בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע | אנא, לא שוב קרנינה

עיבודים חדשים לקולנוע שמופקים כעת לספרים של דיקנס, ברונטה וטולסטוי מעוררים את השאלה מה מושך יוצרי סרטים, פעם אחר פעם, לרומנים מהמאה ה-19

תגובות

סרטי המשך מסחריים מתקבלים אצל המבקרים על פי רוב בטינה. "הסיוט ברחוב אלם מס' 9" למשל, או "יום שישי ה-12" נתפשים כחזרה עיקשת על אותן דמויות או תפאורה שמעידה על דלות יצירתית ואופרטוניזם מסחרי.

אבל מיחזור של עלילות אינו מעיד בהכרח על היעדר שאיפות אמנותיות. שלושה סרטים שנמצאים כרגע בשלבי הפקה על ידי במאים מוערכים - מייק ניואל, אנדריאה ארנולד וג'ו רייט - עשויים להיקרא, בהתאם לנטייה המספרית של הוליווד, "תקוות גדולות 16", "אנקת גבהים 17" ו"אנה קרנינה 25", לפי אומדן גס של הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות הקודמות שנעשו לרומנים אלה.

מלבד כמה חריגים, כמו "תקוות גדולות" מ-1998 שעודכן לניו יורק המודרנית, המהדורות המחודשות הללו נוטות לספר בדיוק את אותו הסיפור כל הזמן. מפליא איפוא שבמאים נחשבים פונים שוב לסיפורים האלה. זה מפליא עוד יותר שסיפורים מהמאה ה-19 מעניינים את במאי ה-21.

מעטים מבין המעריצים של הדרמות העכשוויות האפלות של אנדריאה ארנולד ("מחוץ למים" ו"דרך אדומה") היו מהמרים על כך שהסרט העתידי שלה יהיה סיפור מאת אמילי ברונטה על רומנטיקה ורוחות רפאים.

מייק ניואל עבד אמנם לעתים קרובות על עיבודים של רומנים, אבל אלה היו מאת סופרים בני זמננו (גבריאל גרסיה מרקס, ג'יי-קיי רולינג) יותר מאשר התעסקות עם דמויות מוכרות כמו פיפ ומגוויץ' של דיקנס (ניואל ליהק את רייף פיינס), אשר צצים בעיבודים טלוויזיוניים בתדירות זהה לזו של האולימפיאדה.

הרצון של ג'ו רייט לביים את קירה נייטלי בתפקיד הגיבורה הנואפת של טולסטוי הוא כנראה פחות מפתיע. הבמאי והכוכבת עבדו יחד בסרטים תקופתיים כמו "גאווה ודעה קדומה" ו"כפרה", אבל בבחירת הפרויקט הזה הם נמצאים במרחק עשור בלבד ממיני-סדרה עטורת פרסים ומדוברת של ערוץ 4 ופי-בי-אס.

שטף הגרסאות הזה מוזר גם משום שבמובן אחד, מכריע, הקלאסיקה של המאה ה-19 אינה מתאימה לקולנוע. הספר "אנקת גבהים" מונה למשל כ-300 עמודים, "תקוות גדולות" יותר מ-400 עמודים ו"אנה קרנינה" כמעט 900 עמודים. לעומת זאת, סרט נאמן למקור אפשר להפיק מרומן בן כ-100 עמודים בלבד. צילומי סרט ויקטוריאני שובר קופות דורשים בהכרח קיצוץ, השמטה והפשטה, וזוהי הסיבה לכך שדיקנס, ברונטה, אוסטן וטולסטוי באופן מסורתי התאימו יותר לטלוויזיה.

והנה למרות זאת הקולנוע ממשיך לחזור לסיפורים האלה. הסיבות לכך חושפות הרבה, הן על הרומנים עצמם והן על התרבות של עשיית הסרטים. מן הצד השלילי של העניין נחשפת בכך השמרנות היצירתית של הקולנוע. קיימות כבר עשר גרסאות קולנועיות ל"גאווה ודעה קדומה", ואילו באז לורמן עובד כרגע על העיבוד החמישי ל"גטסבי הגדול".

תלונה שכיחה הנשמעת בכל שבוע מצד מבקרים וצופים היא שכמעט כל ההיצע הקיים בבתי הקולנוע הגדולים הוא גרסה חדשה לסרט קודם או סרט המשך בסדרת סרטים.

כלל מוכח של תעשיית הבידור הוא שחומר מוכר נהפך אפילו למושך יותר בזמנים של קושי כלכלי: מסיבות ברורות ומובנות מאליהן, הן היצרנים והן הצרכנים מעדיפים, בעתות דחק, לא להסתכן בפרויקטים חדשים אלא ללכת על מה שכבר הצליח קודם לכן. יתרון נוסף הוא שעל מחזה של שייקספיר או ספר של דיקנס או ברונטה לא חלות זכויות יוצרים, ובכך נמנעת התגוששות יקרה על הזכויות.

כל סוגי אמנויות הבמה ביססו במהירות את הרעיון של קאנון: רשימה מוסכמת של סיפורים שראויים להיות מסופרים מחדש. בתיאטרון האוסף כולל את שייקספיר, איבסן וצ'כוב, ומהזמן האחרון גם ארתור מילר והרולד פינטר. בטלוויזיה, היצירות הספרותיות של דיקנס וג'יין אוסטן נהפכו למפלט אוטומטי בשביל בי-בי-סי או איי-טי-וי.

הקאנון הקולנועי ניכר בעיקר בדמויות הפופוליסטיות שהוחיו מחדש על ידי דורות עוקבים של יוצרי קולנוע: פרנקנשטיין, דרקולה, שרלוק הולמס, קינג קונג, באטמן, סופרמן וכן הלאה, אבל היה שם גם, משלב מוקדם ביותר, מדף מובחן של טקסטים ספרותיים קבועים אשר מעת לעת היו מוצעים לבדיקה. רבים מתוכם חופפים את היצירות המועדפות של התיאטרון והטלוויזיה: שייקספיר, דיקנס, אוסטן וברונטה, עם תוספת של טולסטוי כסופר מחמד בשפה זרה. מלבד הגרסאות הרבות של "אנה קרנינה", גם "מלחמה ושלום" כבר צולם ואפילו הופק כבר סרט ביוגרפי על הסופר: "התחנה האחרונה".

אבל אפשר גם לראות בתעשיית הקולנוע כמי שהעתיקה מהתיאטרון את הרעיון של יצירות קאנוניות בתור אמת מידה שבהשוואה אליה ייבחנו דורות חדשים של במאים ושחקנים. בתיאטרון, ליהוק של זואי ונמייקר לגלם את דמותה של מדאם רנייבסקאיה ב"גן הדובדבנים" של צ'כוב לא ייחשב חסר מעוף משום שהתפקיד כבר שוחק בעבר בהצטיינות על ידי ג'ודי דנץ', ג'ואנה לאמלי ואחרות, וכך גם לא יאשימו את הבמאי כאשר הוא מכריז שראסל ביל או ג'ונתן פרייס המגלמים את המלך ליר ילכו בדרכם של סר דרק ג'קובי או סר איאן מקאלן. אלו הם נקודות ציון משמעותיות שקריירה תיאטרלית חייבת לכלול.

כך שבהקשר הזה, הכרחי ואפילו בלתי נמנע שנייטלי תצלם את פרשנותה לדמות הגיבורה הרוסייה שגילמו בעבר ויוויאן לי וגרטה גרבו, ואילו פנים חדשות כמו הצעיר הצפוני ג'יימס האוסון, בחירתה של ארנולד ל"אנקת גבהים" שלה, תלך בדרכיהם של לורנס אוליבייה, רייף פיינס וטימותי דלטון בתפקידו של היתקליף, בדיוק כשם ששחקני תיאטרון צעירים השתלטו לאחר מכן על תפקידיהם בתור נסיכים ומלכים שייקספיריים.

הבמאים של הסרטים החדשים יכולים גם לטעון בצדק כי הם יכולים להביא לסיפורים הללו יתרונות שלא עמדו לרשות קודמיהם: בין שאלו האפשרויות הדיגיטליות להעברה משכנעת של העל-טבעי ב"אנקת גבהים" או הזמינות הרבה יותר של אתרי צילומים רוסיים ב"אנה קרנינה".

אבל הסיבה המרכזית לכך שסיפורת מהתקופה הטרום-קולנועית קוסמת כל כך למצלמות היא כי אלה הם סיפורי עלילה משכנעים ומלאי דמויות מרתקות. מסייעת גם העובדה שכל אחד מן הספרים הללו מתאים בדיוק לז'אנר אחד לפחות שנהפך למקובל בהוליווד.

סיפור המתח הגותי של ברונטה הוא סיפור על אהבה לא ממומשת כמו גם סיפור רפאים, תבנית שכבשה חלקים נכבדים מהמדפים בספריות הדי-וי-די. האלמנט הרומנטי של הספר - המערב משיכה מינית הנבלמת על ידי מעמד או קונפורמיזם חברתי - חופף לרומן של טולסטוי, אשר במרכזו גיבורה המציבה את הסיפוק מיני שלה לפני האישור מן הקהילה, ומכיל אף הוא אב טיפוס של מה שנהפך לדמות חוזרת בסרטים.

גם מגוויץ' ופיפ הם ארכיטיפים - הילד החלש, האסיר הנמלט - שיש להם הדי צלולויד רבים, בעוד שהעלמה האווישם, הרווקה הזקנה המרושעת שפיפ פוגש באחוזה מטילת האימה שלה, היא דוגמה מרשימה ליכולת של דיקנס ליצור אנשים שדורשים להיראות ולא רק להיקרא. באופן נבואי, הסופר אפילו מקדיש תשומת לב רבה לאפקטים של התאורה בביתה של האווישם, כאשר פיפ, בסצינה קולנועית נוספת, משחק משחק קלפים מבשר רעות עם אסטלה, בת חסותה המוזרה של הגברת.

היורשת והאמן העני

עם זאת, מעבר לסיפוק מהעלילה בסיפורים, יש סיבה נוספת לכך שיוצרים חוזרים שוב ושוב אל אותן קלאסיקות מהמאה ה-19; סיבה הנושאת אזהרה ליצירה עכשווית של סרטים וסיפורת. ברמה הפשוטה ביותר שלהם, כל אחד מן הספרים הללו מתאר זוג שהאיחוד ביניהם הוא בלתי אפשרי או מסוכן: קאתי והיתקליף ניצבים מול המחסומים של מעמד ותקינות, אנה וורונסקי מאתגרים את טאבו הניאוף, ופיפ ואסטלה מנועים זה מזו לא רק בשל הרקע החברתי השונה שלהם אלא גם על ידי המשגיחה המוזרה של אסטלה.

השכתוב העכשווי מ-1998 של "תקוות גדולות" ניסה להעמיד פנים כי המחסומים החברתיים עדיין קיימים - פיפ נהפך לאמן עני ששמו פין, שאסטלה אשת החברה הגבוהה מתנשאת מעליו - אבל הסכנה מעולם לא הרגישה אמיתית. בעולם המודרני, אין סיבה שיורשת לא תישא אמן עני, ולמעשה, קריאה שטחית במגזיני אופנה עכשוויים מלמדת על זיווגים שגרתיים בין בני דמותם של פיפ ואסטלה וקאתי והיתקליף. באותה מידה, אנה קרנינה מודרנית היתה יכולה לקחת את ורונסקי כבעל שני בלי שום בעיה, בעזרתו של עורך דין הגון לענייני גירושים.

סיפורת מונעת על ידי התנגשות וטאבו, אבל החברה העכשווית ברובה היא חברה שבה מכשולים מעטים בלבד יכולים לעצור אנשים מלעשות מה שהם רוצים או להיות עם האדם שאליו הם משתוקקים. אינספור מניעי עלילה מסורתיים - סוד מיני, איום בפשיטת רגל, ריצוי עונש מאסר - מסתכמים בימינו בלא יותר מאשר מבוכה קצרה, צו איסור פרסום שקשה לשמור עליו או וידוי רווי דמעות בראיון טלוויזיוני.

החברה הסובלנית יותר בעייתית בעבור מספרי סיפורים מודרניים המנסים לבנות עלילה. הסופרת ליונל שרייבר סיפרה על ההפתעה המשמחת שלה כשאיתרה טאבו חדש - אם המתאמצת לאהוב את בנה בספרה "חייבים לדבר על קווין" שעובד לאחרונה לקולנוע - אבל ברומן המודרני קשה מאוד ליצור סיבות לבושה או נידוי, המשמים כמנועים מרכזיים בחלק נכבד מהסיפורת הוויקטוריאנית הגדולה. רק בקרב מספר מצומצם של קהילות דתיות מחמירות הנימוס הישן או יחסים אסורים עדיין תקפים, ונושאים כאלה נושאים עמם לעתים קרובות רגישויות מרתיעות בעבור סרטים מהזרם המרכזי. בתקופה שבה מתקיימים דיונים ציבוריים על דרגות חומרה שונות במקרי אונס, הנושא היחיד שיש בנוגע אליו הסכמה חברתית רחבה כי הוא אסור בתכלית הוא פדופיליה: וזו הסיבה לכך - לנוכח השכיחות המדכאת - שהתעללות בילדים נהפכת לפתרון בשביל כל כך ספרי פשע ודרמות טלוויזיוניות.

הקושי של יצירת סיכון מוסרי אמין בתפאורה עכשווית הוא הסיבה לכך שכל כך הרבה רומנים מפורסמים וסרטים הם סיפורים היסטוריים או סרטים ביוגרפיים: העבר הוא יותר דרמטי ומורכב מבחינה מוסרית.

ומאותה סיבה, הרומנים הקלאסיים נהפכו אטרקטיביים יותר ויותר בעיני יוצרי קולנוע ושחקנים המחפשים חומרים עם תוכן. ללא זכויות יוצרים, ועם עלילות צפויות מראש ומוכנות לצילום ודמויות שעשויות לעמוד בפני מוות חברתי או ממשי במרדף אחר הדבר שאותו הן מבקשות, "אנקת גבהים", "אנה קרנינה" ו"תקוות גדולות" נותנים לכשרונות הקולנועיים המודרניים גישה לעולם שהוא, במובנים רבים, מושך יותר מזה שלהם. *



גווינת פאלטרו ואיתן הוק ב''תקוות גדולות'', 1998


סופי מרסו ב''אנה קרנינה'', 1997



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו