בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות פקידי המכס

מי קובע מה יוגדר כיצירת אמנות ומה כחפץ שימושי? לא מבקרים, לא חוקרים באקדמיה, אלא פקידי מכס. המעצב אייל בורשטיין, זוכה פרס מעצבי העתיד של ריד דיזיין מיאמי, כתב על האבסורד הזה ספר שהוא לא רק מצחיק ומותח אלא אפילו מועיל

תגובות

מילאנו

יום אחד התבקש המעצב אייל בורשטיין להגיש לחברת הנעליים "קמפר" הצעה לעיצוב חלל החנות שלה בברלין, עיר מגוריו. לשם כך הוא ביקר בחנות, שוחח עם המוכרים ולבסוף אף קנה זוג נעליים כדי לשלב אותן בהצעה.

בסוף אותו חודש העביר בורשטיין את הקבלה על קניית הנעליים לרואת חשבון שלו, יחד עם כל הקבלות והחשבוניות של אותו החודש. רואת החשבון סירבה להגדיר את קניית הנעליים כהוצאה מוכרת; רק לאחר ויכוח ממושך הסכימה להצהיר על הקנייה כעל הלוואת הבעלים לעסק. הצעתו של בורשטיין לעיצוב החנות לא התקבלה בסופו של דבר, אבל המקרה ההוא גרם לו להתעמק בחוקי המיסוי של עיצוב ואמנות, שבהם נתקל תוך כדי עבודתו כמעצב שמרבה להעביר חפצים בין מדינות.

בחודש שעבר יצא לאור בהוצאת גשטאלטן ספר המתעד את המחקר שערך בורשטיין. שם הספר, "Taxing Art", הוא כפול משמעות: גם "מיסוי אמנות" וגם "אמנות נוסעת" - רמז למסע ברחבי העולם שעברו האובייקטים שלו. על העטיפה מצולם כיסא שיצר, שצדו האחד, השימושי, חלק, בעוד הצד הלא שימושי הוא בצורת פירמידה. במבט על הצד החלק מדובר פשוט בכיסא, בעוד מבט מהצד הפירמידלי מאפשר לראות באובייקט חפץ אמנות.

עיקר הספר הוא תיאור המסע שעברו האובייקטים בין ברלין, ברצלונה, איסטנבול ודוחא שבקטאר, ומתברר שספר העוסק במכס ובמע"מ, במעברי גבול ובפקידים יכול להיות מותח. מותחת במיוחד הסצינה שבה מגיעים פקידי מכס שווייצים ליריד "דיזיין מיאמי באזל" ומבקשים מבורשטיין את הניירת שלו - והוא בטוח שבעוד שנייה הם יעצרו אותו. בסופו של דבר - זהירות, ספוילר - בורשטיין השיג את המטרה שלו: האובייקטים שיצאו מברלין כחפצי עיצוב מסחריים חזרו אליה כיצירות אמנות.

הופעת הספר היא שיא הפעילות של בורשטיין בשנה האחרונה. בשנה שעברה הוא היה אחד הזוכים בפרס מעצבי העתיד של יריד העיצוב "דיזיין מיאמי". בשבוע שעבר נפתחה בברלין, בחלל התצוגה של הוצאת גשטאלטן, תערוכה המציגה את העבודות של "בטא טנק" - הסטודיו שבמסגרתו פועל בורשטיין. מוקדם יותר, באפריל, הציג בורשטיין את הכיסא, השולחן ושולחן-צד נוסף בגלריה דילמוס במילאנו, בתערוכה קבוצתית שהיתה אחת המוצלחות שהוצגו השנה בשבוע העיצוב של העיר. בספטמבר הוא יציג פרויקט חדש בפסטיבל העיצוב של לונדון.

בורשטיין, בן 34, נולד בתל אביב ונדד עם משפחתו ללונדון כשהיה בן שמונה. הוא בעל תואר ראשון בעיצוב מלונדון קולג' אוף פרינט, ותואר שני בעיצוב מהקולג' המלכותי לאמנויות בלונדון. את "בטא טנק" הוא פתח מיד לאחר הלימודים עם שותפתו אז, מישל גלר.

ב-2008 בחרה פאולה אנטונלי, אוצרת העיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, לכלול כמה מהאובייקטים שיצרו השניים בתערוכה "עיצוב והמחשבה האלסטית" - ביניהם סוכריות על מקל המשמשות גם ככונן יו-אס-בי, אובייקטים המאפשרים למוח לקלוט שדרים של דימויים שלא דרך העיניים, ועוד.

אבל למרות ההתחלה המבטיחה, ההמשך היה פחות זוהר. "הפרויקט הראשון שלנו הוצג במומה וחשבתי שזו התחלה מצוינת, אבל שום דבר לא קרה אחרי זה", מספר בורשטיין בשיחה עמו, המתקיימת כשהוא עומד לצד העבודות שלו בגלריה דילמוס במילאנו. "כמה מהעבודות נקנו אמנם לאוסף הקבוע של המוזיאון, אבל בזה זה נגמר".

ב-2009 הוא נאלץ לעבור לגור בברלין, אחרי שלונדון נהפכה ליקרה מדי. "אמנם גדלתי בלונדון אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת בערב. זה היה פשוט לא שפוי: גרתי בדירות קטנות יותר ויותר, שהצטמצמו בשלב מסוים עד 15 מ"ר, ושהתרחקו יותר ויותר מהמרכז, עד שהחלטתי - כמו הרבה לונדונים - לעבור לברלין. שם כבר גרתי בחלל שגודלו 100 מ"ר עם תקרות בגובה ארבעה מטרים. עד עכשיו אני לא מבין איך אנשים מצליחים לשרוד בלונדון".

בברלין התעורר העניין של בורשטיין ברשויות המס. על ההבדלים בין לונדון לברלין בתחום זה, הוא מספר: "בלונדון אתה מדבר עם רואה החשבון שלך ארבע פעמים בשנה, נותן לו בסוף השנה מעטפה עם קבלות והוא אומר: ?זה בסדר, הרווחת או הפסדת כך וכך'. בברלין פתאום נהיה לי דיבור קבוע עם רואה החשבון שלי, אחת לשבוע. זה נעשה יותר ויותר מגוחך, ממש נעשיתי מתוסכל מהיחסים האינטימיים שהתפתחו ביני לבין הממשלה. אחרי הכל, אני לא רוצה לדעת מי הם ולא שהם יידעו מי אני. אני רק רוצה לעשות את הדבר שלי. אבל לא, הם יודעים מי אני ואני יודע מי הם ואנחנו לפעמים צועקים אחד על השני.

"אתה יודע מיהו פקיד השומה שלך בישראל? למישהו בכלל אכפת? אבל כאן, בגרמניה, אתה אף פעם לא קטן מספיק כדי שלא יהיה אכפת להם ממך: אתה משלם את המסים שלך, הם רוצים לדעת מי אתה".

מה עשית?

"התחלתי להתעמק בחוקי המס. באיחוד האירופי שיעור המע"מ המינימלי הוא 5% ו-15% כשמדובר בשיעור רגיל. מעבר לזה כל מדינה יכולה להתגמש ולקבוע את שיעור המע"מ שלה. עוד גיליתי שמבחינה חוקית יש הפרדה בין המיסוי המוטל על עיצוב לבין זה המוטל על אמנות. לדוגמה, אם אתה קונה בגרמניה פריט אמנות ישירות מהאמן, אתה משלם 7% מע"מ, בעוד שאם מדובר בפריט עיצוב - אתה משלם 19%.

"השלב הבא היה לבחון את החוקים שמגדירים מהי אמנות ומהו עיצוב. יש אמנה שכמעט כל המדינות בעולם חתמו עליה, המגדירה כל חומר וכל אובייקט. לדוגמה, כולם מסכימים מה זה רדיו; לא כמה מס לשלם על זה, אלא מה זה. ישנם אלפי סעיפים המגדירים כל אובייקט וכל חומר, אבל כשמדובר ביצירות אמנות - יש רק חמש קטגוריות. המדינות פשוט לא כל כך רוצות להחליט מהי אמנות. אבל אין להן ברירה".

אז איך מחליטים?

"אחד הסעיפים מציין שכל מוצר תלת-ממדי יכול להיחשב כיצירת אמנות כל עוד אין לו מאפיינים מסחריים. משמעות הדבר היא שאמנות לא יכולה להיות פונקציונלית, ושאפילו לא יכול להיות לה מראה של משהו פונקציונלי. לכן, אם זה נראה כמו כיסא - זה לא אמנות. עוד גיליתי להפתעתי כי ההחלטה אם מדובר בעיצוב או באמנות אינה מושפעת כלל מהשאלה אם מדובר בפריט יחיד או בייצור המוני".

איך למסות עיצוב אמנותי

אף שמדובר ככל הנראה בספר הראשון העוסק בסוגיה, הבעיה מוכרת מאוד. עלייתה של מגמת העיצוב האמנותי בעשור האחרון סיבכה עוד יותר את ההבחנה בין עיצוב לאמנות, שכן המעצבים שואבים משתי הדיסציפלינות. התוצאה: פקידי המס והמכס מחליטים באופן שרירותי וספונטני לאיזו קטגוריה לשייך את האובייקט המוצג להם לבדיקה.

הרעיון להוציא ספר עלה לאחר שבורשטיין זכה בפרס מעצבי העתיד. "הצעתי לרשת מלונות ?דאבל יו' (הספונסר של הפרס) ולהוצאת גשטאלטן להכין תערוכה נודדת ולתעד אותה בספר. מבחינה זו, ?דאבל יו' היו השותפים המושלמים: יש להם סניפים ברחבי העולם וזה שירת את מה שרציתי לעשות - לנייד את האובייקטים שלי בין הגבולות ולבדוק איך פקידי מכס בארצות שונות מתייחסים אליהם. ובאמת, בכל מדינה האובייקטים נהפכו לאחרים כבמטה קסם, ומה שהתחיל כשולחן חזר לגרמניה כיצירת אמנות. זה היה נפלא".

מה ההיגיון מאחורי השולחן שעשית?

"רציתי ליצור שולחן שאתה יכול לטפל במשטח שלו ולהפוך אותו ללא פונקציונלי. זה היה אחד הפרדוקסים החביבים, אגב, שפתאום קלטתי שאם עיצבת משהו רע, הוא יכול להיחשב כיצירת אמנות כי הוא לא פונקציונלי".

למה בחרת בצהוב הזרחני?

"מכיוון שזה לא יכול להיות צבע רגיל של שולחן, אם אני טוען שמדובר באמנות. כשהיה לי ויכוח עם פקידי המכס - הייתי שולח להם תמונות שצילמתי בגלריה, ואומר להם שזה פסל".

את הכיסא יצרת אחרי השולחן?

"לא את הכיסא, את הפסל בדמות כיסא", הוא מתקן וצוחק. "אבל כן: אספן שראה את השולחן אמר שהוא אוהב אותו והוא רוצה גם כיסא".

אז מה ההגדרה שלך לעיצוב ולאמנות? מה ההבדל?

"המטרה של אמנות לדעתי היא להראות את המציאות בצורה מעט שונה, להציע נקודת מבט אחרת, גם אם באמצעות משהו בנאלי כמו כיסא או שולחן".



בורשטיין בחלל התצוגה של הוצאת גשטאלטן בברלין לצד כיסא Galila בעיצובו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו