בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדריכלות | ימים לבנים

לאחר תקופת היעדרות ממושכת, הצבע הלבן חוזר לאדריכלות הישראלית. יש הבוחרים בו מטעמים אסתטיים טהורים, אחרים עוסקים במשמעויותיו הפוליטיות, ויש כאלו שפשוט לא נשאר להם כסף לשום צבע אחר

תגובות

בעבור פיצו קדם, אדריכל הווילות של אצולת הממון הישראלית, הלבן הוא "צבע טהור שמקדש את האדריכלות ומדגיש אותה". אודי כסיף, שתיכנן עם אשתו גנית מייזליץ-כסיף שורה של פרויקטים פרטיים וציבוריים ידועים, משתמש בלבן כמעט בכל הזדמנות. הוא מסביר כי "הלבן הוא קשת של צבעים, כמו מסך שהאור והצל משחקים עליו". סנטיאגו קלטרווה, שתיכנן את גשר המיתרים בכניסה לירושלים, סבור שהלבן הוא "על זמני". הוא בחר לצבוע בו את הגשר (כמו את יתר עבודותיו ברחבי העולם) כדי להדגיש את הטוהר הגיאומטרי שלו.

אחרי תקופת היעדרות ממושכת הצבע הלבן חוזר לאדריכלות בישראל. אפשר למצוא אותו כמעט בכל קנה מידה ובכל טיפוס בניין: בבתים פרטיים בשרון ובשפלה, בעיצוב פנים של דירות יוקרה במרכז הארץ, בבתי ספר ובתי כנסת, במתקני תשתית ובמוסדות ציבור. ללבן יש משמעות היסטורית, פוליטית ותרבותית וגם עיצובית ואופנתית. הוא מהדהד מסורות מקומיות לצד טרנדים בינלאומיים ממגזיני עיצוב. לפעמים הוא תוצאה של חוסר תקציב, לפעמים של כוונה אדריכלית גדולה.

תיאטרון הבימה החדש של רם כרמי הוא חלק מהמגמה הזאת. הוא פיל לבן ולא רק באופן מלולי. למעט אולמות התיאטרון כל מרכיביו החיצוניים והפנימיים נצבעו בגוונים בהירים. בעבר סיפר כרמי כי אילוצי התקציב לא איפשרו לו לצפות את הבניין באבן ולכן הוא בחר בטיח לבן עם נצנצים, כמחווה ל"עיר הלבנה" של תל אביב. בינתיים התקציב הלך ותפח אבל הלבן נשאר.

התוצאה מסנוורת למדי. בשעות הבוקר והצהריים נדמה שצריך לחבוש משקפי שמש כדי להביט לעבר הבימה משום שגם יציקות הבטון והפרופילים של החלונות נצבעו בלבן. הלובן של כיכר התרבות החדשה שעיצב האמן דני קרוון למרגלותיו רק מחזק את החוויה העירונית הבעייתית הזו. מישהו כבר אמר שעם כל הבוהק הזה אפשר לטגן על הבטון חביתה.

הצבע הלבן היה חלק בלתי נפרד מהאדריכלות הארץ ישראלית במהלך המאה ה-20. בתמונות היסטוריות אפשר לזהות לעתים קרובות חדר אוכל קיבוצי מולבן על רקע נוף בתולי או בניין "באוהאוס" שצומח מן החולות התל-אביביים. הנוכחות המשמעותית שלו החלה בשנות ה-30 עם חדירת הסגנון הבינלאומי. אחרי רומן קצר וסוער עם האדריכלות הערבית, שהולידה סגנון אקלקטי מקושט ומצועצע, החלו האדריכלים היהודים בארץ לנסות ולגבש שפה מקומית. המחשבות היו נשואות לאירופה - לבית הספר של הבאוהאוס ולמודרניזם החדשני של לה קורבוזיה - אבל העיניים הסתנרוו מהאור ומהאקלים כאן.

אדריכלים כמו זאב רכטר, אריה שרון, שמואל ברקאי ושמואל מסטצ'קין אימצו באהבה את הקווים הישרים של הקובייה הלבנה והמודרניסטית. הם גרעו בה פתחים והצמידו לה בליטות ומרפסות. בשמש הישראלית העזה החזיתות מחופות הטיח נהפכו פתאום למגרש משחקים של אור וצל והצבע הלבן - לקלאסיקה. "הלבן נמצא בדי-אן-איי שלנו", אומר האדריכל אילן פיבקו, "הבאוהאוס אמנם לא נוצר כאן אבל ברגע שהוא הגיע לחופי הים התיכון זה היה שידוך משמיים".

פיבקו מגדיר את השנים האחרונות בקריירה שלו כ"תקופה הלבנה". הוא מתגורר בדירה בהירה בשכונת עג'מי ביפו, נוהג במכונית לבנה, ומתכנן בניינים לבנים. שכונת "וילה נובל" שתיכנן במערב ראשון לציון היא דוגמה טובה לכך. הוא הצליח לשכנע את היזם לזנוח את הסגנון הטוסקני-כפרי שמאפיין רבות משכונות הפרברים הישראליות ולבחור בקו מודרניסטי נקי.

70 הווילות ברחבי השכונה נראות קשורות ולא קשורות למקום. "על רקע מה שבנו שם מסביב, בתים צהובים וגגות רעפים, זה נראה לי נכון", הוא מוסיף, "הלבן פתאום הפעים אותי. הוא מאוד טוטאלי. זה לא עוד צבע שאתה בוחר מפלטת צבעים. הוא נותן לצורה לבטא את עצמה עד הסוף. הלבן הוא חלק מישראל והאור שלה, כמו שבמרקש רואים בתים ורודים ובסנט פטרסבורג יש שימוש בכל מיני גוונים של תכלת". בימים אלה הוא מתכנן עוד כמה פרויקטים לבנים, בהם מוזיאון הטבע החדש בעיר העתיקה בבאר שבע ופרויקט "בלו" שנבנה בסמוך לקאנטרי קלאב גלילות.

יש כסף? תביא לבן

ההסבר ללגיטימציה המחודשת של הצבע הלבן הוא ההכרזה של ארגון אונסק"ו על "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמי לפני כשמונה שנים. "העיר הלבנה" קיבלה לראשונה חותמת אקדמית בקיץ 1984 בתערוכה שאצר ההיסטוריון פרופ' מיכאל (מיכה) לוין במוזיאון תל אביב. לוין הפנה זרקור לעבר מקבץ עבודות איכותי של אדריכלים יהודים ילידי אירופה שאימצו את הסגנון הבינלאומי באדריכלות. עשר שנים לאחר מכן התקיים בתל אביב כנס הבאוהאוס הראשון בהובלתה של האדריכלית פרופ' ניצה סמוק שהיתה אז ראש מחלקת השימור בעיר. ההצלחה הכבירה של הכנס, לצד פעילות נמרצת של אנשי מקצוע ואקדמיה, הובילה לבסוף להגשת המועמדות לאונסק"ו.

העיר הלבנה נהפכה בינתיים למותג החשוב ביותר של תל אביב, לנכס אדריכלי לאומי ולמרבץ לוהט ליזמי נדל"ן. כל זאת אף שהיא כלל אינה לבנה, אולי יותר אפורה, או בצבע בז'. "הם אמרו לי שהעיר לבנה, אתה רואה לבן? אני לא רואה שום לבן", טען האדריכל הצרפתי ז'אן נובל בראיון ב"העיר" ב-1995 בעת שביקר כאן.

מבקר אחר של העיר הלבנה של תל אביב הוא האדריכל שרון רוטברד, שפירסם ב-2005 את הספר "עיר לבנה, עיר שחורה" (הוצאת בבל) ופירק לגורמים את המהלכים האקדמיים והפוליטיים שהובילו להכרזה. "הבאוהאוס מיזג את הנצנוץ של האוטופיה עם הפטינה של המסורת, ואת הלובן הזוהר של האוונגרד האירופי עם האור המסמא של הים התיכון... הם (התל-אביבים) יכלו להתנחם בכך שאף כי עירם נראית אפורה ודהויה, היא למעשה לבנה ונקייה, שלמרות שהיא פרובינציאלית ולבנטינית, היא בינלאומית ומערבית בדיוק כמו הסגנון הבינלאומי".

למרות הסקפטיות של ז'אן נובל ודברי הביקורת של רוטברד, נראה שההכרה של אונסק"ו החזירה את הלובן ללחיים של תל אביב. בוודאי אם מודדים זאת באמצעות נתוני תנועת התיירות הנכנסת ובמאות הבניינים שעברו שימור כזה או אחר. "זה מהלך שהתחיל במחשבה, אחר כך בשימור, אחר כך בנדל"ן ואז נהפך לבון טון של העשייה האדריכלית פה", אומרת ההיסטוריונית והאדריכלית אלונה נצן-שיפטן מהטכניון. "היום אנשים שיש להם כסף רוצים את הלבן".

היא מציעה תובנה זריזה בנוגע לקשר בין תקופות וחומרים באדריכלות הישראלית, "בשנות ה-50 וה-60, ובמידה מסוימת גם בשנות ה-70, החומר המרכזי הוא בטון חשוף. לאחר מכן בשנות ה-80 מתחילים לראות הרבה אבן עם כל המשמעות הכבדה והסמלית שלה. אני חושבת שהחזרה ללבן קשורה לעייפות מהפוסט-מודרניזם, מהסמליות ומההיסטוריה. בארץ ובעולם אנחנו רואים חזרה למודרניזם וניסיון לראות בו משהו יותר רחב ופלורליסטי. מעבר לכך הלבן מתקשר גם לים-תיכוניות וזה המרחב הגיאופוליטי הנחשק מבחינת הפרויקט הציוני. הצביעה בלבן צובעת את האדריכלות הישראלית בים-תיכוניות במקום בערביות".

את המודרניזם הפלורליסטי הזה אפשר לראות במרכז הקהילתי רמז-ארלוזרוב, בניין לבן ומאורך עם רפפות עץ שתוכנן על ידי אודי וגנית מייזליץ-כסיף ונחנך לפני שנתיים. "הלבן הוא ברירת המחדל בעבור העבודות שלנו", אומר כסיף, "הוא דף נקי שעליו החיים משתקפים, הוא הצבע של המופשט ושל המודרניות החדשה. הלבן נותן לך הזדמנות לחשוב על כל האפשרויות".

בני הזוג מתגוררים בבית לבן במושב בשרון, נטול תמונות או קישוטים. מאז שבנו אותו לפני 11 שנה הם הקפידו לצבוע את את כל הבתים הפרטיים שתיכננו באותה הצורה. כסיף מודע לממד הפוליטי של השימוש בלבן אבל לדעתו זה כרוך בניסיון להשתחרר "ממועקה היסטורית", כלשונו. בבניין ברמז-ארלוזורוב הלבן מופיע באופן נרחב על החזיתות ובתוך חללי הפנים. החזית האחורית הפונה לגינת משחקים (במקום פועלים חמישה גני ילדים) נצבעה בספקטרום של צבעי הקשת - שמרכיבים יחד את הצבע הלבן. לדברי כסיף מדובר בחוויה לימודית.

זה צבע גנרי

הלבן נמצא בשימוש נרחב גם בפרויקטים בקנה מידה קטן יותר ובפרט בבתים פרטיים. "אני לאו דווקא אוהב לבן אבל הוא משמש אותי הרבה בגלל האור הישראלי המטורף", אומר פיצו קדם. "האנונימיות של הלבן מחזירה את הכוח לחלל והאור מחיה אותו ומגלה בתוכו אלפי גוונים חדשים".

לפני כשנה הוא תיכנן וילה לבנה בשכונת צהלה בתל אביב, ללקוחות אמידים שביקשו להשתלב בסביבת מגוריהם. הבית בן קומה אחת, "חף מגימיקים", כהגדרתו של קדם. הוא אטום יחסית לרחוב וחלק מהחלונות שלו ממוקמים דווקא בגובה הרצפה ולא באמצע הקיר כדי ליצור תחושה של ריחוף. במקרה הזה הלבן משמש כסמל ליוקרה, אלגנטיות וטוב טעם של העשירון העליון. "לצערי הדיון האדריכלי נגרר לעתים קרובות מדי ליקר וזול", עונה קדם, "לבן יכול להיות זול מאוד אם עושים אותו בשפריץ או יקר מאוד אם עושים אותו באמצעות חיפוי. בבית שאני עושה עכשיו באפקה

השתמשנו למשל בלוחות תעשייתים מולבנים שעלו הון. בשורה התחתונה לדעתי לבן הוא כל מה שהוא אינו זהב. זה צבע מאופק ולא נובורישי".

בדומה לאדריכלים האחרים שרואיינו לכתבה, קדם סבור שהלבן מתאים מאוד לאקלים ולנוף המקומי, אבל לדעתו הוא לא צריך להיהפך למדים החדשים של האדריכלות הישראלית. הוא מזהיר מפני שימוש נרחב מדי בלבן, בפרט במשטחים נרחבים כמו בתיאטרון הבימה. "מצד שני צריך לשאול האם הכישלון של הבימה הוא הצבע הלבן או האם זאת המאסה שיושבת באופן בלתי מתחשב על הרחוב. אם הוא היה צבוע באדום, כחול או צהוב זה היה משנה?"

האובססיה המתחדשת לצבע הלבן קשורה ככל הנראה גם באופנות בינלאומיות. אדריכלים בעלי שם כמו קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה מסטודיו סאנה בטוקיו, ריצ'רד מאייר מניו יורק וסנטיאגו קלטרווה הספרדי משתמשים בלבן בכל עבודותיהם. סג'ימה הסבירה לאחרונה בראיון ל"הארץ" כי השימוש העקבי בצבע בכל אחד מהפרויקטים שלהם, ברצפה, בקירות, בחזיתות ובחדרי השירותים, נובע מטעמי חיסכון. "במציאות אנחנו לא מסוג האנשים שרוצים לבן בכל פינה", היא הסבירה, "אבל אנחנו מוציאים הרבה מאוד כסף על השלד של המבנה ואחר כך נותר לנו מעט מאוד כסף בשביל הפינישים. בדרך כלל יש לנו תקציב ללוחות גבס ולא לחיפוי אבן או עץ. את הגבס אנחנו צובעים בלבן מסיבות פרקטיות. אני לא יודעת אם אני כל כך אוהבת אותו אבל זה צבע גנרי".

בימים אלה היא ושותפה מתמודדים בתחרות התכנון של הקמפוס החדש של בצלאל במרכז ירושלים. מעניין איך הבניינים הלבנים המאופקים שלהם ישתלבו עם האבן הירושלמית, אם אכן ייבחרו בסופו של דבר לעבודה.

אצל ריצ'ארד מאייר, חתן פרס פריצקר ואדריכל בעל שם עולמי, הלבן משמש לטובת חידוד רעיונות אדריכליים. "הוא עוזר לך להבין את ההבדל בין ריק למלא, בין סגירות לפתיחות, בין חוץ לפנים", הוא כתב בספר שיצא לפני שנתיים ומקבץ את כל עבודותיו. "בין האדריכלות שהיא מעשה ידי אדם לבין הטבע יש דיאלוג מתמשך. הצבע הלבן מסייע לי להגיד במדויק מה מלאכותי ומה טבעי". במגדל הדירות הסופר-יוקרתי שהוא מקים בשדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל אביב בולט השימוש בצבע הלבן. היזמית, קבוצת ברגרואין, עשתה שימוש טבעי בלבן למיתוג הפרויקט. "מגדל לבן בעיר הלבנה", נכתב על הכרזות המקיפות את אתר הבנייה ובמודעות בעיתונים.

השאלה היא אם הלבן אי פעם בכלל יצא מהאופנה כדי להיכנס אליה מחדש. "יש לי אמנם תחושה שהלבן חוזר, אבל הוא תמיד ילך ויחזור, הרי הוא צבע נצחי", מסבירה ד"ר אסתר גרבינר מהפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. "התחייה של הלבן בעת החדשה קשורה להסתכלות אל האדריכלות של העולם היווני. הלבן נהפך לצבע שמסמל דמוקרטיה, אוטופיה פוליטית וטוהר מידות. אבל האבסורד הוא שמדובר בטעות. בסוף המאה ה-19 גילו שהמקדשים היווניים בכלל לא היה לבנים אלא צבעוניים מאוד. בינתיים הלבן כבר תפס".

גרבינר מזכירה אדריכלים כמו פרנצ'סקו בורומיני, שבשיא פריחת הבארוק באיטליה בחר להקים דווקא בניינים לבנים או את המסדר הציסטריאני מימי הביניים שבחר בלבן כחלק מפילוסופיה תיאולוגית סדורה. למה האדריכלות הישראלית מחפשת אחרי הלבן? "זה באמת משהו אוניברסלי ומי לא רוצה להיות בינלאומי היום", היא משיבה.



תצלום: עמית גרון


תצלום: חגית רבינוביץ / ג'יני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו