בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החתול שרצה להתגייר: ראיון עם האמן הצרפתי-היהודי ז'ואן ספאר

אחרי שזכה בפרס סזאר על סרטו "גינזבורג", האמן הצרפתי-היהודי ז'ואן ספאר עיבד לקולנוע את סדרת הקומיקס המצליחה שלו "חתולו של הרב". בראיון עמו הוא מספר למה הוא קורא את ז'בוטינסקי ומדוע בחר ללעוג לפילוסופים צרפתים מהמאה ה-18

תגובות

נדמה שז'ואן ספאר, בדומה לגיבור סדרת הקומיקס המצליחה שלו, ניחן בכוחות על טבעיים של ממש. בקושי בן 40 ועשרות ספרים שכתב ואייר פורסמו בהצלחה מרובה בצרפת ובעולם. בשנה שעברה אף זכה בפרס הסזאר לבמאי המבטיח על סרטו "גינזבורג" שבו סיפר את סיפורו של סרז' גינזבורג, באמצעות אפיזודות מחיי הזמר היהודי-צרפתי הנערץ עליו המשלבות שחקנים ודמויות מאוירות.

בימים אלה יוצא לאקרנים בצרפת סרטו השני, סרט אנימציה על פי סדרת הקומיקס המצליחה ביותר שלו, "חתולו של הרב", שנקרא באותו שם (הספר ראה אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן). חמישה ספרים התפרסמו עד כה ובהם עלילותיו של חתול שטרף את התוכי של הרב שאצלו הוא חי והחל אחר כך לדבר. החתול, שמרוב אהבה לזלאביה, בתו של בעליו, מתחיל ללמוד את רזי היהדות, מוכן אפילו להתכונן לטקס הבר מצווה. עלילותיו המשעשעות הצליחו לרתק יותר מ-900 אלף קוראים בצרפת בלבד.

נראה שספאר, שבאחרונה אף תורגם לעברית (הוצאת עם עובד) עיבוד שלו ל"הנסיך הקטן", אף פעם לא נח. כשהוא נשאל בראיון באמצעות סקייפ מביתו בפאריס על מה הוא עובד כעת הוא עונה "הייתי רוצה לכתוב על אודסה בתחילת המאה ה-20. אני קורא עכשיו את ז'בוטינסקי".

מה פתאום ז'בוטינסקי? אתה מזדהה עם דעותיו?

"לא ממש. אני יהודי וחלק נכבד ממשפחתי חי בישראל אבל חלילה לי מלהיראות כמי שמבין משהו בפוליטיקה הישראלית. ביקרתי בארץ כמה פעמים, עם סבתי בילדות ולאחרונה לפני שבע שנים. אבל לא אתיימר להציג עצמי כמי שמכיר או מבין את ישראל. ההיסטוריה הציונית לעומת זאת מרתקת אותי כי אני מעוניין להבין מדוע דווקא אני גר באירופה היום והורי לא נחתו בפלשתינה. מעניין אותי לבחון מהי הבשורה היהודית, ואני מתעמק בעבודתי בשאלה הזאת. אני מעריץ גדול של תנועת הבונד מאחר שניסו לתת משמעות לחיים יהודיים על אדמת אירופה. ההיסטוריה אמנם הראתה שזו הדרך הקשה והלא משתלמת אבל זו שאלה מרתקת. אני אוסף על זה חומרים כבר תקופה ארוכה. נראה שאני עובד מהר כי אני מפרסם לא מעט, אבל בעצם לוקח לי שנים להרות כל פרויקט. בקרוב ייצא ספר שלי שדן בנושא אחר לגמרי שעליו אני שוקד בחודשים האחרונים".

ולא תהיה בו נגיעה יהודית?

"לא, בכלל לא. העלילה מתרחשת במאה ה-18 בצרפת והגיבור הוא סוחר מבורדו שכל הונו מגיע מסחר בעבדים, אבל הוא עצמו מתנגד לעבדות. מעניין אותי לחשוף את ההתלבטויות של איש כזה שמחליט שלא ימכור את חלקו בחברת הסחר שהקים כי אקט אינדיווידואלי ממילא לא ישנה דבר. זאת הולכת להיות קומדיה. כל כך הרבה זמן עשיתי צחוק מיהודים שהפעם אני רוצה ללעוג לפילוסופים הצרפתים ובמיוחד לתקופת ההשכלה של המאה ה-18. תמיד היו להם רעיונות נעלים אבל כשזה הגיע למעשים - כלום! פתאום אין להם מה להציע!".

זהו מסר שרבים בארץ ובעולם יאהבו. אבל האם הצרפתים רואים כך את עצמם?

"ודאי! הם יודעים עמוק בלבם שהם חסרי תועלת לחלוטין. אני חושב שכל דרך החיים הצרפתית מלאת העינוגים מבוססת על חוסר התועלת שבנו. צרפת הביאה לעולם את הרעיונות האוניברסליים של 'חירות, שוויון ואחווה', אבל במציאות אף פעם לא מימשנו את האידאות האלה. זה כל כך טראגי שזה נהפך למצחיק".

נשמע שאתה בעצם מדבר על תקופתנו. למה לא לכתוב ישר על ה"כאן ועכשיו"?

"אין ספק שאני מכוון את חצי למציאות העכשיווית אבל מעולם לא התעניינתי בעבודה עיתונאית, דוקומנטרית. אני לא סוחב מצלמה על הכתף, אלא אוהב את עולם הבדיה. אני חושב ששפת הדרמטורגיה האמיתית עוברת דרך ייצוגים, דרך דימויים, לכן סיפורי מתרחשים כולם בתקופה אחרת או בעבר או בעתיד. אם זה מהדהד אצל הקורא היום - מה טוב. אני זקוק למעקפים האלה גם כי הרבה יותר משעשע לצייר על פי הדמיון את אלג'יריה בשנות ה-20 (סדרת 'החתול'), את רוסיה בתחילת המאה (אודסה) או את צרפת במאה ה-18".

אני לא חקיין

כיצד עורך ספאר את התחקירים שלו, האם הוא נוסע הרבה? "אני אוהב לנסוע אבל אני מוצא שכל המקומות שאליהם אני מגיע הולכים ונהיים יותר ויותר דומים", הוא אומר. "אני מחפש תמונות וצילומים אם אפשר של המקומות עליהם אני רוצה לכתוב, ואני קורא הרבה מסביב. אבל לא יותר מדי. הכי טוב לי כשאני עמוק בתוך פנקס הסקיצות שלי. קורה שאני מצייר על פי התבוננות בטבע למשל, אבל אני אוהב הרבה יותר את התוצר שרחוק פעמים רבות מאוד מהמקור בגלל המבט המעוות שלי. אני הרי לא חקיין. אני משתדל לגרות כמה שיותר את הדימיון".

ואיך בכלל הגעת ליצור סדרה על חתול (פטפטן) של רב יהודי באלג'יריה של תחילת

המאה ה-20?

"יש לי חתול ומצד אבי אני בן למשפחה אלג'יראית שבאה מהעיר סטיף. הסתמכתי דווקא בעיקר על הזיכרונות של סבתי. היא היתה מדברת המון על המקום שממנו באה, כאילו לא עזבה אותו בכלל. אפשר היה ממש לדמיין את הבית והרחוב, מי גר איפה ולמה, רק לפי הסיפורים שלה.

"מצד אמי אני בכלל אשכנזי, סבי הגיע לצרפת לפני מלחמת העולם הראשונה מעיר באוקראינה ליד לבוב. הוא היה רופא וכל משפחתו נספתה בשואה. בזמן הקרבות של מלחמת העולם השנייה הציל את ידו של אנדרה מלרו (הסופר ובן הלוויה של דה-גול) ולכן קיבל אזרחות צרפתית כשהמלחמה הסתיימה. הוא היה אדם אנטי דתי במובן הכי עמוק של המלה. באוקראינה למד בישיבה אבל כשהגיע לצרפת עזב את הדת ונהיה מאוד פרובוקטיבי. הוא היה אומר לי: 'אין אלוהים. ואם הוא קיים, הוא חייב להיות חתיכת אידיוט!' מהצד האלג'יראי של אמי היחס לדת הרבה יותר מסורתי. כיבדו את החגים וכו'. משפחה צפון-אפריקאית חמה לפי כל הקלישאות הידועות. אני גדלתי תחת שתי ההשפעות האלה. מעולם לא הייתי דתי, אבל נהגתי להתפלל".

גם היום?

"כן, בכל פעם שאני עולה למטוס אני ממלמל את תפילת 'שמע ישראל' כי אני מפחד להתרסק. ובכל פעם שהמטוס מתנדנד, אני בטוח שזה באשמתי. אבל מעבר לכך, איני רואה עצמי כאדם דתי".

ובכל זאת בספריך אתה עוסק המון בשאלות על יהודים ויהדות. איזה חינוך אתה נותן לילדיך?

"אני ממש לא נותן להם חינוך דתי. אין לי שום כוונה להוריש להם את הנוירוזות שלי. היהדות היא עושר תרבותי אדיר, אבל אם הדתיים תופסים אותך בילדותך, כמו שהרבנים תפסו אותי, הם יכולים להרעיל לך את החיים. לי הסבירו שכשמאוננים, כל פעם שופכים זרע לשווא בכמות שהיא פי שניים ממספר היהודים שרצח היטלר. אני זוכר שכשהייתי בן שמונה או תשע שאלתי מה זה הומו. ענו לי שזה נורא כמו להתחתן עם לא יהודייה. זה כמובן לא מנע ממני להתחתן עם גויה שנים לאחר מכן".

סימן שאלה

לדברי ספאר, "הגרוע ביותר היה שכשאמי נפטרה כשהייתי ילד בן ארבע אמרו לי שאלוהים מעניש את החוטאים. כבר אז פיקפקתי ברעיון הזה, כי ידעתי שאמא שלי לא עשתה שום דבר רע. היום אלוהים בשבילי זה סנטה קלאוס. אם זה עוזר לאנשים להאמין - שיבושם להם. אבל בעיני ההגות היהודית עברה מחטף על ידי הרבנים וחשוב לי להראות שיש הרבה מעבר למה שמציעה הדת. כי להיות יהודי זה קודם כל תרבות והשקפת עולם".

אז פתרת את השאלה של "מיהו יהודי" שאצלנו היא עדיין סוגיה בוערת?

"מה פתאום. אני לא מעוניין לפתור שום שאלה. לכן אני לא מקבל את אלה שבשבילם יהדות היא דת או לאום. מבחינתי יהדות היא קודם כל סימן שאלה. מה שנשאר לי מהחינוך הדתי שקיבלתי היא האהבה לטקסטים, ללימוד, לחיפוש הפרשנויות. אינני גאה במה שהביא לעולם המונותאיזם, כשאני קורא פילוסופיה יוונית אני מזדהה עם ראיית העולם שלהם יותר לפיה היקום מובל על ידי כוחות עלומים, על ידי גורל עיוור".

מעריץ של חנוך לוין

השיחה עם ספאר גולשת מהר מאוד למחוזות רחוקים, לפילוסופים יוונים, לדמויות של ציירים שעליהם גדל ואותם הוא מעריץ, כמו שאגאל ופסקין. וגם לחנוך לוין. "ראיתי לא מזמן מחזה נפלא של לוין שהציגו כאן, 'יאקיש ופופצ'ה'", הוא מספר, "שאלתי את עצמי אם זה נגמר בסוף טוב או רע. הוא הרי מנשק אותה בסוף. אני לא יודע".

נראה שלימודי הפילוסופיה השאירו בך חותם עמוק, מדוע לא המשכת בכיוון הזה?

"תמיד ציירתי ולמדתי פילוסופיה באוניברסיטה כדי לרצות את אבי שרצה שיהיה לי מקצוע. ובצרפת, לימודי הפילוסופיה מאפשרים לזכות במשרה של מורה בתיכון. אחרי התואר הראשון עברתי ללמוד אמנות באקול דה בוזאר ומרגע שהוצאה לאור הסכימה לפרסם את הקומיקס הראשון שלי, כשהייתי בן 23 לא חזרתי יותר לאוניברסיטה. בסופו של דבר, אני איש שאוהב לצייר ולספר סיפורים יותר מהכל".

האם בעקבות פרס הסזאר שקיבלת על עבודת הבימוי הראשונה שלך ב"גינזבורג", תקדיש מעתה את מרצך בעיקר לקולנוע?

"אין ספק שמאוד מתחשק לי להמשיך בפרויקטים לקולנוע עם שחקנים בשר ודם. משהו שלא יהיה רק אדפטציה של ספרי הקומיקס למסך הגדול. אני עוד לא יודע על מה בדיוק. השיטה שלי היא לעבוד הרבה, לכתוב ולכתוב ולכתוב, לראות מה משעשע אותי הכי הרבה, ורק אז להחליט במה להתמקד. עכשיו אני כל כך עסוק בקידום סרט האנימציה על החתול שאני לא ממש מוצא זמן למשהו אחר".

פרק לא פתור

כיצד הוא מסביר את ההצלחה העצומה של הסדרה הזאת מהיום שבו יצאה לראשונה? "לא יודע", הוא משיב. "ברור שיש לצרפתים יחס מיוחד, מן תשוקה לא מוסברת, לכל מה שקשור לאלג'יריה. יש הרי בעברה פרק לא לגמרי פתור בנושא הזה. אני חושב שהצרפתים גם מאוד אהבו את המבט הילדי שבמרכז הקומיקס הזה. תמיד מזכירים להם את המלחמה שם, את הקולוניאליזם והם מיד מתמלאים אשמה. העובדה שהשתמשתי בדימויים מתוך העולם הקולוניאליסטי, כדי לספר סיפור אחר לגמרי, עזרה מאוד לדעתי.

"חוץ מזה שציירתי יהודים שנראים כמו ערבים, ולא כמו קריקטורות אנטישמיות. זה גם כן עזר. תרתי את צרפת לאורכה ולרוחבה במפגשים עם ילדים ובני נוער שרבים מהם באו מצפון אפריקה. הם לא ידעו דבר על ארצות המוצא שלהם וממש התביישו בהוריהם. גם סבתא שלי העמידה פנים שהיא צרפתייה לגמרי ולא מדברת ומבינה כלל ערבית. פתאום הספר נתן לכולם אפשרות להוציא החוצה זיכרונות ורגשות שהיו חבויים".

אבל בכל זאת, זה לא סתם סיפור על אלג'יריה, אלא על חתול שרוצה להתגייר ושיחגגו לו בר מצווה.

"אין ספק שלצרפתים יש אובססיה לאלג'יריה, וגם ליהדות. זו קודם כל אובססיה ספרותית. זו אינה שנאה וגם לא אהבה. יש מקום מפגש מעניין בין הנוירוזות היהודיות לצרפתיות. שניהם חושבים שהם במרכז העולם. הרי ברור שסופר יהודי שכותב, סבור שכולם חושבים ומרגישים כמוהו. אלה גם שני עמים שמדברים לפני שהם רואים ובודקים. שני עמים שמסתדרים מצוין עם מלים וחושבים את העולם והמציאות דרך סמלים. זו דרך מצוינת ליצור ספרות מעולה וגם הרבה בעיות עם המציאות ועם עמים אחרים. ישנו גם עניין האשמה בנוגע למלחמת העולם השנייה. זו הסיבה שהצרפתים לא מצליחים 'לחשוב את ישראל'".

יש סיכוי שתבוא הנה בקרוב לראות ולבדוק בעצמך?

"כן, אבוא בשמחה. אני רק מחכה שיזמינו אותי, ושיהיה לי קצת זמן פנוי, ואני בא!" *



ספאר. בעקבות הבשורה היהודית


מתוך הסרט גינזבורג. פרס הבמאי המבטיח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו