בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לובשים נגני התזמורת?

התלבושת האחידה המקובלת בקרב נגני תזמורות סימפוניות נועדה לטשטש את האינדיבידואל ולהעצים את מעמדו של המנצח. למרבה המזל, האחידות הוויזואלית והחברתית הולכת ומתערערת בשנים האחרונות

תגובות

בשנות ה-90, בשיא המאבק של ארגוני נשים וזכויות אדם נגד התזמורת הפילהרמונית של וינה, שסירבה להעסיק נשים - בעקבות המחאה והחרם נוספו מאז לשורותיה ארבע בלבד - הסבירו נגנים מהתזמורת, וכן המנהל שלה, את הסיבות לכך. בין היתר: נשים פוגעות ב"אחידות הרגשית" של התזמורת, וכן ב"אחידות החברתית התזמורתית, כי הן גורמות לתככים, להתאהבויות ולקנאה".

האחידות המגדרית היא לא היחידה שחברי התזמורת שומרים עליה בקנאות: גם האחידות האתנית נשמרת, ולא תמצאו בולגרים או סלובקים בתזמורת כי "יש איכות וינאית מיוחדת לדרך שבה אנו עושים מוסיקה כאן, וזאת אינה תלויה רק ביכולת טכנית", כדברי החלילן הראשון. וגם, למרבה החלחלה, נשמרת מה שמוגדרת "אחידות אסתטית": בקרב נגני התזמורת הלבנים אין יוצאי אסיה או אפריקה, ופעם נפסל כנר יפאני מצוין שעבר את כל הבחינות המקדימות "כי פניו פשוט לא התאימו ל'פולקה פיציקטו' בערב הסילווסטר", כפי שהודה היו"ר לשעבר של התזמורת המהוללת, שנחשבת לאחת הטובות בעולם.

רוב התזמורות מתנערות מאידיאולוגיית ההאחדה של הפילהרמונית הווינאית, אידיאולוגיה שהיא מסממני הפשיזם. אבל הן בכל זאת שומרות עליה, בקנאות לא פחותה, מהיבט אחר: הלבוש. נגני התזמורות חייבים להופיע לקונצרטים בלבוש שחור-לבן, בבגדי ערב מהודרים, הגברים בחליפות והנשים בשמלות.

חיילים, תלמידי בית ספר, שוטרים, מלצרים - כל אלה מצווים להתלבש בצורה אחידה, לרוב במדים. זו השתקפותה של הייררכיה בשדה הכוח: אחידות היא סמל למעמד הנשלט, זה שצריך למלא הוראות ולציית בלי להרהר אחרי הפקודות שהוא מקבל; ומי שמשתייך למעמד הזה הוא זה שגם לובש תלבושת אחידה, שמטרתה לטשטש את האינדיבידואל. אבל האם אפשר להחשיב נגני תזמורת כפועלים המצייתים להוראות? הלוא נגינה היא אחד הביטויים המובהקים ביותר, והנאצלים ביותר, לאינדיבידואליות, לביטוי עצמי אינטימי, ולשחרור; כל ילד שמתחיל ללמוד לנגן מיד מתבקש לחפש את הצליל האישי המיוחד לו, את הדרך האישית והמקורית שלו לבנות פראזה מוסיקלית, את הביטוי המוסיקלי לנפש שלו; וכל מי שמנגן מכיר את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבין עצמו באמצעות הכלי והמוסיקה.

מכונה משומנת

בתזמורת הסימפונית כפי שהתגבשה במאה ה-19 נשחקו הערכים האלה, ובמקום האינדיבידואל המנגן צמח אינדיבידואל אחר, זה ששולט ונותן פקודות: המנצח. אמנם ניצוח במובנו הפשוט ביותר, שהוא סימון המהירות (טמפו) למבצעים, היה קיים כבר מהזמנים העתיקים, בהם היה אחד מזמרי המקהלה, למשל, מסמן את מהירות הפעמות בידו לחבריו.

בתקופת הבארוק ניתן התפקיד לכנר הראשי, שהוביל את התזמורת ממושבו; וכן למלחין, שהקיש במטה גדול על הרצפה כדי לסמן את הקצב - וידועה האנקדוטה על מלחין החצר ז'ן-בטיסט לולי בארמון לואי ה-14, שפגע בטעות תוך כדי הקשה בכף רגלו בחודו של מטה הניצוח הגדול, נפצע, ומת זמן קצר אחר כך מהזיהום שהתפתח בעקבות זאת בגופו. המנצח עד אמצע המאה ה-19 היה איפוא בשר מבשרה של התזמורת, הסולן או הכנר הראשי שלה או זה שכתב לה את המוסיקה, והעשייה המוסיקלית היתה משותפת.

האם זה רק צירוף מקרים שעליית המנצח המקצועי, החל בפליקס מנדלסון בשליש הראשון של המאה ה-19, דרך ואגנר וברליוז באמצעה, ועד גוסטב מאהלר - אולי המנצח המודרני הראשון - בסופה, התחוללה יחד עם פיתוח הפראק, אותו ז'קט אירופי גברי מהודר הצמוד לחזה ומעוטר בשובל כפול, "זנבות" (tails), המשתלשל מאחוריו עד לברכי לובשו?

הפראק נהפך לסימן ההיכר של המנצחים, והוא ממשיך להחזיק במעמדו עד ימינו. סמל המעמד של גברי אירופה לפני 150 שנה, חלק מהלבוש המלאכותי, הפומפוזי, עליו מלגלג שטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" ורואה בו השתקפות של דיכוי האישיות והמיניות, לבוש של אתמול מעולם נלעג שאבד עליו כלח, הוא שמפאר עדיין, במאה ה-21, את במות המוסיקה הקלאסית.

המנצח של ימינו, נצר ישיר לדמות המנצח במאה ה-19, אינו עוד בשר מבשרה של התזמורת. דמותו - כפי שהתגשמה במנצחים הגדולים של אמצע המאה ה-20 כמו ארתורו טוסקניני, הרברט פון קאריאן, וילהלם פורטוונגלר, אוטו קלמפרר, סרג'ו צ'ליבידקה, לאונרד ברנסטיין - היא דמות הדיקטטור: המוסיקה זה הוא, הסימפוניה של ברהמס היא "הברהמס שלו". הוא אמנם רק חותך את האוויר בידיו, אבל הוא האמן שיוצר את המוסיקה, כמו נגן על כלי ענק; והכלי - זו התזמורת, וככלי אין לה משמעות לכשעצמה: הכינור, החצוצרה, הפסנתר - הרי אלה אינם אלא גיבוב של קרשים, צינורות מתכת ומיתרים, נעדרי רוח, וזקוקים לנגן, לאמן, שישתמש בהם כאמצעי כדי ליצור את הדבר הנעלה שהוא המוסיקה.

ועל פי התפישה הרומנטית, כמו הכלי כך התזמורת: יש למחוק כל סממן של אינדיבידואליות, משמע של משמעות, מחבריה, שאמורים להתלכד - אכן, באידיאולוגיה של האחדה - לכדי הכלי הענק, המשוכלל, שפועל כמכונה משומנת, שערכו עולה בהרבה על סך כל חלקיו, וזאת כדי לאפשר לאמן האמיתי, המנצח, להפיק ממנו את מיטבו.

בשורת הג'ינס

התלבושת האחידה היא הכרחית איפוא בתהליך הזה של הפיכת בני האדם לברגי מכונה ממושמעים. "כשיש מאה ויותר נגנים על הבמה, לאיש מהם אסור להסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", אמר פעם המנצח לאונרד סלטקין, שהתבטא גם נגד נגנים, ובעיקר נגניות, בעלי משקל עודף.

וכך, כשהם חנוטים בחליפות ערב מבד סינטטי שגורם להזעה, ז'קטים שמפריעים להם להניף את ידיהם ועניבות פרפר שחונקות אותם, מנסים הנגנים הגברים של ימינו, שמאמצם הפיסי לאורך שעתיים של קונצרט - ובאופרה אף יותר - שקול לפעילות של ספורטאים, לבצע את שיא העידון האמנותי באמנות המערב.

לנשים קל יותר, כי קוד הלבוש שלהן רופף יותר; אבל רק השוו את תלבושותיהן לאלה של הסולניות והסולנים: אלה, כדי להדגיש עוד יותר את ההבדלים בינם לבין הפועלים הפשוטים, משקפים את האינדיבידואליות עצמה, ממכנסי הצינור והז'קטים הצבעוניים של לאנג לאנג והרישול של ג'ושוע בל וחולצותיו הפתוחות, עד לחליפות המכנסיים של הפסנתרנית-מנצחת מיצוקו אוצ'ידה ושמלות הסטרפלס הפרחוניות, המקושטות, של כוכבות האופרה.

למרבה המזל, תפישה זו של התזמורת הסימפונית הולכת ומתערערת בשנים האחרונות. עלייתן של מנצחות נשים, פריחת האנסמבלים שמתמחים במוסיקת בארוק מצד אחד ומצד שני במוסיקה עכשווית ושניהם אינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה, ובכלל החתירה העכשווית לשקיפות ופתיחות - כל אלה מפרקים את משמעת האחידות בתזמורת הסימפונית - הן האחידות הוויזואלית, והן זו החברתית.

לפיכך, סדרת "הקונצרטים בג'ינס" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מהווה בשורה: אולי היא תוביל, לבסוף, לביטולו של קוד לבוש כלשהו, מה שיסמל חופש מוסיקלי ואישי - ולא "יסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", כדבריו של סלטקין, אלא דווקא יגרום להתמקדות בה.



התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם הרקדנית נורייה פומארס. האם אפשר להחשיב נגני תזמורת כפועלים המצייתים להוראות?


לאנג לאנג. מה שמותר לסולן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו