בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצצה לתערוכות הבוגרים של המחלקות ללימודי אמנות // אוניברסיטת חיפה

מקס אפשטיין משחזר בפסליו נוף פוסט-טראומתי, דניאל יצחקי מציעה מחשבה חדשה על האפשרויות הטמונות בתחריט. כתבה ראשונה בסדרה

תגובות

שני הסטודנטים שנבחרו מבין בוגרי התוכנית לתואר השני באמנות היצירה באוניברסיטת חיפה למדו בעבר בבצלאל, הם נעים בין דיסציפלינות שונות ואינם מתגוררים בחיפה. שלוש העובדות האלה מעידות על מרכיבים עיקריים שמאפיינים את התוכנית. כפי שמסבירה שרון פוליאקין, ראש החוג לאמנות היצירה, מבנה התוכנית גמיש כך שאנשים מרקעים שונים יכולים להירשם ללימודים. תשעה מתוך 11 בוגרים השנה למדו קודם לכן תחומים אחרים כמו עיצוב גרפי, לימודי קולנוע, מחשבים ופילוסופיה.

פוליאקין מסבירה כי הפתיחות הזאת היא בראש וראשונה בזכות התעקשותו של אורי קצנשטיין, אמן רב תחומי ויו"ר הוועד ללימודי התואר השני, להרחיב את הדיסציפלינה המקובלת וליצור "מקום שבו בשביל להיות אמן, אדם לא חייב רק לאחוז במכחול, אלא גם יכול לבוא ממקומות אחרים".

התמהיל בין התחום התיאורטי-עיוני לבין היצירה המעשית הוליד תצוגות והצבות שחרגו מהתלייה הסטודנטיאלית וניסחו מערך רחב יותר של הקשרים ואסוציאציות. נוכחותה של פוליאקין, כאמנית וכראש החוג, השיבה עטרה ליושנה בכל הקשור לתחום ההדפס והתחריט, שאינו מצליח לחרוג ממעמדו השולי זה כמה עשורים.

פחם שרוף

המיצב של מקס אפשטיין, בן 36, מורכב משלושה חלקים ועם זאת מצליח ליצור מערכת הקשרים ויזואלית ורעיון אחיד. אפשטיין למד צילום בסמינר הפתוח לצילום ברמת גן, וסיים את לימודי התואר הראשון במחלקה לפיסול קרמי בבצלאל. השילוב הזה הקנה לו ככל הנראה את השליטה בסוגי מדיה שונים ואת היכולת לחבר ביניהם.

העבודה "מעבר" מורכבת משלושה תצלומים כמעט זהים בשחור לבן המודפסים על מראה ובהם נראה דיוקנו של אפשטיין כשהוא צולם מול מראה שעיוותה את דמותו. על קיר נוסף תלוי תצלום צבעוני שצילם באזור מגוריו, שכונת עין כרם בירושלים. בתצלום נראית ממרחק קבוצת צעירים היושבים ומדברים בחיק הטבע. על רצפת החלל מוצבים בתפזורת פסליו המרהיבים של אפשטיין, המורכבים מרהיטים שרופים ומפויחים דוגמת שולחן, כיסא ושרפרף, חלקם נותרו שלמים חלקם מקוטעים, ועליהם ניצבות דמויות אנושיות קטנות, עשויות גם הן פחם שרוף. בשל יחסי הגודל וקני המידה, החיבור בין הדמויות הקטנות לרהיטים הוא כמו של אנשים ביחס לקונסטרוקציות ולמבנים המכילים אותם ומארגנים את המרחב שלהם. הדמויות במיצב נראות כמסתגלות ולומדות את המרחב החדש שלהן משעה שחל בו שינוי גדול. בקטלוג התערוכה אפשטיין מתאר חוויה של מבט ושל תנועה במרחב חדש, שהשתנה אך הוא גם מוכר ומציף רבדים של זיכרונות.

"העבודה משחזרת נוף מקומי ירושלמי מסוים במצב פוסט-טראומתי, שלאחר שריפה. הבנייתו מנכיחה את חווית הזרות כאלמנט מכונן בתוכו", מסביר אפשטיין. הוא מוסיף כי לצד השימוש בצילום ופיסול, העבודה נעה בשדות ביטוי ופעולה שנחשבים לרוב לשוליים באמנות עכשווית: דרמטורגיה תיאטרלית, שיטות וחומרי פיסול הנתפשים כארכאיים, פיגורטיביות מנייריסטית הגובלת בגרוטסקה. העבודה לדבריו "יוצרת מרחב ריאלי בעל חוקיות משלו".

אפשטיין הציג כבר כמה תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות. הוא משתייך לקולקטיב האמנותי "לויתן", והספיק ללמד במכללת ספיר ולהקים סטודיו שבו הוא וחבריו מלמדים ילדים אנימציה. על סמך כל זה מפתיעה בחירתו ללמוד לתואר שני בכלל ובחיפה בפרט. מתברר שלאחר תערוכת היחיד "ארץ התן" שהציג בבית האמנים בתל אביב, הרגיש אפשטיין תחושת מיצוי מסוימת. "הבחירה לחזור ללמוד אחרי 13 שנה היתה מאוד משמעותית", הוא אומר, "מצאתי את עצמי במצב שאיני יודע מה לעשות הלאה והחלטתי שזה הזמן ללמוד".

אשר לבחירתו בחיפה, אף שהוא מתגורר בירושלים, הוא אומר: "שלושת השמות - אורי קצנשטיין, פיליפ רנצר ושרון פוליאקין - עמדו בבסיס הבחירה. זה שילוב מיוחד. השניים הראשונים הם פסלים ברמה גבוהה ביותר, שיש לי מה ללמוד מהם, ושרון מדפיסנית ברמה שאין כמוה בארץ". הוא סבור כי "החלל של אוניברסיטת חיפה הוא אחד החללים המספקים ביותר מבחינת מה שנדרש מבית ספר לאמנות, יותר מהחלל של התוכנית ללימודי המשך של בצלאל בתל אביב, וזאת מבחינות רבות: ארכיטקטונית, גישה לנוף ולטבע, קרבה לים וזרימת אוויר בין החללים, ואפילו הפסנתרים המוצבים בכל קומה, שניגנתי עליהם בכל הפסקה".

אפקט של רוח רפאים

תערוכתה של דניאל יצחקי, בת 29, היא דוגמא מופלאה לשילוב המאתגר בין דו ממד לתלת ממד ולדימוי נע. כוחה של העבודה נמצא בחשיבה חדשה על האפשרויות הטמונות בתחריט ואף בהמצאת אפשרויות חדשות. פוליאקין, שליוותה את יצחקי, מדגישה כיצד הפעולה של התחריט, שמאופיינת בעבודה בשכבות, תמיד מכילה את ההיסטוריה שלה.

המיצב "חיה" מורכב משני חלקים המוצגים בחדרים שונים. בחדר אחד ניצבים בשורה, זה לצד זה, שלושה מקטים על שולחנות קטנים. כל מקט הוא חדר אחר בביתה של חיה, סבתה של יצחקי, שאצלה התגוררה בשנה וחצי האחרונות. קירות החדרים היו בעצם תחריטים עמוסי שכבות וחומר שעליהם עבדה יצחקי לקראת הפרויקט. הדגש על החומריות והצבע שיוו לחדרים את המראה המיושן, מלא הנפטלין, המאפיין דירות של אנשים מבוגרים. היא התרכזה בפרטים הקטנים המאפיינים אותו ואת זרותו לה: הריהוט המיושן, השטיח ברצפה, התמונות על הקיר ועוד.

בחדר השני מוצגת עבודת וידיאו שגם היא קרויה "חיה" ובה נראית דמותה של סבתה בביתה. את התצלום של סבתה הקרינה יצחקי אל תוך המרחב של המקטים והוא שמופיע בסרט. התוצאה מתעתעת, מוזרה, מורבידית במקצת. דמות הסבתא מתנועעת במרחב שכביכול מוכר לה אך מצד שני הוא נראה שקוף ומבעבע. הפיכת המרחב הביתי למרחב חומרי של התחריט יצרה אפקט של רוח רפאים. פסקול הסרט הוא פסקול החיים עצמם: המוסיקה שליוותה את הסרט שזה עתה הסתיים, הטלפון שמצלצל, קולה המבוגר, השברירי והמבולבל של הסבתא שעונה והחתולים המייללים.

יצחקי מספרת שתחריט והדפס משכו אותה מאז שהיתה תלמידה בבית הספר התיכון לאמנות תלמה ילין בגבעתיים, ומאז אינה מפסיקה להתנסות בו. התחריטים בפרויקט זה נעשו במחט יבשה ובשילוב עם טכניקה עצמאית שפיתחה. לדבריה, החיבור בין סוגי המדיום של התחריט והדימוי הנע יצר "הוויה של דמות מעט שקופה. היא נכנסת ונעלמת בתוך החלל, היא אוחזת בידה במקל, אך הוא מורם, סוחבת אותו כמו תיק, 20 ס"מ מעל הרצפה". התוצאה של תהליך העבודה מבחינתה היא "יצירת שפה חדשה עם קצב ונשימות משלה".

יצחקי למדה שנה אחת במחלקה לאנימציה בבצלאל אך לא הרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון. היא עזבה ללימודי תואר ראשון באמנות באקדמיה ריטפלד באמסטרדם, שם התנסתה בסוגי מדיה שונים והמשיכה לפתח את עניינה הגובר בתחריט. לאחר שובה לישראל, התקבלה ללימודים בחיפה. אחת הסיבות לבחירתה ללמוד שם, על אף מגוריה בתל אביב, היתה היכרותה עם שמה של פוליאקין כאמנית הדפס ותחריט.

"שונה פה מאוד ממסגרות אחרות בארץ", אומרת יצחקי, "מגיעים אנשים מכל מיני רקעים, כולל מהמגזר הערבי והדרוזי". זה הזכיר לה לדבריה את הלימודים בהולנד. גם היא מזכירה את קנצשטיין ורנצר כדמויות משפיעות.

יצחקי מספרת שבפרויקט האחרון הגיעה לתוצאות ותובנות חדשות ביחס לעצמה, לסוגי מדיה שבהם היא פועלת ולדברים המניעים אותה. זה כמה שנים שהיא מתעניינת באקרובטיקה וכבר בשנה ראשונה בתוכנית מצאה דרכים לשלב עבודה פיסית וגופנית עם התחריט, שילוב שהיא מגדירה תחת הכותרת "אקשן ארט". במסגרת המחקר שלה על סדרת תחריטים כהה במיוחד שבה שזרה שכבות על שכבות, היא חפרה מעין קבר או בור באדמה שאותו העמיקה יותר ויותר. "מעניין אותי החיבור של המקום הקלאסי והמפגש שלו עם סוגי מדיה אחרים". אצל סבתא שלה היא עברה לגור במיוחד לצורך הפרויקט ובחירה זו, לדבריה, מאוד השפיעה על חייה: "אם זה לא אישי, זה לא מעניין אותי מספיק".



דניאל יצחקי, מתוך עבודת הווידיאו ''חיה''.


מקס אפשטיין, ''מעבר''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו