בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אירועי המוסיקה של פסטיבל ישראל בירושלים יינעלו הערב באורטוריה "ישראל במצרים"

מדובר בפרויקט שאפתני עם תוספות יהודיות ומוסלמיות. בסוף השבוע יתקיים בתל אביב רסיטל של הפסנתרן אנדרש שיף, שאין להחמיצו. וגם: המלצה על באך של פלורילגיום

תגובות

הבכורה העולמית התרחשה לפני שבוע בעיר האלה בגרמניה, שם גדל גיאורג פרידריך הנדל, ובמלאכה עשו רבים: מקהלת "נערי טלץ" מבוואריה (לרבות גברים מבוגרי המקהלה), תזמורת "אמנויות העולם" ("ל'ארט דל מונדו") שהיא אנסמבל בארוק גרמני שבסיסו בלברקוזן, הזמר יניב ד'אור, הזמרת לובנה סלאמה, זמרים נוספים, פייטנים והלהקה המזרחית "עלעול" בהנהלת המוסיקאי (נגן עוד וכנר) יאיר דלאל. הערב מגיע פרויקט ישראלי-גרמני שאפתני זה לאולם הנרי קראון בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל.

הפרויקט הוא פרי תכנונם המשותף של המנצח על אנסמבל "אמנויות העולם" ורנר ארהרד (אשר ינצח על הקונצרט), של יאיר דלאל ושל מנהל "בית הנדל" בהאלה, קלמנס בירנבאום. בארגון חלקו ממשלת גרמניה, חברת התרופות באייר ופסטיבל ישראל.

במה נשתנתה "ישראל במצרים" זו מהאורטוריה המוכרת? בניסוחו של דלאל, האורטוריה של המלחין הגרמני, שחוברה באנגליה ומושרת באנגלית, "נפתחת" הפעם לסיפורים הליטורגיים היהודיים של ההגדה, עם תוספות אחדות. "את רוב קטעי המקהלה של הנדל השארנו, והכנסנו לצדם קטעים מההגדה של פסח", אומר דלאל. "על אריות לסופרן ויתרנו, אך כללנו אריות לאלט, הקונטרטנור יניב ד'אור שר אותן. בסך הכל נשארו יותר מ-80% מהאורטוריה. פיוטי ההגדה יישמעו בסגנון מזרחי, עיראקי עד ספרדי ירושלמי, ובסגנון אשכנזי".

איך התבצע השילוב המסובך הזה?

"החלטתי מה לשלב ואיפה בעצה אחת עם ארהרד. כדי לקבל קצת השראה לבניית השילובים הוא בא במיוחד לכאן וחלק מהעבודה עשינו יחד בנגב, מול המדבר".

דלאל מציע להתייחס לסיפור יציאת מצרים במבט אנושי כללי, סמלי: "האם שיחררנו מתוכנו את 'מצרים', את העבדות? התשובה למרבה הצער שלילית", הוא אומר. "אנחנו עדיין עבדים לצרכים חומריים, לפחדים, למלחמות, להבדלים בינינו. כך זה בין השאר בטיבט, ברואנדה, במאבק הפלסטיני-ישראלי, ביוגוסלביה. פרויקט זה של 'ישראל במצרים' יכול לעזור להצביע על הדמיון ולהציע חיים משותפים, ללא פחד".

למשש את החושך

"ישראל במצרים" בנוסח המורחב כוללת, מלבד הפרקים המקוריים של הנדל, שני קטעים כליים מזרחיים מאת דלאל ("עלעול" ו"אל חליג'", שפירושו "מפרץ") - דלאל עיבד אותם לביצוע בידי להקה מזרחית עם תזמורת אירופית מערבית. הזווית היהודית הצרה - שמחה על המכות ועל המפלות של המצרים - אינה בלעדית הפעם, שכן ביצירה משולבת גם קינה על מותם של בכורי מצרים.

תוספות מזרחיות אחרות ליצירה הן הופעתה של הזמרת הערבייה לובנה סלאמה (נוצרייה מכפר יאסיף), שכמסופר בתנ"ך ובסיום האורטוריה של הנדל "לוקחת את התוף". סלאמה מובילה (בסגנון מזרחי שנהפך למערבי) אל סיום האורטוריה, בגרסת דלאל-ארהרד זה יהיה פרק ה"הללויה" מתוך "המשיח" של הנדל - המקהלה תשיר את הלהיט הידוע באנגלית, עברית וערבית. האמן הערבי השני ישתלב באורטוריה בזמרת קטעים בסגנון סופי - שמו ר'סאן מנסרה, הוא מוסלמי בן ירושלים העתיקה וכיום תושב נצרת.

מבחנו של הפרויקט אינו רק הקונצפט ההומני אלא שזירת האלמנטים הכל כך שונים לכדי שילוב אמנותי משכנע, שמידת הצלחתה תתברר הערב. המשימה אינה קלה, נוכח העובדה שהאורטוריה "ישראל המצרים" של הנדל היא דוגמה יחידה במינה של מוסיקה סוחפת וציורית-פלסטית גם יחד.

כמו שכבר נכתב במדור זה לפני חודשיים, הקומפוזיטור הגרמני-אנגלי השכיל להצמיד לפסוקים מספר שמות מוסיקה "נראית לאוזן" בהלחנת שעבוד מצרים, המכות (לרבות תיאור נחמד במיוחד של קפיצות צפרדעים, וחושך שאפשר למשש), מים ש"ניצבים כמו נד", טביעת חיל פרעה, הפחד שאחז את "כל תושבי כנען" והשמחה ב"אשירה לה' כי גאה גאה".

אשר להמלצה על גרסה מוקלטת נבחרת, יצוין שוב כי הבחירה הפעם קלה: מבין ההקלטות הלא רבות שנעשו לאורטוריה, את הנוסח השולט הפיק המנצח ג'ון אליוט גרדינר ("דקה", 1990), עם מקהלת "מונטוורדי" המעולה שלו, 28 זמרים וזמרות, הממחישים איך אפשר ליצור מאסה ווקאלית הנדלית אקסטרוברטית מתבקשת באמצעות מקהלה קטנה.

על שערי היופי

במוצאי שבת יהיה בהיכל התרבות בתל אביב רסיטל של הפסנתרן אנדרש שיף. על פניו, זה אמור להיות אחד מאירועי הפסנתר הכי חשובים שהתרחשו בארץ בשנים האחרונות. ההצדקה לתחזית המפליגה נשענת על האמן ועל התוכנית: שיף ינגן שורת יצירות שהצורה וההגדרה הרשמית של כולן היא נושא עם ואריאציות. בחלק הראשון: יצירות מאת היידן, מוצרט, מנדלסון, שומאן; לאחר ההפסקה: "ואריאציות דיאבלי" של בטהובן. זו תוכנית גדושה שאין כמוה לאתגר.

מה אפשר לומר על היצירות של היידן ושל מנדלסון שיישמעו בקונצרט מסוים זה, לעומת היצירה של בטהובן? אלה של היידן ומנדלסון קצרות; של בטהובן - מונומנטלית. הבדל חשוב יותר: אצל היידן ואצל מנדלסון הנושא העומד לטיפול הוואריאציוני הוא מין מתת שמים, שכיית יופי.

בוואריאציות "דיאבלי" של בטהובן הנושא לבדו (ואלס מאת דיאבלי, מלחין זניח, מו"ל, מורה לפסנתר) נשמע פשוט עד וולגרי, חומר גלם שערכו מתברר רק מכוח הטיפול שנעשה בו. ואכן, ואריאציות "דיאבלי" של בטהובן הן יצירה כבירה, מטלטלת, שיא אמנותי של "בריאת יש כמעט מאין". יש בה הכל; מרצינות עד הומור, מפשטות ועד מורכבות וסערות וירטואוזיות. גרסה מוקלטת מומלצת, אחת מני רבות, היא דיסק מתוצרת RCA (1999) של הפסנתרן הפיני אולי מוסטונן. גרסה זו, הממומשת בצליל עדין אך ארטיקולטיבי במידה קיצונית, מיטיבה להביע את האירוניה הבטהובנית, המופנית לעתים, כך זה נשמע, נגד הנושא של דיאבלי.

הבסיס, כלומר הנושא של ואריאציות דיאבלי, אינו יכול כשלעצמו לבשר את תפארת הוואריאציות. בוואריאציות בפה-מינור של היידן, לעומת זאת, הנושא מדביר לב מיד, באצילותו הנשגבת, וגם חורג ברגשנותו המדברת "אל הלב" מהתפישה של איפוק קלאסיציסטי; בכך הוא דומה לנושא שהמציא מנדלסון לימים ב"ואריאציות הרציניות" שלו, שגם הן יבוצעו ברסיטל של שיף. כאן הנושא זמרתי ממש, מעין "שיר לא מלים".

כאשר מאזינים לנושאים אלה (כך זה לפחות אצל הח"מ) מצפים שהפסנתרן יתדפק בזהירות על שערי היופי, ינקוט גישה פשוטה (משימה לא פשוטה כלל), ייתן למנגינה לדבר ולא יוסיף לה התרפקויות של שינויי דינמיקה מוגזמים או האטות (ובמקרה של היידן - לא יעבור מסגנון המאה ה-18 אל רומנטיות מפתה בנוסח המאה ה-19). סביר לשער שאנדרש שיף הוא בדיוק הפרשן שיכול לממש משימה כזאת.

מלה או שתיים על שיף: האמן ההונגרי-יהודי-אוסטרי-בינלאומי, בן 58, נמנה כיום, ללא עוררין, עם צמרת הפסנתרנות העולמית, בקונצרטים ובהקלטות. כוחו והתעניינותו של שיף מזוהים במוצהר עם באך, היידן, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן, ברטוק - לא עם ליסט, פרוקופייב או רחמנינוב ("את ליסט ממש איני מחבב", אמר לי פעם בראיון, "את פרוקופייב ניגנתי כשהייתי צעיר. יש עולם שלם להתמחות בו גם בלי היצירות האלה, ויש פסנתרנים שיבצעו אותן טוב ממני"). באך ובטהובן הם המלחינים שהוא מרגיש אליהם קירבה רבה, בין השאר בגלל החופש שהם משאירים למבצע.

שיף גדל ולמד בהונגריה (מורו החשוב היה המלחין גיירגי קורטג) אך בראיון בתחילת השנה אמר כי לא יבקר עוד שם (בני זוגם הקודמים של שני הוריו, וילדיהם, נספו בשואה) בגלל האנטישמיות. יש לו אזרחות אוסטרית, בסיסיו בלונדון ובפירנצה ועם רעייתו, הכנרת היפאנית יוקו שיקאוווה, הוא משוחח בגרמנית. אחד הפסנתרים שלו היה פעם בבעלות המנצח וילהלם פורטוונגלר. לתזמורת קאמרית אנגלית שהקים ב-1999, כדי לנצח עליה, קרא בשובבות "קאפלה אנדריאה בארקה" ("בארקה" היא אונייה, באיטלקית). צליל של צ'מבלו הוא אינו סובל, קלוויקורד הוא אוהב, מוסיקת רוק היא לדידו "סם נורא" לבני הנוער ורוב תוכניות הטלוויזיה מניחות שקהל הצופים מטומטם.

את תוכנית קונצרט הוואריאציות שיגיש שיף בתל אביב הוא ניגן כבר במקומות אחרים. באולם ויגמור הלונדוני ביצע כהדרן לה את הפרק האטי מתוך הסונטה אופוס 111 של בטהובן, בחירה מפתיעה ולא "הדרנית" בעליל.

באך של פלורילגיום

אירוע נוצץ שהתקיים בפסטיבל ישראל בשבוע שעבר היה הופעתה של להקת הבארוק הבריטית הוותיקה "פלורילגיום" בניהולו של החלילן אשלי סולומון. בקונצרט כיכב בין השאר (ולהערכתי, לראשונה בארץ) נוסח שונה מזה הרווח לקנטטה מס' 82 המפורסמת, "רב לי" (Ich habe genug) מאת באך, הידועה ברגיל כקנטטה לבאס סולו עם אבוב ומיתרים. הפעם בוצעה היצירה עם זמרת סופרן ועם חליל סולו (סולומון עצמו) במקום אבוב.

חובה נעימה להזכיר כי נוסח מיוחד זה (מספרו 82a) נכלל גם בדיסק של פלורילגיום (צ'אנל קלאסיק, 2006) שבו הסולנית היא הסופרן יוהנט צומר. מלבד קנטטה זו נכללות גם בדיסק גם סוויטה מס' 2 (הנחתמת בפרק ה"באדינרי" הפופולרי) והקנטטה הממכרת לסופרן "לבי רווי דם" (מס' 199). מומלץ מאוד.



יאיר דלאל ונגניו עם אנסמבל ''אמנויות העולם''. חיבור מוסיקה יהודית ומזרחית לבארוק הנדליאני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו