אם שוטים לא רוקדים

יצירת תיאטרון המחול של ניב שינפלד ואורן לאור, "ספינת השוטים", שבכורתה תעלה היום בפסטיבל ישראל, נולדה כתגובה למציאות המקומית הקשה. הפעם החליטו היוצרים להישאר מחוץ לבמה

אלעד סמורזיק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק

בשנת 1494 יצא לאור בבזל ספרו של סבסטיאן ברנט, "ספינת השוטים", שהיה לאחת היצירות הפופולריות ביותר בתקופת הרנסנס. בספרו פרש ברנט אלגוריה נשכנית על המידות הרעות שאיפיינו את התקופה והסביבה שבה חי, דרך עלילה של ספינה שהועמסה באלפי שוטים והפליגה אל נרגוניה, גן עדן של השוטים.

שמו של הספר, שהיה לביטוי נפוץ, שיקף גם את תחושותיהם של ניב שינפלד ואורן לאור ביחס למציאות הישראלית. השניים - שותפים ליצירה ולחיים - החליטו להשתמש בו כנקודת מוצא בתהליך העבודה של יצירתם החדשה, שקרויה אף היא "ספינת השוטים", תיאטרון מחול לשלושה רקדנים. העבודה, שעליה עמלו מאז נובמבר האחרון, תועלה היום בבכורה בתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל.

לאור מגדיר את עצמו "חיה פוליטית". "הדברים שאני קורא בעיתונים ובחדשות מטריפים אותי ברמה האישית", הוא אומר, "יש איזו תחושה חזקה מאוד של אי צדק. אם אנחנו מדברים על ?ספינת השוטים', אז אפשר לומר שאנחנו נמצאים היום באיזה תמהיל תרבותי של רדיפה, גזענות ויהירות מצד אחד, ומצד שני איזו נהנתנות אדישה".

נקודת ההשקפה הזאת הולידה יצירה לשני גברים (סשה אנגל, אורי שפיר) ואשה (ענת גריגוריו). "המנוע לבחירתם היה בחירה של שלושה אנשים שמאוד שונים זה מזה בצבע ובמה שהם משדרים", אומר שינפלד. לדבריו, המטרה היתה לחזק דרך הליהוק את התמה האינדיבידואלית.

כאשר הקהל ייכנס אל האולם, שלושת הרקדנים כבר ישהו על הבמה הסטרילית. תפאורה של ממש לא תימצא שם, רק שלושה כיסאות וכמה חפצים קטנים. בהמשך יתחזק השוני בין שלושת המופיעים. לצד כל אלה הוחלט לשלב בעבודה פסקול מפתיע שכולל מוסיקאים כמו "אבבא", מייקל ג'קסון ו"פט שופ בויז".

באחד הקטעים הבולטים במופע מבקשים היוצרים לשבור את הקיר הרביעי ולייצר אינטראקציה של אחד המופיעים עם הקהל. "התנסינו בזה קצת בעבודות קודמות", אומר לאור, ומבהיר שבעבודה הנוכחית הבחירה נבעה מתוך אותה אדישות חברתית שמטרידה אותו.

"היה לי נורא חשוב להכניס את הקהל לתוך האירוע. כלומר, שלא יהיה מדובר בצופה מהצד שמוגן שם בחשכת האודיטוריום". הקהל כאן הוא חלק מהמתרחש, הם אומרים, ולא רק צופה באלגוריה.

הבחירה ליצור עבודה פוליטית ולשלב בה דימויים אידיאולוגיים וישירים עלולה להפתיע את מי שמכיר את עבודותיהם הקודמות של השניים, בהן "ג'ורונה", "קו-וריאנס", "פוסט-מרתה" ו"פה גדול". בהקשר זה, השניים מתארים תחושת מיצוי בנוגע לעיסוק ביחסים בין אישיים, נושא שאיפיין חלק ניכר מעשייתם עד כה.

"כאמנים אנחנו נקרעים מול הצורך לבדר את הקהל שלנו, כי אנחנו אוהבים אותו", אומר לאור. "מצד אחד אני רוצה לבדר כי זה עושה לאנשים טוב, ומצד שני אני מרגיש שזה כמעט בלתי אפשרי לעלות על במה עם איזה אסקפיזם שבו הכל אסתטי, נורא יפה ומדוגמן. מדובר בקונפליקט אמיתי: האם אתה לוקח את העבודה למקום קשה או נותן איזו נחמה?"

האם לא חששו להיקלע לנימה דידקטית? שינפלד אומר שכן, אך מבהיר שהעבודה מסתיימת עם סימן שאלה מאוד גדול. ולאור ממשיך: "אני חושב שאנחנו לא נופלים למקום הדידקטי מהסיבה הפשוטה שאין לנו תשובות".

תפנית נוספת הסתמנה גם בהחלטה שלא לבנות נרטיב מהודק, כפי שעשו לרוב בעבר, אלא ליצור רצף של "תמונות". "לפעמים אנחנו נאבקים למען הצורך הזה של ליצור איזשהו סיפור", אומר שינפלד, "ואני חושב שבעבודה הזאת יש בחירה ברורה לא להתייחס לזה, ולנסות לגרום לכך שהקהל לא ירצה לחפש מערכת יחסים סיפורית בין הדמויות".

במקור תיכננו להופיע בעצמם ביצירה (כמו בחלק ניכר מעבודותיהם הקודמות), אבל בסופו של דבר החליטו כי מוטב להם להישאר בחוץ. "רצינו במה עם הרבה כוח אדם", מסביר לאור, "אך פתאום הדברים שיצאו משלושת הרקדנים, החיבורים המשונים האלה שנוצרו ביניהם, כל כך ריתקו אותנו, שאמרנו שאם ניכנס רק נפריע".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ