בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולה של המאה ה-20: ראיון עם הזמר הקלאסי דיטריך פישר-דיסקאו

הוא האמן המבצע האולטימטיבי וסמל ההתמסרות לשירות המלחין. ראיון נדיר עם הזמר הקלאסי דיטריך פישר-דיסקאו, מי שהשיג את כל שיאי הביצוע בקונצרטים ובהקלטות ונחשב למייצג המובהק של גרמניה האחרת, אף ששירת בוורמאכט. כעת, בגיל 86, הוא מסביר מדוע הוא מתקשה לסמן יורש

תגובות

ברגע משמעותי בסרט תיעודי נפלא על דיטריך פישר-דיסקאו, מעשה ידי ברונו, מופיע לכמה שניות הכנר יהודי מנוחין. "פישר דיסקאו הוא..." - אומר מנוחין, מחייך, מהנהן, לא משלים את המשפט. המסר הברור: "כולנו מבינים שמדובר בשיא, אין צורך במלים".

ובכל זאת: מהו עיקר סגולתו של זמר הבריטון דיטריך פישר-דיסקאו? איך לסכם את חשיבותו בלי מטחי האדרה בלויים משימוש? הנה הצעה: פישר-דיסקאו הוא אחד המוסיקאים המבצעים הספורים, במאה ה-20, שעובדת קיומם שינתה באמת את חוויית המוסיקה. אצלי, לפחות, הרשימה של מבצעים ש"שינו באמת" אינה ארוכה: הפסנתרן גלן גולד, הזמר פישר-דיסקאו, שניים שלושה מנצחים מובילים, חלוציים, באסכולה הבארוקיסטית.

הצעה שנייה: פישר-דיסקאו הוא המוסיקאי הגדול שבין הזמרים והרב-צדדי שבהם. הצעה נוספת: אצלו, הקול אינו נכס פיסי להתפאר בו אלא כלי לשימוש, לשירות האינטלקט המוסיקלי - כמו כינור בידי יאשה חפץ או פסנתר תחת ידי רובינשטיין. הקול הבסיסי שלו עדין, עם צלילות חודרת שמאפשרת לו לבלוט גם מתוך מרקם צלילים עבה, מופעל בטכניקה מושלמת שמאפשרת מימוש מוסיקלי רב-גוני להדהים, בשפות אחדות ובסגנונות רבים. ההיגוי ברור לתפארת, עם הבלטה חדה אופיינית של עיצורים.

האם סודו של פישר-דיסקאו הוא קול מיוחד במינו, נדיר, נכס ווקאלי מלידה? רוב המאזינים המקצועיים (לרבות מבקרי מוסיקה ישראלים שהאזינו לו בראשונה בקונצרט חי בהופעותיו בארץ, לפני 40 שנה) לא גורסים כך. באוזניהם, לא איכות קולו של פישר-דיסקאו הובילה אותו לתהילה, אלא השימוש שעשה בקולו.

אפיון נוסף: פישר-דיסקאו הוא שחקן התיאטרון הכי מחונן מכל זמרי האופרה (די לראות אותו בתפקיד הרוזן החשקן ב"נישואי פיגארו" ולהשתכנע בכך). באופרה כמו בשירים, פישר-דיסקאו תמיד מגלם דמות, מממש אותה בשלמות, אבל אף פעם לא עד כדי לעורר חשד שהוא מבטא בה את עצמו.

העיקר, כאמור, הוא העובדה שקיומו עלי במות ובהקלטות באמת שינה, שלא היה לו תחליף. במה מדובר? פישר-דיסקאו היה אמנם זמר אופרה נפלא, ובאורטוריות לא כל שכן, אבל השינוי שגרם בעצם פעילותו שייך לתחום אינטימי יחסית והוא השיר האמנותי הגרמני (בגרמנית: ליד).

פרנץ שוברט, שהוליד מאות שירים, כמו חיכה יותר ממאה שנה עד שקם אמן מבצע שהציב את שיריו על כן ראוי; פישר-דיסקאו היה הראשון שחשף את מלוא קסמם של שירים כמו "שר היער", "גרטכן ליד הכישור", שירי "מסע החורף", "הטוחנת היפה" ו"שירת הברבור".

אריות ורצ'יטטיבים של באך בפי פישר-דיסקאו הם ליגה לעצמה. מספיק לשמוע צליל אחד של המלה "ריין" ("טהור") באריה "היטהר לבי" ב"מתאוס פסיון" כדי להבין שזמרי באך המובהקים בימינו רחוקים ממימוש כזה של השגב הבאכי.

שוברט הוזכר בזכות היותו גדול מלחיני הלידר, אך גם שיריהם של שומאן וברהמס ובטהובן זכו לראשונה לטיפול הולם רק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 מפיו של פישר-דיסקאו. אגב, גם הזמר עצמו, בלי צניעות מזויפת, חושב ממש כך (לפי הראיון שלהלן). נשאר עוד לציין קביעה בנאלית ולא משמחת: לפישר-דיסקאו לא קם עד כה יורש או ממשיך שקול. בכל כמה שנים מפציעים שמות, צעירים בעלי קולות נפלאים, זוהרים, גדולים. איש מהם אינו מסכן את בכורתו.

שר מגיל שנתיים

בתחילת יוני ביקרתי את הזמר הישיש בביתו, בית פרטי מקרין סולידיות ולו גינה קטנה צמודה ב"שדרת התרזות" ("לינדנאלה") - רחוב יפהפה במערב ברלין ליד כיכר תיאודור הויס. ביתו של פישר-דיסקאו - זה מעונו הברלינאי מאז תחילת שנות ה-50 ובו גדלו שלושת ילדיו - שוכן במרחק דקות ספורות (במכונית) מה"דויטשה אופר", מוסד שבו הושקה פעילותו האופראית ואשר המשיך להיות מוסד מרכזי בפעילותו.

אודה כי נגעתי במקש הפעמון הקטנטן, השם "פישר-דיסקאו" מצוין בו על הלוחית באותיות זעירות, מתוך פיק ברכיים וחשש ופחד מגמגום. היתה זו חרדה של צבר ממוצא מזרח-אירופי נוכח מי שמגלם את הסטריאוטיפ הכי מזוקק של התרבות הגבוהה, שלמות גרמנית מערב-אירופית. מה גם שדמותו של האמן היתה מחוברת

בתודעתי עם העוצמה האדירה של דמויות ששיחק עלי במות (שורה לא קצרה מהן מודגמת בסרט "מסע החורף" של מונסנז'ון מ-1998, שהוזכר קודם לכן).

את הדלת פתחה האגדה עצמה, גבוה כמו תמיד, אדיב אך לא משתפך לשום פטפטנות סחבקית או סמול-טוק. יוליה ואראדי, אשתו, קפצה לשנייה לצרף שלום פורמלי קריר, פרשה לענייניה בקומה העליונה (היא מלמדת זמרה) והעוזרת הגישה מיד קפה. במשך השיחה ניסיתי להקיף נושאים רבים והתרשמתי שבן שיחי עייף למדי, מהורהר. מסקנה עיקרית מהדיאלוג: דיטריך פישר-דיסקאו אינו חוטא בשום הצטנעות, מודע למקומו בהיסטוריה של אמנות הביצוע, תופש עצמו כשריד אחרון של אמנות ווקאלית נכחדת ומתקשה לחלוק מחמאות לקולגות בני דורות צעירים משלו. נימת תשובותיו היתה לאה, רק פעם אחת התפרץ - זה היה כאשר הזכרתי את גורלו של אחיו הנכה מרטין, שנרצח בידי הנאצים. פישר-דיסקאו עצמו, שנהפך לסמל של גרמניה האחרת, שירת בוורמאכט באיטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה ונפל בשבי (ראו מסגרת).

קולו הדיבורי של פישר-דיסקאו כיום נשמע רגיל, לא מגוון במיוחד, אינו מזכיר במאום את הזוהר הענוג של הקול הזמרתי המוכר ממאות הקלטות.

מה היה הסוד של קולך?

"מאז ומעולם העמדתי את הכלי שלי לביקורת, שפטתי את עצמי כמבקר מחמיר. טרחתי לשפר אותו, כל הזמן".

השיפורים התבטאו בהגברת העוצמה, הקול קיבל יותר נפח, עם השנים?

"לא הייתי אומר כך. הרי בבכורה שלי על במת אופרה מקצועית, בגיל 23, גילמתי את פוזה ב'דון קרלוס' של ורדי, תפקיד דרמטי בהחלט".

והיתה לך עוצמת קול מספקת.

"לפחות כך אמרו".

בסיסית, מהו הסיווג המקובל של קולך?

"זה היה בריטון לירי גבוה, ואני מקווה שעדיין אפשר לכנותו כך גם כיום (מחייך מעט) כי אני הרי שר ומדגים מפעם לפעם לתלמידים".

זה קול לא הכי מתאים, לכאורה, לתפקידים שמחייבים התפרצויות רבות עוצמה.

"כן, אבל הרחבתי את השימוש גם לתפקידים דרמטיים מובהקים, ב'ווצק' וב'לולו' של אלבן ברג למשל. חשוב להדגיש שההבחנה בין לירי לדרמטי אינה חדה. מה לירי יותר מלידר? אבל יש שירים של שוברט שמבחינה פורמלית מיועדים לקול 'לירי' אבל יש בהם דרמה כמו בתפקידים דרמטיים טיפוסיים ששומעים על במת האופרה".

מתי התחלת לשיר?

"בגיל שנתיים - ולא הפסקתי. כל הזמן שרתי, דיקלמתי, לא שתקתי לרגע. אני נהניתי מאוד אבל לעוזרות שעבדו אצלנו בבית זה ממש עלה על העצבים".

מה קרה כשהקול התחלף?

"לא היה משבר, לא הרגשתי בכלל תקופה של אי-ביטחון, חוסר שליטה. המעבר התרחש בצורה חלקה לגמרי, בלי שום שבירה".

אז באוזניך הקול שלך נשאר בלי שינוי, לאורך השנים?

"פחות או יותר. בגיל 15 הצבע רך יותר, אצל כל אחד, אחר כך נוספת מידה מסוימת של מתכתיות. אבל צריך לשמור תמיד על איכות זמרה ב'פיאנו', ולתרגל בפיאנו".

מי היה הזמר הראשון שהשפיע עליך?

"קשה לומר. אולי הקונטראלטו אמי לייסנר, כשהייתי ילד. היא אמרה - אל תבוא ללמוד אצלי, אתה זקוק למורה גבר. המנגנון שונה".

אתה מסכים לאבחנה שהרגיסטר הגבוה, עם יכולת גיוון רבה מאוד בצבע ובעוצמה, הוא כרטיס הביקור שלך?

"לא רק הרגיסטר הגבוה, גם בנמוך, גם באמצעי. זמר זקוק לעושר גוונים כמו צ'לו או ויולה".

בכל זאת, הטונים הגבוהים שלך תמיד גרפו התפעלות. שרת גם תפקידי טנור?

"רק באופן מקרי, לא בהופעות. אהבתי לשיר תפקידים כאלה, למשל, הקנטטה לטנור 'אני חלכה, עבד החטא' (מס' 55) של באך. חבל שלא הקלטתי אותה, הייתי מאוד רוצה להאזין לזה עכשיו".

ניסית את קולך גם בפלסטו כמו קונטרטנור?

"פלסטו זה משהו מיוחד, ששמור לפרשנות של קטעים שבהם המלחין עצמו דורש את האפקט. למשל חיקוי קול נשי. לא בריא לשיר פלסטו לאורך זמן וגם במקומות שמתבקש פלסטו מוטב להפיק מין תערובת של הקול הטבעי הרגיל עם פלסטו".

שרת גם תפקידי בריטון שכתובים בעיקר לתחום הנמוך?

"בהחלט. גם האריה הראשונה במיסה של באך, גם תפקידים נמוכים ביצירות של שיץ. אין בכך שום נזק ווקאלי אם עושים זאת נכון".

במכתב שכתבת להנס טיטיין, הבמאי הברלינאי שנתן לך את ההזדמנות האופראית הראשונה, הודית לו על שדאג לך והזכרת שקולך רגיש. למה התכוונת?

פישר דיסקאו (לאחר הרהור): "הכוונה היא שהקול רגיש לכל השפעה - מבפנים ומבחוץ".

קרה שהרגשת לא נוח, כשהופעת באופרות ליד קולגות בעלי קולות אדירים?

"מעולם לא היתה לי בעיה, אף פעם לא הייתי צריך להשתדל להגביר מעבר למה שהיצירה מכתיבה. מאמץ מופרז עלול להידרש רק כאשר המנצח אינו ער לשמירת באלאנס. אם זה קורה, הזמר צריך לדבר עם המנצח בשלב החזרות, בין שמופיעים זמרים אחדים לצדו ובין שלאו. אם התזמורת מנגנת חזק מדי, בקטע פיאנו, הזמר צריך לדרוש מהמנצח להשקיט אותה. הוא עצמו אמור לשיר באופן הכי טבעי, לא להציג לקולו תביעות מיוחדות מעבר למה שמשרת את הרעיונות של הקומפוזיטור. בכלל, צריך לסמוך על הקומפוזיטור".

כשהיית בשבי באיטליה שרת הרבה, מול קהל גדול.

"כן, לפעמים קהל של אלפים. עליתי על ארגז מלא חול ושרתי בלי ליווי, מה שבא לי. בהתחלה כולם המשיכו לדבר, רובם הרי הכירו רק מוסיקה פופולרית, אבל די מהר הם השתתקו והאזינו למוסיקה שלא היו רגילים בה. הרגשתי שהקהל כאילו צומח יחד אתי".

ושנים אחדות אחר כך, בקריירה המקצועית, הקפדת לא להופיע בתדירות גבוהה מדי?

"הו, אלוהים, לא. היו תקופות ששרתי פעם ביומיים בהופעות בערב, ובנוסף לכך עשיתי חזרות בבוקר. בזלצבורג למשל. אם הקול מופק נכון, בלי שום לחץ, כך שאתה נהנה ממה שאתה עושה, זה הביטוח הכי אמין נגד נזקים".

משברים ווקאליים?

"מעולם. נכון שאחרי גיל 70 כבר היססתי לשיר חומרים מסוימים ולבסוף הפסקתי לגמרי. אבל זה הרי טבעי".

אתה מייחס את התרבות הקולית שלך למורים שלימדו אותך?

המורה הראשון שלי, גיאורג ואלטר, היה בעצמו טנור מפורסם למדי. הוא לא לימד ממש, אלא ישב ליד הפסנתר וליווה אותי בעשרות קנטטות של באך. אחרי שנה עם ואלטר הרגשתי שאני זקוק לבסיס טכני. עשיתי בירורים והפקדתי את עצמי בידיים טובות. הביקורת וההדרכה שקיבלתי ממורי השני, הרמן וייסנבורן, היתה מדויקת ונכונה למן ההתחלה.

"חשוב להגיד שפעלתי אחרת מתלמידי זמרה כיום - אני הרי מכיר רבים, צעירים שבאים אלי לכיתות אמן. הם רצים ממורה למורה, יכולים להציג רשימות ארוכות של מורים וזמרים שנתנו להם הדרכות. מורה אחד טוב - מספיק. השאר כבר תלוי בתלמיד".

אתה יכול להצביע על רגע מסוים אחד שבו התרחשה הפריצה שלך?

"זה לא היה על במת האופרה ב-1948 אלא קודם לכן, ב-1947, כשהקלטתי לרדיו את 'מסע החורף' של שוברט. אם כבר, זה היה הרגע המכריע".

ידעת בגיל 17, או קודם לכן, שאתה יכול לשיר את הלידר יותר טוב מכל זמר אחר?

"ידעתי. חשבתי שאני שר אותם יותר טוב מכולם, אבל בעצם טעיתי. כשאני מאזין להקלטות ראשונות שלי ללידר, הביצוע נשמע כבד, אטי מדי".

הכרת למשל את זמרתו של הבס-בריטון המפורסם הנס הוטר?

"כן, הבנתי שאני זקוק לזמן כדי להגיע לרמה שלו, אבל לא היה לי ספק שאגיע".

מגרונו של מי שמעת לידר לראשונה?

"מפי אמי. היא לא שרה טוב. למעשה הציבה לי דוגמה איך לא לשיר אותם. אחר כך שמעתי, עוד כילד, זמרים כמו קרל ארב, ואלטר לודביג, היינץ שלוסנוס".

והרגשת שאתה עולה עליהם?

"כן. אחרת לא הייתי מתחיל. אגב, עם אחדים מהזמרים האלה הופעתי אחר כך בקונצרטים".

מה לא מצא חן באוזניך בביצועי לידר שלהם?

זה הופק בדרך כלל בכוח מופרז או מלא התחנחנויות. הרגשתי שזו לא הדרך".

העובדה שהיה לך ביטחון מוקדם כזה בעדיפותך מזכירה את המנצח הרברט פון-קאראיאן.

"במידה מסוימת. קאראיאן ידע בגיל צעיר בדיוק מה הוא רוצה, ומה הוא יעשה יותר טוב מאחרים. הערצתי אותו. לא את קידום המכירות שלו, אלא את המוסיקה שעשה כאשר עבד עם הפילהרמונית הברלינאית והתפתח מבפנים. אבל אולי אני קצת סובייקטיבי ביחס אליו כי הוא קיבל אותי כשהייתי צעיר מאוד".

שמעתי שאתה פסנתרן לא רע בכלל. נכון שאתה יכול לנגן טרנספוזיציות (העברות לסולם אחר) של תפקידי פסנתר בלידר בו במקום?

"הממ. אני כבר לא מנגן בפסנתר. נפלתי פעמיים, ידי נחבלה. הנה תראה, אורך הידיים כבר לא שווה. טרנספוזיציות? יכול אולי לנסות. שמיעה אבסולוטית? כן".

היו תקופות שניגנת די הרבה בפסנתר?

"כשהייתי שבוי בפיזה. זה היה עונג גדול".

מן הסתם ניגנת בנעוריך סונטות של שוברט?

"ניגנתי אותן, לא ברמה. יכולתי להיות פסנתרן טוב, בהחלט, ואני שמח שלא הלכתי בדרך הזאת. יש אלפי פסנתרנים טובים בעולם, אבל רק שניים שלושה זמרי לידר טובים".

מי הם?

"הממ... מפעם לפעם צצו כמה מבטיחים, אבל נעלמו. את מי אני מעריך כיום? תומס המפסון הוא זמר טוב".

הבס-בריטון ואלטר ברי, שהכרת על במת האופרה (ברי הופיע בישראל בהפקה בימתית מלאה של "ווצק", עם הפילהרמונית).

"לא רע. אבל היה לו 'וובל'" (רטט).

הטנור פטר שרייאר?

"בהחלט. הוא שר לידר היטב, לפעמים (פישר-דיסקאו נוקט נימה של הסתייגות דיפלומטית, ח"ח) שילב במידה רבה את טעמו האישי, אבל כן - בין הטנורים הוא היה זמר הלידר היחיד, בזמנו".

אן סופי פון-אוטר?

"זמרת טובה".

מגדלנה קוז'נה?

"כן, אבל בכמה פרטים אין לה מספיק ידע".

במשך הקריירה שלך קיבלת מפעם לפעם גם ביקורות שליליות.

"ביקורות שליליות לא היו תגובה קולעת על מה שעשיתי, אף פעם. היו מקרים רבים שהקהל היה נלהב ולמחרת הופיע בעיתון משהו שלילי. לא היה לי אכפת. ראיתי שהמבקרים האלה לא הבינו, לא ידעו דבר! לא בטכניקה ולא בפרשנות. מעולם לא הפקתי שום לקח מביקורות מסתייגות".

כיום באים אליך תלמידי זמרה אפויים למדי, בעיקר בכיתות אמן. מהי ההתרשמות שלך לאורך השנים, במבט כללי, מרמת המורים שלהם?

"יש המון מורים שאינם מתאימים כלל לתפקידם. מורים שלא יכולים לומר לתלמיד אפילו מלה אחת שיש לה חשיבות".

מה התוצאה? אמנות הזמרה הקלאסית מידרדרת?

"היא במצב רע. אפילו באיטליה. חבר שלי, מוסיקאי איטלקי, שואל בכל מכתב - 'לאן הגענו!' הזמרים של שנות ה-50 היו באמת דור זהב, כיום אין אמני זמרה ברמה כזאת. יש צעירים שמשתדלים, עובדים קשה, מנסים לחקות אמנים ידועים. חיקוי הוא בדרך כלל לא הדבר הכי מומלץ, אבל עדיף למשל לחקות אמן טוב מאשר לשיר עם ויבראטו ענק, כמו ששומעים כיום בביירוית ובכל מקום. 'ויבראטו' שנשמע כמו 'וובל'. הקשבתי למשל לשני תלמידים של אשתי. קשה כמעט לדעת איזה טון בדיוק הם שרים".

אתה לא מלמד מתחילים?

"בדרך כלל לא, אבל עכשיו אקבל צעיר מאנגליה, נאמר לי שהוא כישרון גדול. אתחיל לעבוד אתו על התנועות (ווקאלים), שלעולם אינן בסדר אצל מתחילים, אחר כך נלמד את העיצורים (קונסוננטים). הרי אצל הרבה זמרים צעירים כיום אי אפשר להבין שום הברה. שמעתי לא מזמן אופרה של שטראוס. כאילו אין טקסט!"

דיטריך פישר-דיסקאו חוזר ועונה ב"הממ" ארוך על השאלה את מי, בכל זאת, מכל הזמרים שהשתלמו אצלו, או אחרים, הוא ממש מעריך. הצעתי לו שמות אחדים.

מה דעתך על הבריטון דיטריך הנשל?

"זמר טוב, אבל חסרה לו אישיות אמנותית משכנעת של ממש".

הבס-בריטון הוותיק תומס קווסטהוף?

"הממ... כן. הוא מתמודד עם המגבלה הקשה (נכה תלידומיד מלידה, ח"ח). אגב, כמדריך זמרים אחרים בשיעורים שהוא נותן הוא מרבה להתבדח, מגזים בכך".

הטנור איאן בוסטרידג'?

"כן... מפריע לי קצת שהוא מוותר על פרטים חשובים, וגם חסר לו רזוננס".

הבריאות הכללית שלך היתה בדרך כלל יציבה.

"הו, כן, חוץ מכמה מקרים לא חשובים. לדעתי זמר צריך להפסיק לשיר לפחות לשבוע עם סימן ההצטננות הקל ביותר. לוותר גם על התרגול הקבוע, לכמה ימים".

סיגריות?

"20 ביום במשך 30 שנה, עד לפני 30 שנה. מה גרם לי להפסיק? הייתי באירוע חברתי ששתו בו הרבה אלכוהול, הרגשתי רע למחרת ואז הפסקתי. מיד ולגמרי. עישון זה לא בריא, אבל ביכולת הווקאלית זה לא פגע כלל".

צילומים שלך מהופעות בשנות ה-50 מרמזים על משקל עודף, זו היתה בעיה?

"לא זוכר שהתמודדתי אי פעם עם עודף משקל".

מדוע הלכת לפסיכותרפיסט, בסוף שנות ה-50?

"כן, הלכתי. ואלטר שינדלר. אני חושב שהוא היה תלמיד של פרויד. היו לי לבטים עם אורח החיים שניהלתי, כל הזמן לוח זמנים צפוף, עמידה בהתחייבויות. שאלתי את עצמי איפה החיים הפרטיים שלי, מה אתם. הוא ביקש פרטים על השגרה שלי, הקונצרטים, החזרות, הכל, ואמר - יש לך חיים פרטיים!"

הרבית לשיר יצירות של באך. מה דעתך על האסכולה הבארוקיסטית, המכונה גם "אותנטית"?

"זה שום דבר. הרס התרבות שלנו. הבאת המוסיקה אל סופה".

מדוע בעצם?

פישר-דיסקאו משתתק, מהרהר, מבטו עגום. לבסוף הוא מסתפק בהמחשת סלידתו האסתטית מהצליל הלכאורה יבש של הכלים האותנטיים וסגנון הנגינה הבארוקיסטי.

"הנה סיפור קטן: לפני שנים, כשעבדתי כמנצח עם תזמורת המוצרטאום, בזלצבורג, הם סיפרו לי שהם יודעים לנגן מוצרט גם בגישה אחרת, הנה ככה (מדגים בקולו חריקות קשות, צורמות) - הם חשבו שזאת מוסיקה. לא, אני לא אוהב את הגישה הזאת ובכלל סולד מתיאוריה שמכתיבה משהו מוטעה".

מנצחים כמו ג'ון אליוט גרדינר, טון קופמן?

"אין לי עניין בהם".

ברשותך, נושא אחר. מה היחס שלך לאסכולה האוונגרדית בהלחנה המודרנית, יצירות משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת?

"הנה סיפור: כששרתי ב'פאוסט' של שומאן בניצוחו של פייר בולז, שאלתי אותו בהפסקה, 'בעצם - למה אתה מבצע את היצירה הזאת?' הוא ענה, 'הו, כי היא מבוצעת לעתים רחוקות'. אמרתי לו: 'זו לא סיבה מספקת! אתה חייב להרגיש כורח פנימי'. הוא פרש ממני, בשתיקה. אבל לשיר יצירות מודרניות? למה לא? זה אימון טוב לאוזן ולקול ולפעמים מחייב וירטואוזיות מסוג שונה, מציאת דרכים חדשות. שרתי יצירות אוונגרדיות, לפעמים זו מין הרפיה טובה מכל הדברים האחרים, סאונד שונה, אתגרים אחרים, התנסות מועילה".

אז מהי ההערכה האמנותית שלך ליצירות האוונגרדיות של אמצע המאה שעברה והשנים שאחר כך?

"אלה יצירות מתות. כמעט אף אחד לא מבצע את היצירות של שנות ה-60, רובן נשכחו. זו גם תוצאה של העובדה שלמאזין הנורמלי אין במה להיאחז, אין אפשרות לזכור מהן דבר".

תוכל להסביר בפירוט מה את יחסך לגוסטב מאהלר?

"היחס שלי למאהלר עבר עליות ומורדות. אני מהראשונים שהגישו ערבי מאהלר שלמים, שרתי יצירות של מאהלר גם בהופעות בישראל. אחרי כבר עשו זאת רבים. עלי לומר כי קצת הטרידה אותי ההשפעה העממית בשירים מסוימים שלו, שהיא בולטת מאוד".

והסימפוניות?

"לא מכולן אני מתלהב, וזה לא בגלל האלמנט העממי, אלא משום שהן מותחות את עצמן יתר על המידה. צליל של תזמורת ענקית אני לא כל כך אוהב. אגב, שמעתי פעם את לנארד ברנשטין נאנח ואומר - 'אילו מאהלר רק היה מוותר על התזמורת הענקיות, זה היה קל יותר ויפה יותר'".

היו מנצחים שהתקשית לעבוד אתם?

"הסתדרתי עם כולם, ובעיקר הערכתי את אלה שגרמו לי לחשוב על פרשנויות חדשות. היו גם מנצחים שלא הביאו רעיונות. פול קלצקי, למשל, קרא לי פעם למלון שלו בלונדון, בלילה, כדי להתייעץ, לקראת ביצוע 'שירת האדמה' של מאהלר".

פורטוונגלר עזר לך מאוד? תוכל להזכיר את הפעם הראשונה שבה שרת לפניו?

"הייתי אז במעמד של מתחיל. הוא היה עסוק בחזרה, חיכיתי לו שעות ואז הוא בא. לא אמר שלום, רק 'פורטוונגלר!' (פישר-דיסקאו זוכר ומחקה את הנימה הנמרצת הקצרה), והתיישב ללוות אותי ב'ארבעה שירים רציניים' של ברהמס. הוא ניגן בביטחון, בשלווה, ממש הפוך מבחינה טכנית ממה שהקרין על הבמה כמנצח".

פורטוונגלר לא רק התפעל מזמרתך אלא גם דאג לך.

כן, הוא תפש את עצמו במידת מה במעמד של אב כלפי, מבחינת הקריירה. רצה שאתקדם בדרך אטית ובטוחה".

קראתי שכאשר שרת אצלו באופרה "טריסטן" של ואגנר נקטת צבע קול כהה, והוא הסתייג.

"כן, אבל לא מתוך דאגה שאגרום לעצמי נזק, אלא משום שהרגיש שבחרתי משהו רחוק יתר על המידה מהגוון הטבעי. הוא רצה לקבל אותי במיטבי".

יצא לך לדבר עם פורטוונגלר על בעיית שיתוף הפעולה שלו עם המשטר הנאצי?

"זה היה נושא אסור. כל השנים האלה מ-1941, שבהן לא היה ברור מה בדיוק היה היחס שלו למשטר. בכלל, הוא היה מבחינה מסוימת כמו ילד, אי אפשר היה לשוחח אתו על שום נושא פוליטי, רק על מוסיקה ולא על שום דבר אחר".

והערצת אותו, כמנצח?

"הממ, הוראות הכניסה שנתן היו מאוד לא ברורות, רק הנגנים הוותיקים בתזמורת שניהל הבינו את התנועות שלו. אני הייתי ממש בחרדה בהתחלה".

אתה זוכר עצה טובה במיוחד שקיבלת ממנו?

"כן, למשל, הדרך שבה עלי להתחיל, להיכנס, ברצ'יטטיב ב'מתאוס פסיון' של באך".

מיהו הקומפוזיטור שהכי טוב לקול?

"באך בלי ספק. שום מוסיקה לא יכולה להועיל יותר".

מלה על שוברט. אתה מסכים שיש הבדלי רמה ניכרים בין לידר שלו?

"על שאלה כזאת אני יכול לענות רק בציטוט מדברים שאמר יוהנס ברהמס, שהכיר היטב את היצירות של שוברט: 'לא קיים שיר של שוברט שאין מה ללמוד ממנו'. לכל היותר יש אצל שוברט כמה יצירות מזדמנות, שכתב במהירות. הן אולי קצת פחות טובות".

מהי דעתך על במאי אופרה כיום, במבט כללי?

"יש כיום במאים שחושבים שהם היוצרים, בעצם, במקום להתחיל מההנחה שהם משרתים את היצירה ואת המלחין. זה הבסיס, ואין כוונתי כלל לומר שאם משלבים דמיון והמצאות זה פסול".

מגע עם הזוועות

נכון שהשירות הצבאי שלך התחיל בטיפול בסוסים?

"הייתי שנתיים ומשהו במחנה שבויים באיטליה ולפני כן בפרלברג, מצפון מערב לברלין. כן, עסקתי במתן שירות לסוסים".

קראתי שהשלטונות לקחו את אחיך הנכה מרטין למוסד, במסגרת הטיפול שלהם במוגבלים, ושם הורעב.

פישר דיסקאו (מתפרץ, צועק): "הם הרגו אותו! אמי קיבלה מכתב קצר ויבש: 'בנך מת בתאריך זה וזה'. זה הכל".

מותו של אחיך חולל שינוי ביחס שלך ושל משפחתך לשלטון?

"כן, אבל הרי חייתי בברלין, ידעתי שמשפחות יהודיות נעלמו, שמעתי שדירות של יהודים התרוקנו מיושביהן, שחנויות נותצו. היה לנו מושג מה קורה, כבר קודם".

באוטוביוגרפיה שלו "הדים" (1988) כתב דיטריך פישר-דיסקאו על מה שראה כילד בן 13: "...הדרך אל בית הספר עברה ליד הגנים הבוטניים, הייתי רגיל לחכות שם שעה ארוכה על הגשר, נהנה מריח העשן הנפלא של עשן הרכבות החולפות. יום אחד ב-1938 (ככל הנראה אחרי ליל הבדולח, ח"ח) הלכתי לתומי עם חבר במעלה הרחוב, אל הגשר, כאשר נעצרתי למראה סימונים נוצצים, מצוירים בצבע לבן, חצים המורים על קבוצת חנויות, קללות, עלבונות גסים - על המדרכה. תחילה עצרו רגלי על מקומן, אחר כך לבי. הדלת של 'פרידלנדר', חייטי גברים, היתה פתוחה לרווחה; חנות הרהיטים לידה מרוקנת למחצה; כל החלונות של החנויות מנומרות בסימנים. אנשים עברו בסמוך בהבעת פנים קפואה".

בראיון אתו הוא מוסיף: "מעולם לא הייתי נלהב לנאצים. אבי הכריח אותי להצטרף להיטלר-יוגנד בגיל שש. היו מארגנים שם תגרות בין ילדים, מכות עד זוב דם. זה היה נורא - הכל היה נורא".

הפטריוטיות של אביך הובילה אותו לתמיכה בנאצים?

"הוא היה לאומן, בדרכו. פרה-נאצי. נאיבי. אחי הגדול יואכים (בנו של האב מאשתו הראשונה) עבד בממשלה וכשהיה בא אלינו היה דואג לסגור כל פתח, כל סדק, מוודא שהטלפון מונח היטב על הכן, ואז מתחיל לצעוק, להסביר לאבי מה קורה באמת. יואכים הבין מוקדם מאוד במה מדובר".

ואביך התעקש לא להבין.

"הוא מת ב-1937. אילו האריך לחיות אולי היתה לו הזדמנות להבין, והיה יכול למות במצפון נקי יותר. אמי היתה אנטי-נאצית. היא היתה גאה בכך שיש לה ספרים אסורים על האצטבאות שלנו בבית" (בספר ביוגרפי על פישר-דיסקאו מאת הנס נוינציג מצוין בהקשר זה כי על מדף הספרים עמדו "בית בודנברוק" של תומס מאן וגם "מיין קאמפף" של היטלר).

ואחר כך, כשהיית בשבי, היו דיבורים בין החיילים הגרמנים השבויים על מה שקרה, על אשמה, על אחריות?

"לא היה לנו מושג מה קורה בגרמניה ובאירופה. לא לחיילים האחרים ולא לי. אני הייתי שקוע בארגון מופעי תרבות".

אתה זוכר כמובן את הפגישה עם אירמגרד, כשחזרת מן השבי.

"כן, זה היה לאחר יותר משנתיים שלא התראינו. הגעתי ברכבת מאיטליה, יצאתי לקראתה עם המזוודה והייתי קצת מבויש, בגלל הבגד שלבשתי. נפגשנו בתחנת רכבת והמשכנו ברכבת אחרת, לפרייבורג. זו היתה נסיעה הרפתקנית קצת, היינו צריכים להתחמק פעמים אחדות מהביקורות, כי פרייבורג היתה באזור הכיבוש הצרפתי ולעבור אליה מאזור הכיבוש האמריקאי לא היה פשוט".

ונשארת בפרייבורג חודשים אחדים.

"כן, אבל היה ברור שאני מוכרח לחזור לברלין. אמי חיכתה לי".

אחת הפעמים הבולטות שבהן פישר-דיסקאו שר באנגלית היתה אירוע בעל חשיבות היסטורית בתולדות המוסיקה במאה ה-20: השתתפותו כזמר בריטון המייצג את הצד (החייל) הגרמני לעומת האנגלי בבכורת "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן (המלים הן מאת וילפריד אואן, שנהרג עוד ב-1918, ואת תפקיד החייל האנגלי, כנגד פישר-דיסקאו, שר באותו מעמד הטנור פיטר פירס, בן זוגו של בריטן). הקונצרט היה במאי 1962, בקתדרלה המשוקמת של עיר הבריטית קובנטרי, שנהרסה בהפצצה של הלופטוואפה ב-1940.

גדלת במשפחה דתית. אתה אדם דתי?

"אבי היה אדם מאמין, אני עצמי - כשהייתי בתקופת הקונפירמציה (טקס מעבר פרוטסטנטי שנחגג בגיל העשרה) ניסיתי להכריח את עצמי, אבל די מהר עברתי להתמקד בדברים שהיו חשובים לי יותר. עסקתי בהרבה יצירות מוסיקליות שהתוכן שלהן דתי ואפשר אולי לומר שזה הוביל אותי למין אמונה, אבל לא אמונה דתית. אם אני מאמין באלוהים? לא יודע. לכל היותר אוכל לחזור על אמירה של הקנצלר לשעבר הלמוט שמידט, שאמר - בערך - שאמונה היא לא כוס התה שלו". *

ממקור פרוטסטנטי לאומי

דיטריך פישר-דיסקאו נולד בברלין ב-1925. אביו אלברט היה מנהל בית ספר תיכון, מוסיקאי נלהב בשעות הפנאי, אמו דורה היתה מורה ורוב ימיה עקרת בית. היה לדיטריך אח למחצה, בוגר ממנו ב-20 שנה, מנישואיו הראשונים של אביו, ושני אחים גדולים ממנו בני אביו ואמו. האב היה דתי, החשיב מאוד חינוך לערכים, לאמנות ול"אהבת כל מה שהוא גרמני". הלחנת מוסיקה לטקסטים פטריוטיים היתה תחביבו המובהק. את אמו של הזמר נשא האב בגיל 55 לאחר שהתאלמן - היא היתה בת 35 אז. הוא מת כאשר בנו דיטריך היה בן 12.

האב הוא שהמיר את שם המשפחה מפישר לפישר-דיסקאו (דיסקאו היה שם המשפחה של אמו, כלומר סבתו של דיטריך. אחד מקרוביה מוזכר בקנטטה חילונית של באך, קרוב אחר שלה היה גנרל ארטילריה אצל הקיסר פרידריך הגדול וגם פיתח תותח קל שנקרא על שמו). קלאוס, אחיו הבכור של דיטריך, היה מנצח מקהלות ומלחין. אחיו השני, מרטין, היה מוגבל מלידה.

ילדותו של דיטריך פישר-דיסקאו עברה בבית גדול בשכונת צלנדורף בברלין, צמוד לבית הספר שאביו ניהל (וגם ערך בו סדרות קונצרטים בכיכובם של מוסיקאים נחשבים), אחר כך עברה המשפחה לבית קטן יותר. מגיל צעיר מאוד נכח בהצגות ובקונצרטים, האזין לתקליטים, דיקלם, שר, ניהל תיאטרון בובות שבו שיחק את כל התפקידים ולמד נגינה בפסנתר.

בן 16 התחיל ללמוד זמרה, בן 17 הופיע בקונצרט שבו ביצע את שירי "מסע החורף" של שוברט - האירוע הופסק בגלל הפצצה אווירית. בן 18, לאחר שהספיק ללמוד חודשים אחדים באקדמיה למוסיקה והכיר את אשתו לעתיד, הצ'לנית אירמגרד פופן, גויס לוורמאכט והוצב לטיפול בסוסים. לאחר מכן נשלח לאיטליה, נפל עם יחידתו בשבי האמריקאי (מאי 1945), שהה במחנות שבויים באיטליה ושוחרר ב-1947.

בתקופת השבי היה למעין סמל תרבות בזכות מופעים שבהם כיכב גם לבדו, כזמר, וגם עם מוסיקאים נוספים מקרב השבויים. לאחר ששוחרר (אירמגרד חיכתה לו בתחנת רכבת בסביבת שטוטגרט) נסע אתה לבית הוריה בפרייבורג, הוזמן מיד להופיע בקונצרטים בסביבה (לרבות ברקוויאם של ברהמס, שבו שר גם את תפקיד הסולו לסופרן) ולאחר שלושה חודשים אחדים חזר לברלין.

ההמשך - מאז הופעתו המפתיעה באופרה "דון קרלוס" של ורדי בגיל 23 באופרה העירונית של ברלין (שנהפכה אחר כך ל"דויטשה אופר") - היה שרשרת ארוכה ודחוסה של תהילה בקונצרטים ובהקלטות (הזמר הכי מוקלט בהיסטוריה), על במות אירופה וארצות הברית.

הוא שר תחת המנצחים הנחשבים ביותר ובלידר - עם הפסנתרנים ג'רלד מור (שאתו החל להקליט את שירי שוברט, ב-EMI, כבר ב-1951), יירג דמוס, סביאטוסלב ריכטר, דניאל בארנבוים, אלפרד ברנדל, הרמוט הל ואחרים. כך מסוף שנות ה-40 ועד 1993. בשנה זו פרש מהופעות בכלל (מהשתתפות באופרות חדל כבר ב-1978).

פישר-דיסקאו היה הזמר הגרמני הראשון שהופיע במדינת ישראל (בהופעתו הראשונה כאן, ב-1971, ליווה אותו בארנבוים). סמוך לסוף הקריירה שלו כזמר פעל גם כמנצח (לרבות באחד מביקוריו בישראל). בתוך כל אלה הוליד שלושה ילדים: מרטין (מנצח), מנואל (צ'לן) ומתיאס (מעצב במה).

אירמגרד פישר-דיסקאו מתה ב-1963 כאשר ילדה את בנם השלישי. אחריה היה נשוי תחילה לשחקנית קולנוע ידועה למדי ושמה רות לייווריק, אחר כך לכריסטינה פוגל-שולה, ומ-1977, לזמרת ההונגרייה יוליה ואראדי, ילידת 1941 (שגם ביקרה אתו בישראל והופיעה אתו בקונצרטים כאן, בשנות ה-70). כיום הם מתגוררים חליפות בעיירה ברג, על שפת אגם מדרום למינכן, ובבית פרטי בברלין.

פישר-דיסקאו מדריך זמרים בכיתות אמן ובשיעורים בביתו, מרבה לצייר. הוא כתב ספרים אחדים - על חייו, על הלידר של שוברט, על ואגנר וניטשה על עבודתו עם המנצח וילהלם פורטוונגלר.



דיטריך פישר-דיסקאו בביתו בברלין, כיום


בתפקיד פלסטאף באופרה של ורדי, 1965. תצלום: גטי אימג'ס
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו