בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביאנלה ה-54 בוונציה: זו השעה המתאימה

העיסוק בזמן הוא נקודת החוזק של הביאנלה השנה, שבה זכתה עבודת הווידיאו של כריסטיאן מרקלי "השעון" בפרס "אריה הזהב". גם סיגלית לנדאו בביתן הישראלי ויעל ברתנא בביתן הפולני מותירות חותם על הצופים

תגובות

הביאנלה ה-54 בוונציה לא תיזכר לטובה באופן מיוחד. למרות כמה ביתנים לאומיים בולטים - כולל הביתן הישראלי והעבודות של יעל ברתנא הישראלית בביתן הפולני - התערוכה הבינלאומית מאכזבת ביותר. התחושה היא שהאוצרת בייס קוריגר קיבצה עבודות ללא חוט מקשר ולמרבה הצער רובן אינן מהמשובחות.

החדשות הטובות לקהל הישראלי הן ש"השעון" של כריסטיאן מרקלי, שזיכתה את האמן בצדק בפרס "אריה הזהב" לעבודת אמנות, תוקרן במוזיאון ישראל ביולי. מרקלי כבר הציג בארץ, בתערוכות קבוצתיות בגלריה זומר בתל אביב. העבודה המקסימה מורכבת מרגעים קולנועיים, שבהם דמות מציינת מה השעה או שדימוי של שעון נראה על המסך - אלפי רגעים הערוכים כדי ליצור מסכת זמן המתקדמת כמהלך הזמן האמיתי.

"השעון" עוסק בשאלות של משך וייצוג זמן בקולנוע, אבל חשוב בעיקר כהשקה מונומנטלית של זמן וחיים. העבודה, שמוקרנת בקביעות מחמש בבוקר, היא שעון ענק, שהוא גם קולאז' עצום ההופך את הזמן למטרונום של מנעד רגשות קיצוני.

העיסוק בזמן מתקשר לפעולה המרכזית החשובה של האוצרת: תליית שלוש עבודות הענק של אמן הרנסנס האיטלקי טינטורטו בביתן המרכזי בגרדיני. הביאנלה היא אפוא הרהור גדול ורב זרועות על משאב הזמן.

העבר מסרב למות

בפרס הביתן הלאומי זכתה גרמניה, שהציגה מיצב בעל תנופה בארוקית של כריסטוף שלגנסיף (שמת לפני שנה, בן 49). הביתן הגרמני עוצב כ"כנסיית אימה", מרחב רליגיוזי דמוי כנסייה עם מזבח מוגבה, שעליו צלב וארנב, המזכיר את זה ששימש את יוזף בויס בעבודה כמו "להסביר אמנות לארנב מת". על הדעת עולה גם ארנב מרישום מפורסם של דירר. שורות-שורות של ספסלים לצופים/מאמינים ממלאות את החלל, המלא באובייקטים ומיצבי וידיאו - חלקם תיעוד של מיצגים של קבוצת "פלוקסוס", אחרים מתעדים פרויקט שבו שלגנסיף הקים "כפר אופרה" בבורקינה פאסו בשיתוף מכון גתה.

ההתייחסות לעבר הגרמני מרובדת: על המזבח הגדול ניצבת מיטת בית חולים ובה בובת ילד פצוע. הסרטים כוללים רמזים לעבר מעורפל מגוחך ומתלהם, שמקבלים חיזוק במרחב הקרנה קטן לסרטי אימה מזוויעים משנות ה-70 וה-80. המבט על העבר, הנכרך בטון דתי טרנסצדנטלי, מטיל ספק ביכולת אמיתית למחוק עבר שמסרב למות, קם שוב שוב לתחיה.

כוחו של מקרה

"מזל" של כריסטיאן בולטנסקי בביתן הצרפתי הוא אחד המוצגים החזקים בביאנלה. בולטנסקי הצליח ליצור מיצב אפקטיבי, שונה משיצר בעבר, על ידי הפיכת האולם המרכזי של הביתן למעין מכונה שבה נע במהירות סרט ובו נראים דיוקנאות של ילדים ותינוקות. תוכנת מחשב עוצרת באופן רנדומלי על פנים מסוימות, ואלה מוקרנות על מסך גדול לכמה שניות.

סוגיית הזמן מומחשת של ידי שני שעונים דיגיטליים לצד המיצב המרכזי, הסופרים את מספר האנשים שמתים בעולם ביום ממוצע, לעומת אלה הנולדים בו. מתברר שמדי יום נולדים כ-200 אלף תינוקות, יותר ממספר האנשים שהולכים לעולמם. הספירה, לצד תצלומי התינוקות בשחור-לבן, מתקשרת כמובן לשואה, אבל גם מצליחה להמחיש מקריות במובן אוניברסלי.

גשר של תקווה

התגובות לביתן הישראלי - שבו מציגה סיגלית לנדאו את המיצב "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר" - טובות. הפרויקט המרכזי בו, שאיבה וטיהור של מי תעלות בוונציה, מתקשר ל"Plan B", מכונת טיהור מים מוגדלת ומפורקת לחלקים שמציגה עיישה ארקמן בביתן הטורקי. לנדאו שינתה את קומת הכניסה לביתן על ידי סגירת קיר הזכוכית שבחזיתו והפיכת קומת הקרקע למעין מרכז שאיבה גדול, שבתוכו חפירה שנראית ספק כתעלת בריחה, ספק כמקום להרחבת פרויקט הטיהור.

בעיני מי שעוקבת אחר העבודות של לנדאו לאורך השנים, לנדאו מרוסנת מדי בביתן, כאילו ויתרה שלא בטובתה על הבארוקיות והתיאטרליות של מיצביה הגדולים מהעבר - "הארץ" ו"הפתרון האין-סופי". לנדאו עוסקת בפוליטיקה אוניברסלית של גבולות בעבודת וידיאו המתעדת משחק סימון שטחים בעזרת זריקת סכין לחול, שמתקשרת לעבודה של מיכאל דרוקס משנות ה-70. בעבודה החותמת את הביתן היא מציעה לבנות גשר בין ירדן לישראל מעל ים המלח, ומציגה מכתבי תגובה אופטימיים להצעה שקיבלה מדיפלומטים ישראלים וירדנים.

עבודת הווידיאו "נעליים מגבישי מלח על האגם הקפוא בגדנסק" (2011) יפה מאוד. נראה בה זוג נעליי מלח העומדות בשלג וממיסות אותו, עד שהן מתבוססות בו. עבודת הווידיאו "שרוכים" (2011) מוקרנת ממסכי מחשבים ניידים, ובה ילדה קטנה יושבת תחת השולחן וקושרת את שרוכי הנעליים של המשתתפים זה לזה במעשה שובבות עתיר סימבוליות. בחצר הביתן מוצג פסל ברונזה של הנעליים, שמוריד יותר ממה שהוא מעלה. לידו, ברצועה צרה של צמחייה, מונחים אבטיחים כבמקשה.

המיצב של לנדאו פועל היטב מבחינת יצירת חלל כמקום של עשיה אוטופיסטית (מדריכים מפנים את תשומת לב הקהל לעובדה שהצינורות אכן פועלים, לפחות בימי הפתיחה) ושל יופי. עבודת הווידיאו "בתולות ים (אשקלון)", שבה נראות שלוש נשים מציירות שוב ושוב קווים הנמחקים בחול על ידי גלי הים יפה, מתקשרת לעבודה שהוצגה ב"פתרון האין-סופי". רשת הדייגים הטבולה במלח קרוש היא דימוי לכמיהה והשלמה עם מחזור החיים. דומה שמי שלא הכיר עבודות של לנדאו בעבר, ירצה להרחיב את ההיכרות עמה אחרי ביקור בביתן. למי שעוקב אחריה, הוא ייזכר כפסגה.

השיבה לפולין

יעל ברתנא מציגה בביתן הפולני טרילוגיה של סרטים בנושא הקריאה לשיבה יהודית לפולין: "מארי קושמרי ("סיוטי לילה)" מ-2007, "חומה ומגדל" מ-2009 ו"רצח". מ-2011. זהו ביתן מרשים מאוד. הסרט החדש, שאורכו 35 דקות, מותיר חוויה חזקה. ברתנא ממצה את כוחם של דימויים ומתזמרת היטב אסוציאציות. מעבר לכך, מדובר בסדרה בעייתית מאוד, מניפולטיבית ולעתים גסה בתיפוריה הרעיוניים.

הסרט החדש עוסק בהירצחו של מנהיג התנועה לשיבה של 3 מיליון פולנים לפולין. באזכרה משתתפים רעייתו הישראלית, המאיירת הישראלית ממוצא פולני אלונה פרנקל, ירון לונדון כנציג הישראליות החדשה והאוצרת אנדה רוטנברג. ברתנא מציגה אמביוולנטיות רעיונית באמצעות נאום שנושא לונדון, החוזר על הקביעה המוכרת ולפיה ישראל היא הערובה היחידה לחיי העם היהודי.

עם זאת, הסרט עתיר מהמורות. שימוש בדימוי של אשה נושאת מזוודה כעין רוח רפאים של נרצחי השואה גובל בקיטש בנוסח וולט דיסני. מכתב מלא קלישאות ומגואל בדם - המתייחס ישירות לדף עם "שיר לשלום" שנמצא בכיסו של יצחק רבין - הוא מיותר וגס.

בשום שלב בטרילוגיה אין התמודדות עם הגזענות המובלעת בעצם הקריאה הראשונית לחזרה של 3 מיליון יהודים לפולין, בשם דרישה שישנו את פולין ויחזירו לה דבר מה שאבד. הקביעה שלציבור כלשהו יש תכונות ה"חסרות" לציבור אחר היא גזענית ונובעת מאותן תפישות אפלות שהביאו שליטים בהיסטוריה לאפשר ליהודים להתיישב במקומות לשיפור הכלכלה.

בסוף הסרט החדש אומרים נערה ונער (ממש מגש הכסף האלתרמני), שהתנועה תקבל גם לא-יהודים. האמביוולנטיות מתבטאת בפסל הגדול של ראש התנועה, הניצב ליד הבמה כראש של דיקטטור בסגנון הפסלים שהופלו ונותצו במהפכות במזרח אירופה בשנות ה-90. *



מתוך ''כנסיית אימה'', מיצב של כריסטוף שלגנסיף בביתן הגרמני


מתוך ''מזל'', מיצב של כריסטיאן בולטנסקי בביתן הצרפתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו