בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו: לגור עם הציור

שי יחזקאלי הקים סטודיו בדירתו כתומת הרצפה בדרום תל אביב, אבל ממשיך לחלום על מרחב עבודה בחוץ

תגובות

למרות הניסיונות הרבים והיצירתיים שיזם הצייר שי יחזקאלי כדי למצוא חלל עבודה משותף לו ולסטודנטים שלמדו אתו במחזור, הוא בסופו של דבר עובד במרחב שבו הוא גם חי. ואחרי הכל, הוא גילה בכך גם כמה יתרונות.

יחזקאלי, בן 31, בוגר המחזור הקודם של התואר השני בבצלאל, לא התרחק הרבה מהסטודיו שקיבל בעת לימודי התואר ואף נותר באותו רחוב מפויח - אבולעפיה, אם כי בצדו השני, הקרוב לקיבוץ גלויות. הסטודיו ממוקם במבנה אופייני למדי לאזור התעשייתי בו הוא שוכן, אך ברגע שנכנסים לגרם המדרגות שרצפתו מצויירת וצבעונית מתגלה חוויה שונה: זהו גרם מדרגות רחב במיוחד ופתוח לחצר הפנימית, שעליה אפשר להשקיף במהלך הטיפוס עד הקומה השלישית בה ממוקם יחזקאלי.

הוא פותח את הדלת ומזמין לדירתו - דירת סטודיו עם רצפה כתומה ומצוירת, כזאת השכיחה בדירות פלורנטיניות מעברו השני של רחוב סלמה. הדירה כולה היא מרחב אחד פתוח שצדו האחד, מימין לכניסה, הוא הצר יותר ובו ממוקמים השירותים והמקלחת והמטבחון, ואילו הצד שמשמאל לדלת הוא הרחב וחולש על מרבית השטח. התקרות גבוהות במיוחד ומרפסת מרווחת בקצה פונה אל הרחוב.

במרחב שמשמאל לדלת ישנה חלוקה עדינה אך ברורה המפרידה בין איזור המחייה לחלל העבודה. באזור המחייה ממוקמים המיטה, שולחן עבודה עם מחשב, וכן ארון בגדים וארונית ספרים המשרטטים את הגבול. קירות החלל בצד זה מעוטרים בעבודות רבות של אמנים - קולגות כמו נטלי לוין, רוני קרני, אריאל קן ואחרים, לצד עבודות של מורים כמו רועי רוזן, כולל עבודה מסדרת יצירותיה של ז'וסטין פרנק - האמנית שרוזן בדה. מוסיקה אקלקטית המתנגנת באקראי מהמחשב, וכוללת מעברים אופייניים בין דבוז'ק ל"סמיתס", מלווה אותו רוב שעות היום.

הקירות בחלל העבודה, לעומת זאת, כמעט ריקים. פרט לכמה עבודות השעונות על הקיר - לייבוש או להתבוננות נוספת - תלויים כאן רק ארבעה דברים: ציור קלאסי בצורה אליפטית שאת שם יוצרו יחזקאלי שכח; רישום מודפס של יחזקאלי אשר הדפסתו נקטעה באמצע משום שהדיו אזל, ומה שנותר הוא "הרהורי הגסיסה של המדפסת" כדבריו; תצלום של הזמרת ריהאנה כילדה; ותצלום שחור לבן של הרשל גרינשפן, אותו פליט יהודי שבגיל 17 התנקש בפאריס בדיפלומט נאצי, מה שלדעת רבים הוביל לאירועי "ליל הבדולח".

"יש לי משיכה מסוימת לכל הנושא של מלחמת העולם השנייה והשואה" - מצהיר יחזקאלי, שלדבריו פיתח בשלב מסוים התעניינות מוגברת בגרינשפן עצמו: "קראתי שוב ושוב מהמעט שיש עליו, וחשבתי שארצה לצייר משהו בעניינו - אבל זה עדיין לא קרה". מהציור האליפטי הוא רצה לשאוב את הקומפוזיציה של הדמויות, ובהשפעת הדיוקן של ריהאנה הוא קיווה לחזור לצייר דיוקנאות "פרופר". כל אלה לא קרו. "כנראה שמה שאני הכי מתכנן, ברמה שאני ממש תולה על הקיר - נשאר שם. וזה בסדר מצדי".

בצדו האחד של הסטודיו ניצב שולחן עבודה ובצידו השני שולחן ועליו צבעים רבים. הפלטה היא חתיכת פרספקס שקוף ועבה. יחזקאלי מסביר שהוא מרבה לעבוד על הרצפה וכי הוא מסגל לעצמו שיטות משונות. משועשע, הוא נזכר באמן אוהד מטלון שאצר תערוכה לפני כמה חודשים והגיע אליו לתעד את עבודתו בסטודיו. "הוא היה בשוק. ישבתי על כיסא ורכנתי לצייר על הרצפה. הוא אמר שאני סוג של ג'קסון פולוק זקן". אחת הסיבות לסגנון העבודה הזה, מגלה יחזקאלי, היא פשוט הרצון להימנע מלכלוך מיותר.

הסטודיו והדירה בכלל מסודרים ונקיים להפליא - וזה קצת מפתיע לנוכח הטון הנונשלנטי והזרוק מעט של הציורים עצמם. "הרבה אנשים מופתעים מזה שאני מאוד נקי. אני לא אוהב כתמים של צבע על הרצפה ואני שואב את הסטודיו כל יומיים", הוא מסביר. השואב אכן מונח בהיכון ליד המחשב. "אני מתעב אבק, הוא האויב הכי גדול שלי בכל סטודיו או מרחב מחיה. אספנים צריכים לדעת שכשהם קונים אמנות ישראלית הם לא קונים סתם ציור - הם קונים ציור עם אבק! לא משנה כמה ורנישים (שכבות ציפוי) הצייר עושה, לציור תמיד תהיה שכבת אבק".

על הסטודיו ששכר לפני לימודי התואר השני הוא בקושי שילם בזכות עסקת ברטר. הסטודיו היה ברחוב מולדת, בשכנות לכמה מחבריו האמנים. יחזקאלי הציג אז בתערוכה שאצרה גילית פישר ובעלת הדירה שלו נכנסה והתעניינה בציור שלו. פישר היתה יכולה להרוויח את חלקה בעסקה, אבל הבינה שהקונה הפוטנציאלית היא בעלת הדירה ורמזה ליחזקאלי ליזום הצעה. "היא ידעה שאני במצב כלכלי מעפן ובזכותה יכולתי להציע לבעלת הדירה את הרעיון - והיא מצידה היתה מבסוטה. שהיתי שם כמעט שנה תמורת ציור".

בעקבות הניסיון המוצלח ניסה יחזקאלי ליזום עסקות דומות: "כשסיימנו את התואר השני ניסיתי לאגד קבוצה גדולה מהמחזור, כמעט 15 איש, ולהציע לכמה אספנים גדולים לספק לנו חללי עבודה בתמורה לעבודות. נוצר דיבור עם אספן אחד אבל הוא התמוסס לאיטו ונחתם בדממת אלחוט".

הם ניסו גם לחפש חלל גדול להשכרה שאותו יוכלו לחלק ולחלוק, אבל "כל מה שמצאנו כאופציונלי לקבוצה הגדולה שהיינו, היה יקר מדי או התברר כפרויקט גדול מדי לכתפיים שלנו - כצפוי אצל קבוצת אנשים חסרת מוטיבציה אדמינסטרטיבית".

החוזה שלו לדירה בדיוק הסתיים והוא נאלץ למצוא סטודיו ודירה גם יחד. "זו היתה החלטה ממש קשה בשבילי, זה לא משהו שרציתי. המעבר לעבודה בבית דרש זמן מה להסתגלות. ללמוד ליצור את הקשב שנדרש לסטודיו שהוא גם במרחק פסיעה מהאופציה לשנת צהריים. או לרגע הזה שבו אני נשכב לישון ופתאום בזווית צדית של העין עומד ציור שהעבודה עליו טרם נגמרה ואני רוצה לקום אך מנסה לכפות על עצמי לא לקום - אבל אם אני לא אקום זה ישגע אותי".

יחזקאלי חיפש שיטה: "היו לי שתי אופציות: או שאני מתמסר לזה, או שאני נאבק בזה. בהתחלה ניסיתי להתעמת ולכפות על עצמי מוסר עבודה מסודר - ולהתעלם מכך שהבית שלי פה. אבל אחרי המלחמות פשוט התחלתי לזרום עם ביצוע פעולות קצרות: לעשות כמה מהלכים על איזשהי עבודה, לללכת לנמנם, לקרוא קצת ולחזור לעשות עוד שתי שליכטות על הציור. מצאתי את עצמי לא פעם שוטף את המכחולים מתוך אמונה שגמרתי להיום - ולאחר שעתיים חוזר לי החשק. כל זה משנה את איך שהציור נראה".

עברה כבר שנה, אבל יחזקאלי עדיין לא מרגיש שלם עם הסטודיו. "לא רק כי הוא בבית, אלא בעיקר כי זה פשוט קטן בשבילי. ככל שעוברות השנים אני יוצר יותר עבודות ולא משנה כמה אציג ואמכור - עדיין תצטבר אצלי כמות שמשתלטת לי על החיים. הסיבה שאני דוחה שוב ושוב אופציות של אחסון במקום הנוכחי, כמו בניית גלריה בחלל, היא משום שאני כל הזמן אומר לעצמי שאוטוטו אגלה את הסטודיו שיהיה מציאת חיי, ואז אוכל להרשות לעצמי גם אותו וגם את הדירה". *

***

המקומי זה אני

* מיקום: רחוב אבולעפיה בתל אביב

* זמן: שנה

* גודל: 22 מ"ר

מהתבוננות בציורים של יחזקאלי התלויים בסטודיו ובספרייה ניכרת החשיבות הגדולה שהוא מייחס להקשרים היסטוריים מקומיים. "המשיכה שלי להיסטוריה קדמה אפילו למשיכה לאמנות", הוא אומר. "אני חייב איזשהו שורש להזדהות אתו, להרגיש חלק ממנו ולהמשיך אותו בציור. אני מרגיש קצת מוזר לדבר על ההתעניינות שלי בישראלי ובמקומי, כי נראה לי שזה משהו שאמור להיות לכל אמן שפועל במקום מסוים. זה מתבטא במה אני קורא ומה שמעסיק אותי. זה לא שאין לי הסתייגויות מהקאנון של האמנות הישראלית, אבל מעניין אותי להבין את עצמי דרך הקאנוני והלא קאנוני".



שי יחזקאלי בסטודיו שלו. ''האבק הוא האויב הכי גדול שלי''


שי יחזקאלי, ללא כותרת, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו