בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופנה | באנו, לבשנו, כבשנו

הדיון שטחי, תצוגות האופנה המקומיות לא מרגשות והמעצבים לומדים להיות רק יצרני בגדים. למרות חולשות אלה ואולי בגללן, נפתלי גליקסברג, יוצר "צו האופנה" חושב שהתעשייה בישראל ראויה לסדרת טלוויזיה רצינית

תגובות

"שלומי די בסדר", אומר נפתלי גליקסברג בפגישה שנערכת במשרדו בתל אביב. "זה משחרר מאוד לסיים מפעל כזה. כשהתחלתי לעבוד עליו לא הבנתי שאני נכנס לקרקע בתולית לחלוטין, ושאין משנה סדורה או טקסט כתוב שאוכל להתבסס עליהם".

השבוע תעלה לאוויר "צו האופנה", סדרה תיעודית על תולדות הלבוש המקומי שיצר בשיתוף מחלקת התעודה של ערוץ 1. הפרק הראשון, שישודר ביום חמישי ב-21:30, נקרא "חלוצים באופנה". כפי שניתן להבין משמו, הוא מתמקד בסוגיית הזהות שהעסיקה את העולים לישראל בתחילת המאה שעברה, ובאופני הביטוי של אותה זהות בבגדיהם של תושבי הארץ היהודים באותה עת.

הסדרה בת חמשת הפרקים עוקבת אחר התמורות שחלו במאפייני הלבוש הישראלי מאז ימי העליות הראשונות ועד לימינו, ומנסה לשקף באמצעותן תהליכים היסטוריים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ואידיאולוגיים שעיצבו את החברה הישראלית. היא נעזרת בארון הבגדים הישראלי המשתנה כדי לייצג את הדיאלוג שבין דמותו של היהודי הישן לחדש, בין תל אביב לפריפריה ובין הפרט לכלל, ובתוך כך מצביעה על גיבוריה, מחולליה וקורבנותיה המרכזיים של האופנה המקומית.

טקסטיל בעולם היהודי

עלייתה המיוחלת של הסדרה למרקע תסכם תהליך עבודה מורכב שנפרש על פני ארבע שנים. גליקסברג, באופן טבעי, חש הקלה מהשלמתה, ומתוח מהאופן שבו תתקבל. את הרעיון ליצירתה, הוא אומר, החל לפתח כבר בשנת 2003. "רעיונות לא נולדים ביום אחד. זה הבשיל אצלי בראש במשך זמן מה. העשייה הטלוויזיונית שלי מתמקדת בחקר תרבות ישראלית על רבדיה השונים. וכמי שלבש בגדים שונים במהלך חייו הבנתי בשלב מוקדם של חיי שבגד מגדיר אותי מאוד. מכנסי ג'ינס, למשל, נחשבו לתועבה בחברה החרדית שבה התחנכתי. אני זוכר את החליפה שלבשתי בישיבה ואת הבדיקה הקפדנית שערכנו אני וחבריי בציציותיה על מנת להבין איפה נקנתה ומה היא מייצגת. כך עשינו גם עם הכובעים שחבשנו. באורח פרדוקסלי, בחברה החרדית לבגדים שאדם לובש יש המון משמעות".

לחוויה הזו הצטרף הרושם שהותיר עליו ספרו של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף". "הספר מדבר על סוחר טקסטיל יהודי-ספרדי, והוא שבה אותי בגלל החיבור בין עולם ההלכה שממנו אני בא לבין עולם המסורת שמרתק אותי. הוא אפשר לי להבין את כוחו של הטקסטיל בעולם היהודי". הוא מהרהר לרגע, ואז מוסיף בטון נחרץ: "אני אענה לך אחרת: לא עשיתי את הסדרה בגלל שאני הרוס על דולצ'ה וגבאנה או נוהג להתעדכן בנעשה בתצוגות האופנה בפאריס. זה ממש לא בא משם".

הידיעה על הפקתה של הסדרה עוררה סקרנות וציפייה בקרב אנשי תעשיית האופנה המקומית. אך גליקסברג מבהיר כי הסדרה אינה עבורם או עבור הגרעין הקשה של חובבי האופנה, אלא "לאנשים שאופנה היא חלק משגרת היומיום שלהם אבל מעולם לא קיימו שיחה אחת עמוקה על הבגד שהם לובשים".

פרט ליוזמה המבורכת להעניק לאורחות הלבוש המקומיים מצע היסטורי, חברתי, כלכלי, תרבותי ואידיאולוגי עשיר, הסדרה שופכת אור על אבני דרך חשובות, כמו למשל מפעלן של רות דיין ופיני לייטרסדורף, משכית, אחד הפרקים המוצלחים והמקוריים ביותר בהתפתחות האופנה בישראל, ומספקת גילויים חדשים ומפתיעים, כמו למשל על פועלה של חמדה בן יהודה, אשתו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.

בן יהודה היתה מבקרת האופנה הראשונה בישראל. מדוריה התפרסמו בעיתון "השקפה", ונחתמו בשם העט שושנה לבנה. המלה "אופנה" היתה חידוש לשוני שלה. קטע ממדורה הראשון של בן יהודה, שמופיע בפרק הראשון של הסדרה, נפתח כך: "האופנה. זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העיתונות העברית. בפחד ובחרדה אמיתית אני כותבת השורות האלה. מי לא ילגלג? מי לא יצחק לי? מי לא ידינני לחובה? ומי יודע, אם גם לא יחרימוני?".

אחת ממעלותיה של הסדרה היא מלאכת התחקיר היסודית והמקיפה כולל קטעי הארכיון הנדירים ששולבו בה. "חלק מהחומרים נלקחו מארכיונים פרטיים, וחלקם מהארכיון של ערוץ 1. ליקטנו מכל מקום שיכולנו והפכנו כל אבן," מסביר גליקסברג. ניעור האבק מעל ארכיוני ערוץ 1 הוביל לגילוי אוצרות בלומים. "זה המקום לומר שאת הסרט על האופנה הישראלית שיצר עמוס גוטמן בשנות ה-70 'סיפורי בדים' (סרט שהוקרן פעם אחת בערוץ 1 ב-1978 ונגנז מאז, ש"א), איתרנו במסגרת החיפוש הקדחתני שערכנו בארכיון הערוץ. הסרט לא קוטלג תחת הכותרת 'אופנה', אבל פתאום מישהו בארכיון נזכר בו".

לא מחזיק מים

בשונה מסרטו של גוטמן שעסק רק בעקיפין בעולם האופנה הישראלי וגיבוריו, אחד הדברים הבולטים בצפייה ב"צו האופנה" הוא היעדרם של מעצבי אופנה מקומיים. פרט להתייחסות לכמה מותגים ומעצבים מצליחים שנהפכו מיתולוגיים עם השנים, ביניהם אתא, משכית ולולה בר, ההתעלמות ממי שמעצבים את האופנה הישראלית במו ידיהם היא מתמיהה. על רקע הצהרתם של יוצרי הסדרה כי שמו לעצמם למטרה לדון בשאלה המהותית "האם קיימת אופנה ישראלית?", היא צורמת במיוחד.

"זה לא מקרי", מסביר גליקסברג. "זה לא שאין מעצבי אופנה ישראלים שעושים בגדים יפים או טובים, אבל אני לא חושב שבהוויית האופנה הישראלית, מבחינת העבודה של המעצבים המקומיים, יש הרבה על מה לדבר. ואני אומר את זה בכאב. יש אנשים נפלאים שמעצבים אופנה בישראל, אבל אני לא חושב שיש עיצוב אופנה גבוהה או משהו שהוא מעבר לשמיש ולמיידי"

האם לא היה כדאי לחקור מדוע מעדיפים המעצבים ליצור בגדים לבישים ולהתעלם מהיבטים אחרים, הנחשבים למהותיים בתעשיות אופנה מפותחות בעולם, כגון הצגת חזית נשגבת, רווית זוהר, או שימת דגש על שינויים תכופים בסגנונות הלבוש?

"ייאמר לזכותם של מעצבי אופנה גדולים שהם מסוגלים לעורר בך השראה - לא בהכרח בבגדים שהם יוצרים, אלא ביכולת שלהם להרחיב אופני המבט והמחשבה של המתבונן. כשאני מסתובב ברחובות תל אביב או צופה בתצוגות אופנה מקומיות אני לא נתקל אף פעם בדבר שגורם לי לומר 'וואו, מאיפה הגיעה ההשראה לדבר המדהים הזה!'. לכן אני פונה למקורות ההשראה האחרים שלי - האנשים ברחוב".

לדבריו, ייצוג עבודתם של המעצבים הללו מתמצה בסדרה בבגדים שלובשת המנחה, השחקנית קרן מור. "הסדרה עברה המון תהפוכות במהלך העבודה, ואם היה נוצר הפרק השישי כפי שתוכנן במקור, היה בהחלט מקום לקדיש אותו לפועלם של מעצבים ישראלים. אבל זה מסע לא מאוד מסובך או מרתק מבחינת העשייה שלו".

זה לא שהוא לא הפנה את עדשת מצלמתו אליהם כלל. לטענתו הוא ביקר בסטודיות ובבוטיקים של לא מעט מעצבי אופנה מקומיים, בכירים וצעירים כאחד, אך בסופו של יום לא היה שבע רצון מרמת השיח. "היו לנו דיונים ממושכים אם אפשר להרחיב את הסיפור של המעצבים הללו, ובסופו של דבר הרגשנו שאין שם המון עומק. כשאתה מנסה לייצר סוג של אמירה בסדרה כזאת, ברגע שאתה יורד לרזולוציה של המעצב הבודד אתה נתקל בבעיה. הוא איש מקסים עם השראה ועם חזון, אבל הדרך הכי טובה להבין אותו היא פשוט לראות את הבגדים שהוא מעצב. אם אתה מנסה לפרק את זה אתה נשאר המון פעמים עם מים ביד".

היקף השיח על אופנה ישראלית אכזב את גליקסברג עוד בשלב מוקדם יותר: "כשהתחלתי לעבוד על הסדרה ניגשתי באופן טבעי לאקדמיה, וגיליתי שם חור שחור גדול בכל הנוגע לחקר האופנה הישראלית. אמנם שמחנו והתרגשנו מאוד לגלות שבשנקר יש ארכיון לבוש, אבל גם שם התאכזבנו לגלות עד כמה קטן מספרם של המאמרים שנכתבו אי פעם על אופנה ישראלית".

גם כשניגש להרכיב את מצבת המומחים בסדרה, הוא אומר, נתקל במחסור. "מעודי לא נתקלתי בקושי כל כך גדול לאתר אנשים שיאמרו דברי טעם על נושא כלשהו. גם במובן הזה הלכנו במדבר. אני יכול לומר בפה מלא שזו לא היתה הבחירה הראשונה שלי לראיין עיתונאי אופנה לסדרה, אבל לא היה לי אף אחד אחר. אני מאוד מכבד עיתונאים ואת עבודתם, אבל כשאני יוצר סדרת טלוויזיה אני מחפש אנשים עם נקודת מבט רחבה יותר. אנשי אקדמיה לצורך העניין".

כשאתה לא מוצא כלום אתה שואל את עצמך 'מיהו מושא המחקר שלי?', ואתה ניגש מייד אל מעצבי האופנה המקומיים. ובאמת שיש כאן המון מעצבים שעושים בגדים שכיף לצרוך וללבוש, אבל כשאתה ניגש לדבר איתם אתה מבין שגם הם לא התחנכו בתוך שיח תרבותי על אופנה, ולכן הם יכו לים

אולי לומר כמה משפטים על הבגדים שהם עושים, הם יכולים לציין שהם מתכתבים עם אופנת הקיבוץ או עם גוני הכחול והחאקי של אתא, אבל אחרי רבע שעה אתה מבין שהשיחה הסתיימה. אני לא כועס עליהם או מאשים אותם. כך מתייחסים בישראל לאופנה. ככה בזים לדבר הזה שנקרא בגד!".

"בתרבות שבה חונכתי יש ציטוט של חז"ל שאומר 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה...' האמירה היא מאוד ברורה: איך שאתה מתלבש זה מי שאתה. ואם אתה תלמיד חכם אתה מייצג משהו רחב יותר מאשר עצמך, אתה מייצג את העולם שממנו אתה בא. ואם אתה בז לו בכך שאתה יוצא מפתח הבית עם כתם על הבגד, אז צריך להרוג אותך. בתרבות הישראלית יש מחיקה מוחלטת של האופן שבו אני נראה. למה? כנראה בגלל שאני מגויס, ואם אני מגויס אז זה לא באמת משנה איך שאני נראה. אני חושב שאנחנו חברה מיליטריסטית ומגויסת שלא מתפנה לטפל בדברים מהותיים.

"היה מתסכל מאוד לגלות שגם בקרב מעצבי האופנה המקומיים השיח סביב אופנה הוא מאוד בתולי, ואין תרבות דיון אמיתית, יש קלישאות. כשאתה שואל מישהו לגבי מקור ההשראה שלו, הוא נוקב בארבעה שמות. ואם אתה מנסה להרחיב את זה לדיון מעמיק יותר, אז אין שם כלום. וצר לי עליהם, כי במוסדות שבהם הם רכשו את השכלתם והכשרתם המקצועית לא לימדו אותם תרבות. מלמדים אותם להיות יצרני בגדים שאנשים ייקנו בחנות".

מדוע, אם כך, אין לזה ביטוי בסדרה?

"אני חושב שהיתה לי בעיה מאוד גדולה כיוצר. כשאתה מתכתב עם משהו קיים אתה יכול להתחיל לפרק אותו, לבקר אותו, לסתור את קודמיך או להאיר את הדברים באור חדש. אבל כשאתה ניגש לייצר נרטיב מסודר בפעם הראשונה אין לך מה לפרק. אתה חייב קודם כל לבנות. אל תשכח שמדובר בסדרת טלוויזיה שכוללת חמישה פרקים בסך הכל. רק סיימתי להניח את התשתית לסיפור המסגרת והופ, הסדרה נגמרה.

"חוץ מזה, הייתי נרגש לספר סיפור שמעולם לא סופר. וכשאתה נרגש לספר משהו לראשונה אתה לא מסוגל להעלות את הדיון לממד הביקורתי. האם זה חבל? יכול להיות. אבל אתה יודע מה? אם לא הייתי עושה את הסדרה הזו לא היית יכול לשאול אותי מדוע לא הייתי ביקורתי יותר. אני מאוד מקווה שהסדרה הזו תפתח פתח לשיח חדש, לגיטימי ותרבותי, על אופנה ישראלית. על מקוריותה, על מוקדי ההשראה שלה, על האופן שבו היא מושפעת מפוליטיקאים בכירים או מתנאי מזג האוויר. כרגע אני מרגיש שגירדתי את ההתחלה של ההתחלה של השיח הזה".

ניצול של בני מיעוטים

אחת מחולשותיה המרכזיות של הסדרה היא העדר נימה ביקורתית מובחנת כלפי הממסד או הגורמים הנוספים שהיו אחראים לעיצוב אורחות הלבוש המקומיים במרוצת השנים. אפילו סיפוריהם האישים של המשורר רוני סומק וחוקרת האופנה אילה רז (מחברת הספר "חליפות העתים" שהיווה בסיס לפיתוח הסדרה, והיא שימשה בה כיועצת הראשית) על התנגשותם בצווי הלבוש הנוקשים של אופנת הצבר שביקשה לכונן מראה ישראלי אחיד בצל רעיונות התנועה הציונית בימיה הראשונים של מדינת ישראל - האחרונה, למשל, הועפה בבושת פנים מתנועת הצופים בגלל שזוג נעלי הסירה שלה חרגו מהתקן המקובל באותה עת של סנדלים - לא מצליחים לפרוע את הטון הממלכתי האוהד של הסדרה.

אפילו בחירתו של גליקסברג להביא את דבריה של רות דיין במלואם, לרבות התבטאויות כגון "סמרטוט מאיזה כפר של יושבי מערות מטריפולי", שנועדו לגרום לצופים להתכווץ באי נחת, נשמעות יותר כמו טעויות עריכה ופחות כניסיון למתוח ביקורת.

לדברי גליקסברג, היתה זו בחירה מכוונת: "אני מביא דברים למסך והם מדברים בעד עצמם. אני לא כותב פרופוגנדות. אני חושב למשל שהפרק השלישי, 'מדים במודה', שעוסק בדבר האטום הזה של מדים וחצאית מיני, מציג חברה שוביניסטית ומיליטריסטית שסוגדת למדי צבא והופכת את האשה לאובייקט, או לחלופין חברה כובשת שעדיין לא יודעת שהיא כזו, אבל האופנה של התקופה חושפת את זה. בפרק הזה אתה מבין איך כיבוש מחלחל אליך עוד לפני שאמרת בוקר טוב. וכשאתה מבין שקולוניאליזם בא לידי ביטוי באימוץ סגנונות הלבוש של העם הנכבש, שבאימוץ הגלבייה יש ניצול של בני מיעוטים, לא משנה מהי דעתך האישית והיכן היא ממוקמת על המפה הפוליטית, ההבנה הזו מעיפה אותך מהכיסא".

שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה כוללים מפתחות להבנה טובה יותר של הנעשה כיום בזירת הלבוש, אך בשני הפרקים האחרונים לא נעשה עם זה כלום. למעשה, התחושה היא של דוחק בזמן: של ניסיון להניע את העלילה בחופזה על מנת להגיע לנעשה בימינו.

"הנרטיב הפוליטי הוא נרטיב שאיש לא כתב אותו לעולם. בגלל זה התעכבתי עליו בארבעה פרקים. וכשהתחלתי לגעת בהווה, בתחילת האלף הנוכחי, הבנתי שאני זקוק לשנתיים נוספות של עבודה כדי להבין מה מתרחש בשנות האלפיים. זה תסכל אותי. לא הרגשתי שאני מצליח לנעוץ את הסכין בתהליכים חריפים שמתרחשים כעת. ככל שהולכים קדימה בהיסטוריה של החברה הישראלית הצמה הופכת למורכבת יותר, שזורה מחוטים רבים יותר. כדי לספר על הנעשה בעשור האחרון צריך סדרה עם קצב אחר ושפה טלוויזיונית אחרת, שקרובה יותר לשפה של ערוץ אם-טי-וי".

החלק בסדרה שמיוחד לאופנה העכשווית בתל אביב הוא מזערי. חלק זה מגיע במחציתו השנייה של הפרק החמישי, שחלקו הראשון מתמקד באופנות העכשוויות של בני המגזר הדתי-חרדי והמגזר הערבי. הפניית הזרקור אל בני המגזרים הללו, שלרוב נותרים בשולי השיח האופנתי, היא מבורכת. אולם הנפח שהם תופסים ביחס להוויית האופנה התל אביבית - לצורך העניין, המעצב העכשווי היחיד שמדבר מול מצלמתו של גליקסברג הוא מעצב ערבי שפועל בחיפה - נדמה כניסיון לעשות אפליה מתקנת.

"ישנם כיוונים רבים שאפשר לתקוף דרכם את האופנה", אומר גליקסברג, "דרך דימוי הגוף, דרך תעשיית הפרסום, העניין הגובר באופנה בעשור האחרון וכו'. כשאתה יוצר סדרה לטלוויזיה אתה צריך לבחור בנתיב אחד לנסיעה. ובנתיב הזה לא יראו את כל הנופים בדרך. יראו נוף מסוים. אני מודה שנסעתי בכביש הראשי, בנרטיב שאני חשבתי שהוא מרכזי. יכול להיות שאתה מזהה את הנרטיב שלי עם הנרטיב הלאומי, אין לי מה לעשות עם זה, אבל בעיניי זו סדרה שיש בה ביקורתיות, חתרנות ונשכנות בעוצמה ובמינונים נמוכים.

"לכל אורכה היא מלווה בביקורת חברתית-פוליטית, בין אם בפרק השלישי שעוסק במלחמת ששת הימים, או בפרק הרביעי שדן בין השאר בגבר המזרחי. בפרק האחרון שמתעסק בהווה, אחד הדברים שריגשו אותי במיוחד היה הסיפור הערבי: כשיושבת מולי בחורה ערביה אינטליגנטית ורהוטה שמבינה באופנה ומספרת לי שהשוק הישראלי לא סופר אותה. אני הופתעתי מזה. כאב לי כשהיא סיפרה שחברות המסחריות לא סופרות אותה. אתה פתאום מבין שיש כאן דחייה של האחר שמושרשת בד-נ-א שלנו כעם. אם חברות מסחריות לא פונות לפלח שוק שצמא לאופנה, אז אולי המשמעות של זה היא שהם כבר לא קיימים עבורנו כציבור".

במהלך העבודה עליה, הוא אומר, הסדרה עברה לא מעט תהפוכות במישור הרעיוני. תחילה חשב לחלק אותה לפרק אחד על גברים, שני פרקים על נשים ופרק נוסף על בגדי ים. "למה בגדי ים? כי זה פריט לבוש מאוד שימושי באקלים שלנו, ואני יודע שפעם היתה כאן חברה ישראלית מאוד מצליחה, שמקומה נפקד לבסוף מהסדרה. אבל אז הבנתי שקשה לייצר פרק שלם על הנושא, כי לי לא היה יותר מדי מה לומר עליו".

כשהוא מסביר מדוע בחר להשאיר את תיעוד הראיון שערך עם לאה גוטליב, מייסדת גוטקס, על רצפת חדר העריכה מתבהרת עמדתו. "גוטקס לא מופיעה בסדרה כי אנחנו חושבים שזה היה מפעל ישראלי, אבל לא אופנה ישראלית. זה נורא טוב ליחסי הציבור בחו"ל לומר 'מייד אין יזראל', אבל זה לא מעניין". על פתרונות הלבוש הבסיסיים שהציע מפעל אתא (ראשי תיבות: אריגים תוצרת ארצנו), לעומת זאת, הוא מלא שבחים. "אתא היה דבר מאוד מקומי. הייצור שלו היה מקומי, והסיפור שלו קשור מאוד למצב הפוליטי-תרבותי בחברה הישראלית באותה תקופה".

מה שגליקסברג מסרב לראות הוא שגוטקס היתה מפעל מקומי באותה מידה. הוא אמנם לא פעל בשירות אתוס ציוני או צו ממשלתי, אך סיפק תעסוקה לאזרחים רבים. פרט לכך, המפעל, שהוקם ב-1956 על ידי לאה וארמין גוטליב, נקשר מאוד בהוויה המקומית. באותו האופן, גליקסברג גם מתקשה לזהות את הקווים המקבילים הקיימים בין עבודתה של גוטליב בגוטקס לבין פועלה של דיין במשכית. "משכית הוא סיפור מאוד ישראלי משום שהוא קשור מאוד בתקופה מסוימת של הגירה המונית לישראל", הוא אומר. "במשכית ביצעו תהליך שיש שיכנו אותו ניצול, יש שיגדירו אותו כגיור ויש שיאמרו עזרה לציבור העולים, ומי שיקשיב לדבריה של רות דיין יחליט בעצמו".

גוטליב, כמו דיין, שאבה את ההשראה לדגמיה מנופי ארץ ישראל - מגוני המדבר והים, ומן הצמחייה והמבנים המסורתיים. ובעיקר - שתיהן יצרו אופנה ישראלית מקורית ששילבה אלמנטים מקומיים אך נוצרה עם הפנים אל החוץ; גם מבגדי הים והחוף של גוטקס וגם משמלותיה וממעילי המדבר של משכית נהנו בעיקר נשים אמידות מעבר לים.

"אתה יודע מה? אין לי בעיה שיאמרו שהסדרה לוקה בחסר", מסכם גליקסברג. "אני בעצמי לא מרגיש שהסדרה שלמה. אני מרגיש שזוהי התחלה של דיבור, ושיש עוד הרבה מה לעשות. אני מאוד רוצה שהסדרה הזו תפתח שיח. לא אכפת לי שיגידו שהיא קטסטרופה ושהיא טיפלה לא נכון בנושא ההוא, או התעלמה לחלוטין מההיבט הזה. אני בטוח שיש המון דברים שחסרים בה, אבל לפחות יש עכשיו על מה לדבר". *



נפתלי גליקסברג. בעקבות א''ב יהושע


חנות אתא, תחילת שנות ה- 50. סיפור עם קונטקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו