בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרופ' מרדכי עומר, 1941-2011 | פרישה בטרם עת

ציר חייו של פרופ' מרדכי עומר נמתח בין העולם הדתי שממנו בא לעולם האמנות שהיה למרכז הווייתו

תגובות

"תדעי לך שהגעגועים הכי גדולים שלי הם לכתיבה", אמר פרופ' מרדכי עומר לפני כשנה. "אני רוצה להתפנות אל הספרים שממלאים את המדפים ומחכים לגואל". בשיחה אז, שהתקיימה בחדרו במוזיאון תל אביב, הוא שמח על פרישתו הקרבה מאוניברסיטת תל אביב, שבה לימד והנהיג במשך שלושה עשורים, והצהיר כי גם מן המוזיאון ישמח לפרוש "משום שיש לי עוד מה לעשות".

במוזיאון תל אביב היה אמור עומר, באוקטובר הקרוב, לגזור את סרט הפתיחה של האגף החדש. "אני באמצע פרויקט גדול - אני רוצה לממש אותו, להריץ אותו וללכת", אמר באותה השיחה. הרחבת שטחי המוזיאון היתה אמורה להיות החותם הגדול והאחרון בקריירה העשירה וארוכת השנים שלו.

בראיון עם עומר שקיימה ב-1994 דליה קרפל ב"הארץ", לקראת כניסתו לתפקיד אוצר ומנכ"ל המוזיאון, סיפר כי הרומן שלו עם מוזיאון תל אביב החל עוד בראשית דרכו, כשהשתחרר משירותו בצה"ל והיה חסר ניסיון וידע בתחום. "ב-1964, מיד עם שחרורי מצה"ל בגיל 23 (הוא היה בעתודה אקדמית), הקמתי את מפעל הנוער של מוזיאון תל אביב".

עומר נולד בשנת 1941 בחיפה למשפחה דתית, השני בשלושה ילדים, ולמד במגמה ריאלית בתיכון דתי. כשנרשם ללימודי עתודה באוניברסיטה העברית תיכנן ללמוד מתמטיקה, אך לבסוף בחר בפילוסופיה.

את קשריו עם עולם הדת שמר תמיד, במידות שונות ובפרטיות רבה. חוץ מאשר בשנים שבילה בצעירותו בארצות הברית ובאנגליה, הקפיד תמיד ללכת בכיסוי ראש, לרוב קסקט. הוא היה ידוע כשומר שבת אך סירב לאמוד ולכמת את מעשיו. "אני לא עובד בשבת. זה היום שמציל אותי", אמר פעם. "אני מתפלל בבית כנסת. אני לא רוצה להגיד לאיזה זרם דתי אני שייך. זה לא עניינו של איש. אני אדם דתי לכל דבר".

עומר לא הקים משפחה אך היה קרוב מאוד לאחיו ולאחייניו ואחייניותיו ונהג לבלות אתם שבתות וחגים. הוא העיד על עצמו כעל אדם בודד. "אני לא אדם של קליקות ולא איש של עדרים", אמר. "יש לי חברים טובים ונאמנים שהם אנשי אמנות. אתם אני נפגש בשעות הפנאי, והם גם חלק מהעבודה". חבריו אלה, לצד בני משפחתו, ליוו אותו שלשום בדרכו האחרונה.

לייסוד מפעל הנוער של מוזיאון תל אביב קדמה היכרותו של עומר עם חיים גמזו, אז מנהל המוזיאון, בעת שירותו כקצין חינוך. לאחר מכן, בשנת 1966, היה עומר לראשון שזכה במלגה לאדם שאינו אמן במסגרת קרן תרבות אמריקה ישראל: היתה זו מלגת לימודים לאוניברסיטת קולומביה. בניו יורק שימש אסיסטנט לרנה דרנונקורט, אשר אצר את תערוכתו של פיקסו במוזיאון לאמנות מודרנית, והמשיך לעבוד לצדו במוזיאון במשך שלוש שנים.

עם שובו לישראל ניסה עומר את מזלו כאוצר במוזיאון ישראל תחת שרביטו של יונה פישר שהיה אז האוצר הראשי. אך במוזיאון ישראל אז לא נזדקקו לאוצרים נוספים ועומר נסע לאנגליה להמשיך ללימודי דוקטורט אצל החוקר ג'ון גייג'.

בשנות ה-70 הוצע לו ללמד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עומר, שמתחילת דרכו עמד על חשיבות השילוב בין מחקר אקדמי לאוצרות, התנה את הסכמתו בהקמת גלריה חדשה לחוג. בתוך זמן קצר הוקמה הגלריה.

ב-16 שנותיו כמנהל הכללי וכאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב היה עומר יעד מתמיד לביקורת. בין השאר הואשם בהחרמת אמנים ואוצרים מסוימים, בהתנהגות כוחנית כלפי אמנים (ובהם דויד ריב ודוד וקשטיין) ואף בצנזורה של עבודתם. הוא מצדו לא חסך מדפי העיתונים תגובות מתלהמות והתחשבנויות אישיות.

השיחה אתו לפני כשנה היתה שונה מראיונות קודמים, נינוחה יותר. "היום אני מצטער על התחשבנויות אישיות עם אנשים", אמר. "היתה מגמתיות נגדי והיא נמשכת. אני כבר קיבלתי עור של פיל. אני יודע את צדקתי ואת אמונתי ואני עובד לפי זה. כמו כן, קיבלתי את כל ההדים הטובים איפה שאני צריך לקבל בעולם, לא פה. אין היום אמן בעולם שלא רוצה להציג במוזיאון תל אביב. אין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו