בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסמר העונה: נעמי פורטיס ניסתה להתפשר, ולא הצליחה

נעמי פורטיס, אחת המנהלות המוערכות ביותר בשדה התרבות הישראלי, מדברת על הפרויקט החדש שלה, "עונת התרבות בירושלים", משיבה להתקפות עליו וחושפת לראשונה את הסיבות לעזיבתה את להקת בת שבע. את הוורקהוליות שלה היא מסבירה בכך שכאשתו של אמן חסר פשרות היא לא יכולה אחרת

תגובות

פעמיים במשך הראיון הזה נצצו עיניה: כשהיא הציגה את פעילות העמותה החדשה שהיא ממקימיה, הנושאת את השם הלא ממש מפתה "עונת התרבות בירושלים", וכשדיברה על רמי פורטיס, המוסיקאי שהיא נשואה לו חצי יובל שנים. "עונת התרבות" הזו נפתחה לפני כשבועיים עם עשרות אירועים, אבל היא גם מעוררת לא מעט אנטגוניזם בקרב מוסדות תרבות בעיר.

נעמי פורטיס, עד לפני שנה וחצי המנכ"לית של להקת בת שבע, שהוצמדו לה כינויים כמו "אשה עם מנוע של טורבו" ו"אשת ברזל", מגיעה לראיון כולה תזזית, כאילו קיבלה זריקת מרץ קודם לכן והיא דוהרת על מסלול מהיר. ביד אחת היא אוחזת את המחשב הנייד שלה, בשנייה את התיק האישי והטלפון הנייד שדרכם היא מנהלת את כל העולם. "זו שיא העונה", היא מתנצלת ומבקשת עוד עשר דקות לעבודה, כדי לקרוא הודעות אי-מייל, לענות עליהן, "לסגור עניינים", כהגדרתה. בין לבין היא גם משוחחת עם פורטיס, שהתקשר לפחות ארבע פעמים.

קשה לתאר שזו האשה שהכריזה לא מכבר, בראיונות הפרישה שלה מבת שבע, שהיא עייפה ושחוקה ושכל רצונה הוא להכין ארוחות בוקר לילדיה ולהחזיר לעצמה את החיים הפרטיים שלה. האם החזירה אותם לעצמה?

"זו פינה כאובה", היא משיבה לאחר רגע של שתיקה, "החזרתי באופן זמני. שנה חייתי אחרת. זה לא שלא עבדתי, אבל הורדתי ווליום ולא לקחתי על עצמי שום תפקיד ניהולי. כל הזמן הזה עבדתי ב'עונת התרבות בירושלים', שהיתה בתהליך הקמה. הייתי so-called יועצת, תפקיד שהלך והתנפח, הלך וסחף אותי. לפני חצי שנה בערך, ?עונת התרבות' תפסה כזה ממד שלא יכולתי יותר להגיד, אני עובדת עד גבולות מסוימים, וכל האישיות שלי התפרצה מחדש".

כן, מודה פורטיס, "חזרתי לסורי, ויש לי על זה הרבה תהיות ונקיפות מצפון, שאני שמה אותן בצד עד שתיגמר העונה. תראי, יש בי משהו מלא אנרגיה, מלא תשוקה, מלא חזון, יש לי תיאבון גדול, אני אוהבת לעשות, להניע אנשים, להזיז דברים, לגרום להם לקרות. דברים כאלה ממלאים אותי, אני אוהבת לראות איך באמת חזון מתגשם, איך אמנות מתרחשת. במקום הזה אני נסחפת".

למעשה, בלקסיקון של פורטיס לא נמצא צמד המלים "לא לעבוד". היא מודה כי מעולם לא התכוונה לא לעבוד ובעצם היא וורקוהוליק. אבל אז היא גם אומרת: "אני גם לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית לא לעבוד".

זו אמירה מפתיעה לנוכח הצלחתו המוסיקלית של בן-זוגה. "תראי, הוא אמן שעובד ללא פשרות, שבוחר תמיד מה שהוא רוצה לעשות", אומרת פורטיס. "זה משהו שאני מעריכה ומוקירה ומקבלת, אבל אין פה הכנסה בטוחה אף פעם. אני לא יכולה לצאת ממעגל העבודה ולהסתמך עליו".

גם היום, בגילו ומעמדו?

"בטח שגם היום. סוג האמן שהוא, הוא נטול כל ביטחון. והוא נטול כל ביטחון כתוצאה מזה שהוא נטול כל היצמדות לפטרון כלכלי. אני משענת גדולה בשבילו, כי אני מאפשרת לו להיות מה שהוא. מעולם לא הפעלתי שום לחצים לשום כיוון, חוץ מאשר do your thing. זה אדם שזה מה שהוא עשה כל החיים ורק מזה התפרנס. אז מכיוון ששנינו עסקנו באמנות כל השנים, לא צברנו נכסים שאנחנו יכולים עכשיו לחיות מהם ולהפסיק לעבוד".

אחרי פרישתך מהלהקה השם שלך עלה גם בהקשר של ניהול הבימה.

"נכון, את יודעת כמה אנשים דיברו אתי על זה?! בפועל לא קיבלתי פנייה רשמית. היו שתי פניות לא רשמיות מאנשי ציבור, שגיששו אתי אם אפשר".

ומה היתה תשובתך?

"תמיד אמרתי לא".

גם אם התפקיד יוצע לך רשמית?

"אני לא רוצה בתפקיד הזה חד משמעית. ניהלתי מוסד תרבות גדול וחשוב בישראל, ועדיין הוא לא היה כמו הבימה, שהיא איזה ספינה ענקית שאין בה כמעט גמישות. בת שבע, עם כל זה שהיתה מוסד גדול ומאורגן, היתה דינמית, ממזרה במובן הטוב, היתה חופשייה לחלוטין מכבלים. להבימה יש כבלים - כבלים כלכליים, מינהליים, העבר הכבד שיושב עליה, הציפיות, כוחות השוק הקשים מאוד בתיאטרון, שאין לי ממש עניין לעשות בזה סדר. במובן מסוים זה קצת כמו מה שעשיתי בבת שבע, אבל הרבה יותר קשה.

"אני רוצה לראות את הדבר הבא באמנות, את העולם המולטי-דיסציפלינרי, או טרנס-דיסציפלינרי, את הערבובים, את היריעה הרחבה. לא בא לי להצטמצם לתחום אחד. זה הכיף הגדול שלי ב'עונת התרבות בירושלים'".

את הג'וב החדש בירושלים היא מכנה "הצעה שאי אפשר לסרב לה" ו"חלום". למה חלום? "כי זו אפשרות להקים משהו מאל"ף; וזה לעשות עבודה אמנותית שיש מאחוריה חזון ואסטרטגיה וזה מרתק אותי מבחינה ארגונית. ודבר נוסף, זה משאיר אותי בשדה הבינלאומי, שהיה מאוד חשוב לי אחרי הפרישה מלהקת בת שבע. קשה פתאום להצטמצם רק לטריטוריה בישראל".

למרות כל היתרונות, טענת בזמנו שאת מתלבטת.

"חודשים הדפתי, לא כי אני רוצה להיות hard to get, אלא כי ידעתי שזה יסחוף אותי ולא ידעתי מה לעשות. אבל כמה תפקידים מדהימים וחלומיים כאלה יש? זו הצעה של פעם בחיים".

מהם החזון והאסטרטגיה של "עונת התרבות"?

"את ירושלים מכירים דרך שני נראטיבים - הקונפליקט והקדושה. ואנחנו מבקשים לשים זרקור על נרטיב נוסף, נרטיב התרבות והאמנות של ירושלים, שהוא קיים ולא מואר, וזה מבלי לבטל את הנרטיבים הקיימים המובילים. ?עונת התרבות בירושלים' מציעה צרור הצעות תרבותיות ייחודיות, שיכולות להתקיים רק בירושלים, ששואבות השראה מירושלים, מהיוצרים בה, ותמיד בשיתופי פעולה עם מוסדות, יוצרים, אמנים ומפיקים, וקהילת התרבות והאמנות בירושלים".

ואולם, ההתלהבות של פורטיס נתקלת בעוינות וביקורת מצד מנהלי מוסדות תרבות בעיר (ראו מסגרת).

הדור הבא

פורטיס מעולם לא למדה ניהול, אך היתה לסמכות בענייני ניהול. כיום היא המנהלת המקצועית של קורס לניהול תרבות ואמנות, לה"ב, בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. בראיונות עמה טענה, בין השאר, כי אין זה תקין מבחינה ציבורית שקדנציות ניהוליות במוסדות תרבות ציבוריים הן ארוכות שנים וכי גם היא פינתה את כיסאה בלהקת בת שבע מסיבה זו. האם היא מחזיקה בדעה זו גם כיום?

"הדעות שלי על זה משתנות", היא אומרת, "הן לא מגובשות וחד משמעיות. באופן כללי צריך שתהיה התרעננות. כיום יושבים בקדנציות ארוכות אנשים נורא מוכשרים, אבל צריך הגדרה של קדנציה ניהולית. ותפקידו של כל מנהל מוסד ציבורי להכין את מי שיוכל לקחת את המפתחות אחריו".

תיאורטית זה נכון, השאלה היא אם הכינו במוסדות התרבות דור חדש של מנהלים.

"זה נושא מאוד חשוב. לדעתי, בכל המוסדות הגדולים אין דרג ב' שבכלל מתקרב לזה שמעליו, לא מגדלים את דור ההמשך, ועוד שנייה אנחנו נגיע לרגע שלא יהיה שם אף אחד.

"וזה מוביל אותי לסיבה שקיבלתי עלי את תפקיד המנהלת המקצועית של קורס לה"ב. מעניין אותי פתאום ללמד, להעביר את הידע שיש לי. אותי אף אחד לא לימד, אני צמחתי מהשטח, אבל לפני 20 שנה העולם היה אחר; עולם ניהול העמותות היה אחר ועולם האמנות והתרבות בארץ היה אחר. היום שום ועד מנהל לא ייתן לילדה שאני הייתי, בלי השכלה, בלי ניסיון, את המפתחות של להקת בת שבע כמו שאז נתנו".

האם בלהקת בת שבע הכנת את הדור הבא של שיכול לקחת לידיו את המפתחות?

"עשיתי מאמצים. אבל בסופו של דבר מישהו שלא צמח מהמערכת הוא זה שהחליף אותי (דינה אלדור, צ"ש), כלומר, לא הצלחתי לעשות מה שצריך. מבחינת ניהול אמנותי אני לא יודעת מה יהיה אם וכאשר אוהד יפרוש, אבל עסקנו בטיפוח של ממשיכים. שרון אייל היא בעיני פוטנציאל אמיתי להיהפך למנהלת אמנותית".

מי משוגע

פורטיס - עוד רגע בת 50, כהגדרתה - נולדה במושב בית יצחק שבעמק חפר להורים יוצאי גרמניה. אביה, ורנר בלוך, עלה לארץ ב-47', גויס ונורה בראשו מאש ירדנית. בבית החולים פגש מתנדבת צעירה, רותי חפר, ילידת ברלין שבאה לארץ בת שנה, לפני מלחמת העולם השנייה. עשור אחרי בנם הבכור, אורי, נולדה נעמי. לפני שמונה שנים היא חזרה להתגורר בבית שבו גדלה בבית יצחק, עם רמי ושני ילדיהם, גיא בן 21 ואנני בת 16.

פורטיס החלה את דרכה כרקדנית - "רקדנית עם ראש גדול", כהגדרתה. היא למדה מחול מודרני בנתניה ורקדה אצל רנה שיינפלד. בסטודיו של שיינפלד, באמצע שנות ה-80, הכירה את פורטיס; שיינפלד השתמשה אז במוסיקה של להקתו אז, "מינימל קומפקט". זמן קצר אחרי כן התחתנו. פורטיס ניהל אז את הקריירה שלו בבלגיה ובשלב מסוים היא נסעה אליו והקימה שם עם ידידה אבי קייזר להקת מחול פרינג', "בלו ראן דאנס". כעבור שלוש שנים חזרו לישראל. אז גם החליטה על פרישה ממחול.

על תדמיתו של בן-זוגה כאמן מוטרף היא אומרת: "יש פורטיס שרואים על הבמה ויש פורטיס הבן-אדם. זה לא בדיוק אותו דבר. פורטיס על הבמה משולח רסן, פרוע, חופשי, משוחרר, צועק, מתפתל, לוחש, טוטאלי, הוא בכלל במצב צבירה אחר מהחיים. פורטיס הבן-אדם הוא ביישן ולא כל כך אסרטיבי, עם פחד קהל. התדמית של ?פורטיס משוגע' קשורה לדרך שבה הוא מופיע.

"פורטיס הוא אמן, הוא בכלל אמן פלסטי", היא מוסיפה בהערצה גלויה, "הוא במקרה עושה מוסיקה. הוא אמן שיש לו סטודיו מאז שאני מכירה אותו, שקם כל בוקר והולך לעבוד. הוא לא מחכה שהמוזה תגיד לו בוקר טוב. יש לו משמעת שלא תתואר. הוא יוצר, הוא כותב מלים, הוא כותב מוסיקה, הוא מקליט. הוא אוטודידקט, לא למד כלום בחיים".

ואיזה מין אבא הוא?

"מתוקף המקצוע שלו והמקצוע שלי, הוא יותר בבית ממני. כשהילדים היו קטנים הוא לקח אותם מבית ספר, נתן להם לאכול. הוא קרא לעצמו עקרת בית רוקנרול. זה לעד יהיה אות קין שלי ומדליה שלו.

"מה שעוד מקסים אצלו", היא מוסיפה, "שאלה כנראה תכונות של אמנים אמיתיים, זו החפירה האינסופית הזאת בתוך עצמו, יכולת ההתחדשות שלו ויכולת הביקורת העצמית, ולפיכך גם הצמיחה. הוא הרבה יותר טוב כיום ממה שהוא היה פעם, הוא הולך ומשביח. אני חושבת שיש לו בעולם תפקיד של מעין נביא זעם. הוא מצלם, הוא מפענח, הוא מפצח, הוא מציף דברים, המון פעמים מקדים את זמנו".

למפגש שלה עם אוהד נהרין אחראי אבי קייזר. הם הופיעו בז'נווה עם להקת המחול שלהם ובאותה עת הופיע שם גם נהרין. זו היתה פגישה מקרית - ומכוננת מבחינתה. "הכוכבים הסתדרו כולם מעל ז'נווה", היא אומרת בחיוך.

"אבי קייזר ואוהד הכירו, כי שניהם היו רקדנים צעירים בלהקת בת שבע לתקופה קצרה. אוהד סיפר לאבי שהוצע לו לנהל את להקת בת שבע ושהוא מחפש מישהו שיבוא לעבוד אתו. אבי אמר לו בשיא הספונטניות: היא יושבת פה לידי".

זמן קצר אחר כך נפגשו פורטיס ונהרין בתל אביב. זה היה לפני 22 שנה, והשאר היסטוריה. "התחלתי כעוזרת שלו, בחוזה לארבעה חודשים", היא מספרת. "בת שבע היתה אז להקה קטנה, שונה לגמרי מזו של היום".

הלהקה הלכה וגדלה ואתה פורטיס. האסיסטנטית הזמנית היתה למשנה למנהל האמנותי ובהמשך למנכ"ל הלהקה ומנהלת אמנותית שותפה, תפקיד שמילאה 11 שנים. "שילשנו את תקציב הלהקה בשנים האלה, אבל it's not about money; תקציב הוא בבואה של היקף פעילות", היא אומרת. "כשמסתכלים על ניהול מוסדות, יש איזה מעגל של חיים - החל מסטארט-אפ שהוא תינוק עוברי, גיל הילדות, גיל ההתבגרות, גיל העמידה, גיל הזיקנה. אני חושבת שאני הייתי בין גיל ההתבגרות לגיל העמידה בחיי הלהקה".

במה את הכי גאה?

"אני לא רוצה להגיד במה אני הכי גאה, אני רוצה להגיד שציפור נפשי היה החופש האמנותי שהיה ללהקה כארגון, על אף גדילתו".

וזה היה בזכותך?

"כן. אוסיף ואומר שאני לא יודעת אם אפשר היה לעשות עוד עשור כזה. זה היה נכון לעשור ההוא. תקופה די ארוכה הצלחתי לג'נגל בין להיות ארגון מחתרתי בועט, שקצת מרשה לעצמו, לבין ארגון שנהנה מכל הברכות של ארגון ממוסד ומבוסס ומאורגן, מתוקתק, מפתח משאבים ומוכר מבחינה ציבורית. התמהיל הזה איפיין את העשור שניהלתי את הלהקה".

פרישתה של פורטיס על רקע ההצלחה הגדולה שלה ושל בת שבע נראתה מפתיעה בזמנה, אבל אחר כך כבר נשמעו קולות אחרים. אנשים מתוך הלהקה מספרים שהיו יחסים עכורים בינה לבין נהרין, הבדלי גישות, מריבות וגם העדר טוטאלי של דיאלוג בין השניים, שנמשך זמן רב והסתיים בפרישתה של פורטיס. כל זה לא קיבל שום ביטוי בראיונות הפרישה שלה, שכולם עסקו ביחסים הנפלאים בין השניים.

"זה ממש לא נכון שלא דיברנו בשנתיים האחרונות", מגיבה פורטיס כעת, "דיברנו כל הזמן, עד יום לכתי. עם זאת, מהרגע שהודעתי שאני רוצה לעזוב ועד עזיבתי היתה התקופה הקשה ביותר, כי היא היתה מלווה בקצת כעסים ואולי קצת חששות. עם זאת, המזל הגדול שלי היה שהיה לי את אוהד, כי אם לידי אין אמן מאוד כשרוני, שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, שהוא מוביל, מאתגר, פורץ דרך, כל הכישרון שלי לא שווה כלום. זו סימביוזה ברורה".

ובכל זאת, מקורות בלהקה טוענים בעקשנות כי עזיבתך קשורה ליחסים העכורים ביניכם.

פורטיס, בוררת את מלותיה: "העזיבה היתה קשורה לשני דברים: האחד, לצ'אנל האישי, צ'אנל שאמר שאני לא יכולה, שאין לי חיים פרטיים, שאני 365/7/24 נתונה ללהקה והיא תמיד תנהל אותי.

"הדבר השני הוא שלא ראינו עין בעין את עתיד הלהקה. אז הנה אני אומרת דברים שלא אמרתי עד עכשיו. כמנהלת הייתי חייבת לצייר את החזון לחמש השנים הבאות, וכשדימיינתי את הדבר הבא, הבנתי שאוהד ואני לא רואים את הדברים באותה דרך. לא היו טונים צורמים, אבל היה קשה מהרגע שהודעתי על עזיבתי באפריל ועד פרישתי בפועל בספטמבר".

איפה היו חילוקי הדעות?

"אני ראיתי ארגון יותר גדול ורב זרועי, שלוקח אחריות חברתית וקהילתית, חוץ מהאמנות, ובו בזמן לוקח אחריות רבה על עתידו הכלכלי ופיתוח משאבים, עם כל המשמעויות של גיוס כספים. אני חושבת שאוהד ראה את זה פתאום גדל יותר מדי ורצה אולי לחזור למצב יותר בוטיקי, יותר מצומצם. בכלל, מנגנוני גיוס משאבים הם משהו שאני מאוד פיתחתי בלהקה, אבל יש לזה מחיר. אוהד באיזשהו שלב מאס בזה. ואז גם באה הבחירה שלי להפסיק. נוצר נתק. לא שלא דיברנו, הנתק היה רוחני, בניגוד לשיתופיות שהיתה כל הזמן. היה שלב שההנהלה רצתה ליצור מצב שאשאר בלהקה בתפקיד משמעותי אחר וזה לא הסתייע, אולי בצדק".

איך היחסים ביניכם כיום? האם ראית את העבודה החדשה שלו?

"לקראת הפרמיירה בירכתי אותו, התכתבנו באס-אם-אס. את העבודה החדשה עוד לא ראיתי כי הייתי עסוקה, אבל אראה בקרוב. תראי, זה נישואים שהיו מאוד ארוכים. הוא היה בעלי השני. 20 שנה היינו מאוד-מאוד-מאוד קרובים ומאוד-מאוד צמודים האחד לשני. בשנתיים האחרונות הוא עבר דבר מאוד משמעותי בחיים הפרטים שלו: הוא התחתן ונהפך לאבא".

מה דעתך על נפוטיזם במוסדות תרבות ציבוריים; למשל, אשתו של נהרין מועסקת כרקדנית בלהקה.

"אני נגד זה. זה לא טוב. הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי שזה לא יקרה. אבל אני כבר לא בתפקיד".

בתקופתך מארי, אשתו המנוחה של נהרין, היתה רקדנית בלהקה ומנהלת חזרות. אני לא זוכרת שנלחמת בזה.

"כשהגעתי ללהקה זו היתה עובדה קיימת. מלבד זאת, מארי הגיעה עם אוהד ללהקה כצוות מקצועי. היא מאוד סייעה לו להתפתח ולצמוח כאמן וכמנהל".

איך שומרים על מצוינות בגוף אמנותי?

"זו שאלה מאוד חשובה. אין לי מתכון, אבל חובה לאפשר. אם לא תטמין מאה זרעים, לא יגדל לך אפילו אספרגוס אחד. אז קודם כל צריך לאפשר, ולאפשר במלוא הכנות והנדיבות, זאת אומרת, לתת את הזמן ואת הבמה ואת הכלים ואת הליווי, והחופש, והאופציה להיכשל. אם אתה רוצה כמוסד תרבות להיות מצוין אתה לא יכול אף פעם, ולו לשנייה, לחלטר".

האם נעמי פורטיס שומרת על הכללים האלה?

"בוודאי. כשזה מצוין הקהל מרגיש שזה מצוין, וכשזה רק טוב מאוד, אז הוא אומר שהיה טוב מאוד. זה משהו שבו אוהד מאוד השפיע עלי. הרפרנס שלי היה תמיד בינלאומי. כל השנים האלה אני ניהלתי להקה בינלאומית, שהלכה וגדלה והשתדרגה. אני מאוד אמביציוזית, שמה רף מאוד גבוה".

ירושלים של באז

"עונת התרבות בירושלים", שהחלה באמצע מאי ותימשך עד סוף יולי, כוללת שורה של אירועים ובהם הופעות של זמרת האופרה הנודעת רנה פלמינג ולהקתו של מרס קניגהם. חלק מהאירועים הם פסטיבלי אווירה רב-תחומיים המתקיימים ימים אחדים, כמו "באלבסטה" - מופעי מוסיקה ומחול בשוק מחנה יהודה בשעות הערב, "פסטיבל בבית" המארח מופעים בבתים של תושבי העיר ופסטיבל "מתחת להר" ובו הופעות מכל תחומי האמנויות.

מופעי "העונה" עשויים להיראות כאוסף אקלקטי של אירועים. מהו הקו המקשר שלהם? "שני דברים מאפיינים את העבודה שלנו", משיבה פורטיס. "האחד, שניכר חותם של המנהל האמנותי איתי מאוטנר, שהוא חותם רב-תחומי. והדבר החשוב יותר הוא החיפוש המתמיד שלנו ליצור תוכן אמנותי שאפשר להעביר אותו בפילטר של ?רק בירושלים', כלומר, אי אפשר לעשות עליו ?העתק הדבק'".

במסגרת של "פסטיבל בבית" החאן מעלה את ההצגה "אוכלים" בשלושה ערבים, 50 איש כל ערב. כלומר, 150 איש יראו את ההצגה בשלושה ימים. האם זה מחזק את התיאטרון? את האמנים? את ירושלים?

"זאת אופציה, זאת אפשרות לעשות משהו מחוץ לשבלונה, ולעשות איזשהו עיבוד לעבודה של התיאטרון, וזו חוויה וזה סגנון אמנותי מסוג אחר, וזה מחזק את ירושלים".

באיזה אופן זה מחזק את ירושלים?

"יש עניין גדול לקהל לבוא לראות אמנות באופן הזה בבתים פרטיים בירושלים. 150 של משהו אחד ועוד כאלה של משהו אחר וביחד יש לנו 1,500 איש ב'פסטיבל בבית'".

הרעיון של "עונת התרבות" נולד בקרן שוסטרמן, אך עד מהרה הוקמה עמותה שניזונה, בנוסף לכספי הקרן ותורמים נוספים, גם מכספי העירייה, בהיקף של מיליון שקלים. העובדה שהעירייה תומכת בקרן שבמהותה נועדה להיות פילנתרופית מכעיסה מנהלי מוסדות בעיר הנאבקים על כל שקל. הם רואים בעמותה גוף המתחרה גם על תקציבים וגם בלוח המופעים והאירועים.

במכתב לראש העיר ניר ברקת, ששלח בראשית פברואר פורום מוסדות התרבות בירושלים, הובעה התנגדות להקצאת המשאבים העירונית ל"עונת התרבות", "מיזם שרוב מוסדות התרבות בעיר אינם שותפים לו ואינם נהנים מפירותיו. העברת כספים לקרן שוסטרמן היא בבחינת כביש עוקף תמיכות. ציבורית ועניינית יש טעם לפגם בהעברת תקציבים עירוניים לקרן פרטית שנימוקיה, שיקוליה והתנהלותה בבחירת ובניהול מיזמים בלתי שקופים ובלתי מבוקרים". טענה נוספת במכתב היא שהקרן ומיזם התרבות שלה נהפכו למתחרה למוסדות התרבות בהשגת תורמים. על המכתב חתומים חברי ועד פורום המנהלים: אצה בר, מיה הלוי, יגאל חיו מולד, דני וייס מנכ"ל החאן, אסנת גיספאן, אורית לב שגב ואבי סבג.

פורטיס לא נשארת חייבת: "אני מכירה את הקולות הכועסים ואת הקולות הלא כועסים, ותמיד את הקולות הכועסים שומעים יותר. הבעיה שלהם היא העדר פרספקטיבה. אולי גם קיים החשש מהחדש והלא-מוכר. מי שלא עבד אתנו מקרוב עוד לא כל כך מכיר את הדרך שבה אנחנו עובדים. אנחנו עובדים בנפש חפצה וברה ומהמקום של שיתוף. אין כוונה לקחת את מקומו של אף אחד".

טוענים נגדכם שאתם תל-אביבים שבאתם לירושלים כדי להראות להם איך עושים תרבות.

טענה זו מכעיסה את פורטיס: "זה נורא פרובינציאלי לחשוב שמישהו שהוא לא ירושלמי לא יכול לעבוד בירושלים ולהיות חלק מהעשייה. האם אני לא יכולה להביא את הכישרון שלי ואת התשוקה שלי ואת החזון שלי לעיר? מלבד זאת, אנחנו ארגון שיש בו ירושלמים ולא-ירושלמים. איתי מאוטנר הוא ירושלמי לגמרי. מעבר לכך, ככל שצוות העבודה הוא יותר פלורליסטי ומגוון, התוצאה תשביח. מצפוני בעניין הזה נקי".

ועוד מוסיפה פורטיס: "אם מאה מוסיקאים מנגנים בערב אחד באירוע ?באלבסטה' בשוק מחנה יהודה, והם לא מוסדות תרבות, אך מתפרנסים מזה, ומתחזקים מזה - זה מספק. אי אפשר להסתכל על סצינת התרבות בירושלים רק דרך הפריזמה של מנהלי מוסדות התרבות. מה שחשוב הוא שיש באז סביב ירושלים, ופתאום כל כללי המשחק השתנו".

הקמתם עמותה שבפועל היא גוף תרבות שיונק תקציבים ציבוריים בהיקף של מיליון שקלים מהעירייה. מנהלי מוסדות ציבוריים בירושלים טוענים שהתקציבים האלה הם על חשבונם.

"יש לנו עיקרון ברור. אנחנו לא עושים קניבליזציה של תקציבים של אף אחד. זה עיקרון שהובהר מהרגע הראשון בין לין שוסטרמן (מבעלי הקרן, צ"ש) לראש העיר ירושלים. אנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן שכספים שבשותפות של עיריית ירושלים אתנו יהיו כספים שנגרעים מתקציבי מוסדות התרבות. הכספים אינם מתקציבי התרבות השוטפים של העירייה. הפרופורציות הן: כ-300 אלף דולר שאנחנו מקבלים מהעירייה מול שניים וחצי מיליון דולר שאנחנו מקבלים מקרן שוסטרמן, קרנות נוספות ותורמים פרטיים. במלים אחרות, על כל דולר שהעירייה נותנת אנחנו מביאים שמונה דולרים".

טענה נוספת הנשמעת היא שהעמותה "מתלבשת" על אירועים קיימים אך מנכסת לעצמה את יחסי הציבור כאילו מדובר בפרויקט שלה. כך, למשל, בשנה שעברה, שבה התקיים פיילוט של "עונת התרבות", היה שיתוף פעולה עם "פסטיבל מוסררה מיקס" של בית הספר לצילום במוסררה, פסטיבל חשוב ויוצא דופן שהיה קיים עוד קודם לכן. עם שיתוף הפעולה נהפך הפסטיבל לחלק מסדרת אירועי "מתחת להר" של "עונת התרבות". השנה החליטו מארגני "מוסררה מיקס" שלא לשתף פעולה עם עונת התרבות.

פורטיס: "הם לא שיתפו פעולה מפני שלא רצו לעבוד עם הכותרת שאנחנו רצינו שיעבדו בתוכה, שהיא ?מתחת להר' - הם רצו לעבוד בנפרד. העברנו את שיתוף הפעולה אתם לשנה הבאה".

אבי סבג, מנהל בית הספר לצילום מוסררה, אומר בתגובה: "בשנה שעברה הסכמנו שהפרויקט יהיה חלק משורת אירועים של פרויקט ?מתחת להר', אבל ש'פסטיבל מוסררה מיקס' ישמור על ייחודו. בפועל שמו של הפסטיבל היטשטש בסדרה גדולה של אירועים ובמערך יחסי הציבור. מכיוון שאנו רוצים לשמור על עצמאות הפסטיבל שלנו החלטנו לא להמשיך השנה עם ?עונת התרבות'. אבל יש דיאלוג בנוגע לשנה הבאה".

מנהלי מוסדות טוענים שהפעילות של "עונת התרבות" מפריעה יותר משעוזרת ושבעצם נוצרה תחרות מיותרת עם גופים שפועלים כבר בירושלים כמו פסטיבל ישראל, פסטיבל הסרטים וחוצות היוצר. אחת השאלות הנשמעות היא, למשל, מדוע מביאה "העונה" את זמרת האופרה רנה פלמינג, כשפסטיבל ישראל הביא דיווה אחרת, זמרת האופרה קירי טה-קנאווה.

על כך משיבה פורטיס: "אנחנו לא מחפשים את התחרות ואת ההתנגשות. אנחנו מחפשים שיתוף פעולה ותיאום. עם מי שיכולנו לתאם, תיאמנו, כולל פסטיבל ישראל. כל הכוונה היא לחזק ולשדרג ולתת מרחב ולהעלות את ירושלים על נס כבירת תרבות. זו עונה ראשונה שאנחנו עובדים, תנו לנו צ'אנס. תנו לעבוד. אנחנו באנו בטוב".

אכן, יש מנהלי מוסדות המברכים על היוזמה של עונת התרבות. למשל, אורי דרומי, מנכ"ל משכנות שאננים, שאירח השנה את פסטיבל הפילוסופיה שיזמה "עונת התרבות": "מעולם לא הסכמתי עם חברי במוסדות אחרים, שחששו מגימוד דמותם לטובת ?העונה'. ?העונה' מסוגלת למנף את הפעילות התרבותית ולמצוא לה תורמים בחו"ל שאינני בטוח שהמוסדות לבדם יכולים. אם קרן שוסטרמן מסוגלת להפוך את התרבות הירושלמית ל'מוצר' מבוקש בקרב תורמים - צריך לחזק את ידיה ולא לקעקע את המוטיבציה שלה. חבל להחמיץ מחווה לתרבות בירושלים, שספק אם תחזור".

מדוע נקבעה "עונת התרבות" דווקא לחודשים מאי-יולי, שבהם מתרחשים ממילא פסטיבלים ואירועים תרבותיים גדולים?

פורטיס: "הרעיון לעבוד בעונה הזאת נבע מכך שיש הרבה אירועים בעיר ואפשר ליצור מסה קריטית מושכת של ירושלים כבירת תרבות. היא מושכת גם את הישראלים וגם אנשים מחו"ל להגיע לבירת תרבות".

בפועל אתם הרי את מתקשים למכור כרטיסים, למשל, לקונצרט של רנה פלמינג. אחרת לא הייתם שולחים משלחת עיתונאים ליוון כדי לראיין אותה.

"אני לא יודעת להגיד שאני מתקשה למכור כרטיסים לרנה פלמינג. ובכל מקרה, סך הפעולות שאני עושה הן לאו דווקא סך הפעולות שאני צריכה לעשות בשביל למכור את מכסת הכרטיסים שיש. סך הפעולות הוא גדול מכדי הצורך למכור, וזאת כדי ליצור תדמית לירושלים".

האם קרן שוסטרמן מרוצה מהפעילות שלכם?

"אני חושבת שכן. היא צופה בנו בהתרגשות ובבקרה, ואנחנו נסכם כשנגמור את העונה".



נעמי פורטיס. הרפרנס שלי תמיד היה בינלאומי. איפור: קארמה לחאם; סטיילינג: רפאל כהן; שמלה שחורה: אוסקר דה לה רנטה; שמלה אוף ווייט: מאיה נגרי; נעלים: דיור


אוהד נהרין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו