משפחת ד'אלסס למכור לו את בית הזכוכית ולא לממשלת צרפת, כפי שתיכננה בתחילה.

מייזון טרופיקל לא היה התרומה היחידה של רובין לפומפידו. זמן קצר לאחר שרכש את בית הזכוכית הוא העביר למרכז האמנות הפאריסאי את תכולת הריהוט שלו, שנבנתה ונתפרה במיוחד למענו בעיצובו של פייר שארו. במקרה הזה, הסיבה לתרומה היתה פרוזאית: מתברר שעלות הביטוח של התכולה היתה גבוהה בהרבה מהסכום ששולם בעבור הבניין עצמו.



חזית בית הזכוכית. בתם של בעלי הבית המקוריים התלוננה כי קשה לה להזמין אליו חברים


בית הזכוכית, מבט מבפנים. נולד כאילוץ הנדסי. תצלומים: La Maison de Verre, Thames and Hadson, 2007



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו