בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצייר עופר ללוש - עוף עצמאי בלהקת האמנות

בין יפו לפאריס, בין תחריט לפיסול, בין דיוקן עצמי להרס עצמי. עופר ללוש - שבעוד שבועיים ייתלו יצירותיו בתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון אלברטינה בווינה - מסביר למה הוא מרבה לצייר את עצמו, מדוע הוא מעדיף תחריט ופיסול על ציור ומיהו נרקיסיסט

תגובות

הביוגרפיה, טוען האמן עופר ללוש, מפריעה בהבנת האמנות. "אף פעם לא שואלים מתמטיקאי על הביוגרפיה שלו. אבל אמן כן, כי חושבים שזה רלוונטי", הוא אומר. "ואן גוך היה ידוע כמשוגע שחתך אוזן. אבל הצייר ואן גוך בכלל לא היה משוגע. הוא התקדם עקב בצד אגודל: הוא עשה רישומי הכנה, הוא עירבב צבעים, שם אותם על הפלטה, לקח מכחול, הניח על הבד, ניקה את המכחול, לקח עוד צבע ושם אותו על הבד. זה לא קשקשן, זה צייר מחושב מאוד, שקול מאוד". את עצמו ללוש ממשיל לשחקן, "שמתאבד על הבמה עם סכין מקרטון ואז הולך הביתה ומכין חביתה".

ללוש, בן 63, נהנה זה כשלושה עשורים ממעמד של צייר ופסל מרכזי בשדה האמנות הישראלי. בה בעת הוא מציג תערוכות רבות בחו"ל ולא פעם נדמה שמוקד הקריירה האמנותית שלו מצוי שם. בעשור האחרון הציג כאן שתי תערוכות מרכזיות, במוזיאון תל אביב לאמנות ובמוזיאונים הפתוחים בתפן ובעומר, ועוד תערוכה שלו הוצגה בנמל יפו. בימים אלה מוצגת תערוכה קטנה של יצירותיו בגלריה של קיבוץ ראש הנקרה.

בעוד שבועיים יוצגו עבודותיו לצד אלו של אנסלם קיפר, גיאורג באזליץ ואחרים בתערוכה "אלברטינה קונטמפוררי: מגרהארד ריכטר ועד קיקי סמית" - תצוגת הקבע החדשה של אחד המוזיאונים הקלאסיים המרכזיים במערב אירופה, האלברטינה בווינה. בתערוכה יוצג חלק מסדרה של חיתוכי עץ שיצר, המונה כ-25 עבודות גדולות. הצגת העבודות, שרכש ממנו המוזיאון האוסטרי לאחרונה, היא אירוע מרגש בעבורו, אומר ללוש.

היכרות גורלית

הסדנה המסודרת של ללוש בלב אזור התעשייה בחולון מנותקת מסביבתה: שקטה, מלאה באור רך, מזכירה תמונה של סדנת אמן אירופאי מראשית המאה ה-20. זה בצד זה מוצבים בחלל הכניסה פסלים רבים, חלקם עדיין בתהליך עבודה. לרוב אלה ראשים, של גבר או אשה, רבי קמטים וחטטים הנראים כחלק מתהליך חיפוש פיסולי. גוניהם נעים בין לבן מלוכלך לחום אפרפר.

על קירותיו של חדר פנימי תלויות עבודות דו-ממד גדולות: תצלומים, תחריטים, הדפסים וציורים. גם אלו, חוץ מכמה עבודות נייר הבוהקות בצבען האדום התעשייתי, נראות כתלושות מהתקופה וקשה למקם אותן בזמן. משהו בהן מזכיר אמנות אפריקאית, משהו מזכיר מאובנים ותבליטים מימי קדם שאיבדו את צבעם אך נותרו שלמים. המונוכרומטיות הקודרת, החזרתיות וכובד הראש המוקרן מהעבודות עומדים בניגוד לאישיותו החמה של עופר ללוש ולאירוחו האבהי.

למרות הערפול המכוון, מקצת הביוגרפיה של ללוש בכל זאת ידועה. הוא נולד בתוניסיה וכשהיה בן 12 עבר לפאריס עם משפחתו. לאחר סיום לימודיו התיכוניים התמקד באהבתו הראשונה, מתמטיקה. ב-1966, חודשיים לפני סיום לימודיו במכללת סן-לואי, החליט להגר לישראל. כאן החל מיד בשירות צבאי, אך זה נקטע בשל צהבת זיהומית שהפילה אותו למשכב ממושך. בחודשים אלו של החלמה אטית החל לצייר.

לאחר שלמד במכון אבני אצל הצייר יחזקאל שטרייכמן, חזר ללוש לפאריס, למד באקול דה בוזאר בהנחיית הפסל סזאר בלדצ'יני וכן השלים תואר שני בספרות בסורבון. בשובו לישראל השתקע בשכונת עג'מי ביפו, שלדבריו מזכירה את נופי ילדותו שטופת השמש. כאן גידל את ארבעת ילדיו. כיום הוא מחלק את זמנו בין יפו, חולון ופאריס, שבה הוא מחזיק סטודיו קטן.

ללוש, חניך הבוזאר, הוא במידה רבה אמן אירופאי; הקשר שלו לתרבות האירופית חזק מזיקתו לזו הישראלית. עם זאת, במשך השנים הוא גם עמד בקשר אישי ומתמשך עם דמויות מפתח בישראל, כגון דב גוטסמן (לשעבר נשיא מוזיאון ישראל, שהלך לעולמו השנה) ומרדכי עומר שמת בשבוע שעבר.

ההכרה בללוש בחו"ל התרחבה במידה רבה בעקבות היכרותו עם האספן וסוחר האמנות יאן קרוג'יאר, בסוף שנות ה-90. קרוג'יאר (1927-2008), שנהפך לידידו, היה מהבולטים שבסוחרי האמנות והגלריסטים של המאה ה-20 והגלריסט הראשון שביסס את מעמדם של מרסל דושאן, ג'ורג'ו מוראנדי ואלברטו ג'קומטי. סיפורו מרתק כשלעצמו: לאחר ששרד בטרבלינקה ואושוויץ, אומץ על ידי משפחה שווייצית עשירה ובצעירותו למד אמנות. לימים עזר לבת זוגו של פיקאסו המנוח, מארי-תרז וולטר, בשיקום נכדו של האמן הנודע, פאבליטו פיקאסו, שאושפז לאחר שניסה להתאבד בבליעת אקונומיקה. בתמורה למסירותו הרבה והפעלת קשריו, מינתה אותו וולטר לאחראי על עיזבון פיקאסו.

לעבודתו של ללוש התוודע קרוג'יאר "בנס, בביתה של אספנית גדולה שאספה בעיקר מגריט", מספר ללוש. "הוא ראה אצלה עבודת תחריט שלי וביקש להכיר את האמן". באותה העת הפסיק ללוש לעבוד עם גלריה גורדון בתל אביב לאחר כמה שנים של עבודה משותפת.

גישתו של קרוג'יאר התאפיינה בחיבורים על-זמניים, המתעלמים מחלוקה כרונולוגית היסטורית. "כשהוא הציג את עבודותי בבזל, לצד פסל מצרי בן אלפי שנים ויחד עם ציור של ג'ורג' סיגל, הקשר היה ברור", אומר ללוש ומוסיף: "למעשה, הקשר ברור אחרי שמישהו עושה אותו, אף על פי שהוא תמיד היה קיים. הדור שלי היה מאוד סטאליניסטי במובן החלוקה והדרגות. הפילוסופיה היתה שאין התקדמות באמנות. בשנות ה-70 היה אסור לגעת במכחול, כי מי שהעז היה מפגר. ההיסטוריה הליניארית של האמנות היא פתאטית - אנשים עושים כל מיני דברים בכל מיני מקומות בעולם, ועובדה שהכל עובד".

עופר ללוש, אומר האוצר והיסטוריון האמנות ד"ר גדעון עפרת, "הוא עוף עצמאי בלהקת הציפורים הקרויה אמנות ישראלית. ישנה קבוצה אריסטוקרטית שמבדילה עצמה, מבחירה, באיכות עבודתה ובמאפיינים אחרים".

מראשית דרכו, מוסיף עפרת, התאפיין ללוש בזיקה לציור צרפתי מראשית המאה ה-20; "זה ציור צרפתי ?גבוה'. משם הוא יונק יותר מאשר מרפי לביא או זריצקי. קשה להכליל אותו בחוויה הישראלית, גם אם יש ?אור ישראלי' בעבודה שלו. יש בה יותר פיוט פרטי, באזורי הנשמה. הוא מתאפיין באמינות פנימית, ברגישויות גבוהות וממוקם היטב במודרניזם הקלאסי".

כבר באמצע שנות ה-70 הציג ללוש שתי תערוכות יחיד, בלונדון ובאנטוורפן, ואחריהן שלוש תערוכות יחיד עוקבות בגלריה גורדון. בניהולו של ישעיה יריב הוצגה אז בגורדון קבוצה מצומצמת של אמנים, בהם אורי ליפשיץ, יעקב דורצ'ין וללוש, שרכשו עם השנים מעמד מרכזי בזירה המקומית. בעשור הבא הציג ללוש עוד שלוש תערוכות יחיד בגורדון, שהתמקדו בעיסוקו המתמשך בעירום, דיוקן עצמי וציור נוף. במקביל הוצגו תערוכות יחיד שלו בליסבון, ז'נווה ופאריס. ב-2003 הציג לראשונה בביתן של גלריית קרוג'יאר ביריד האמנות בבזל וב-2006 הקדיש לו קרוג'יאר את הביתן בשלמותו.

שתי תערוכותיו המרכזיות בישראל, במוזיאון תל אביב ובתפן, היו רטרוספקטיבות. כל אחת הציגה צד שונה בעבודתו: בתפן הוצגו הדפסים, ואילו בתל אביב - ציור ופיסול. מרבית העבודות בתערוכה היו קודרות וכהות, דיוקנאות עצמיים חשופים, שפרופ' עומר תיאר כ"שחור זוהר". אחד השירים האהובים על ללוש, כך הוא מספר, הוא "עטור מצחך".

בנוסף לכל אלה השתתף ללוש בתערוכות קבוצתיות רבות, בהן "דיוקנאות" במוזיאון תל אביב ו"העמוד באמנות הישראלית" בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. אשר למחירי יצירותיו: בשנת 2001 נמכר בסותביס ציור שמן על בד שלו, "נוף ירושלים", ב-15,600 דולר; ו"דיוקן עצמי", פסל בגובה 125 ס"מ (יציקת ברונזה, העתק מתוך סדרה של ארבעה), הוערך בשנת 2007 ב-30-40 אלף דולר.

רומן ארוך במיוחד מנהל ללוש עם אמנות התחריט. לאורך שנות ה-90 יצר כמה מאות תחריטים מרובי פרטים וקווים, רבים מהם נופים של דקלים או של הרי יהודה. לדברי עפרה רעיף, מנהלת מרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי ושותפה לעשייתו של ללוש בתחום, הקשר הארוך שלו עם הדפס מתבסס על "התמסרות, חיפוש והעמקה: גם מבחינת טכניקות עבודה - ליתוגרפיה, חיתוך עץ, תחריט ועוד, וגם מבחינת קנה מידה - מתחריטים קטנים של 5X5 ס"מ ועד טריפטיך של 3X1.9 מטרים".

רעיף ליוותה את ללוש גם בהכנתה של סדרת חיתוכי העץ החדשה, כ-25 העבודות שיצר במשך חמישה שבועות וחלקן יוצגו באלברטינה. "הפורמטים הפעם היו מבהילים בגודלם", היא אומרת. "בעשור האחרון עופר עוסק בעיקר בפיסול, הרבה פעמים בקנה מידה גדול. הנוכחות הפיסולית בסדרה משמעותית מאוד - הכוח שלה הוא בגודל, במתח שבין הביטחון להיסוס, בין הפיגורטיבי למופשט מוחלט, ובזיקה החזקה שבין פיסול להדפס. זה דו-ממד, אבל הנפח והתחושה התלת-ממדית נוכחים מאוד".

ללוש אומר, כי התמקדותו בפיסול והדפס נובעת בין השאר מקיומו של "רקע" בציור: "בפיסול אין רקע. גם בתחריט, למעשה. הדף סלחני לנושא הזה יותר מהבד".

תחום ההדפס והתחריט מרכזי בתולדות האמנות של גרמניה ואוסטריה, עוד מימי הרנסנס המוקדם, בקרב אמנים כמו אלברכט דירר או לוקאס ואן ליידן. ייתכן, מציין ללוש, כי קבלת עבודותיו שלו במדינות אלה קשורה לכך במידה מסוימת.

שעה ביום בלובר

רבים מהראשים שללוש מפסל, מגלף וחורט נדמים כדיוקנאות עצמיים, אם אינם מוגדרים כך במפורש.

"צייר שמסתכל בראי, מה הוא רואה?" שואל ללוש. הוא ממתין לתשובה ואחר כך אומר: "הוא רואה צייר. עם מבט של צייר. והמטרה היא הציור עצמו. זה לא משנה אם יש לו אף כזה או כובע כזה - זו אינטנסיביות של מבט וריכוז". את האיכות הזאת, הוא אומר, קל לזהות מיד, גם בדיוקנאות שאינך מכיר.

"הגעתי לזה מכמה סיבות", מתאר ללוש. "בשנות ה-70, כשחזרתי לארץ, הייתי רגיל לעבוד עם דוגמנית. אבל לא היתה לי אחת ולא היה לי כסף לשלם לאחת, אז התחלתי לעשות דיוקנאות עצמיים. עם זאת, הבנתי שדיוקן עצמי נמצא בצומת של דברים משמעותיים לאותו זמן, שכן זהו בעצם מיצג. ההחלטה הזאת להצטמצם יוצאת גם מתוך האמנות המושגית, שעליה התחנכתי".

בעודו מדבר הוא נזכר באחת מיצירותיו המוקדמות, עבודת וידיאו שעשה ב-1980. הוא מיקם מצלמה מאחורי זכוכית שבצדה האחד היא מראה. לצד הזכוכית הציב קנווס שעליו צייר דיוקן עצמי. במשך העבודה עבר לצייר ישירות על הראי, שהתכסה במשיכות המכחול. את העבודה הזאת שיחזר לפני כמה שנים, שכן מזו המקורית לא נותרו אלא כמה תשלילים.

בעניין זה אומר ד"ר עפרת: "פריצתו הראשונה של ללוש בגלריה גורדון הראתה הרס עצמי דרך הדיוקן העצמי, ובכך הוא גם משתייך לזרם של עבודות גוף שעוסקות בריטוש עצמי. המראה המתנפצת היתה דווקא מנפצת אצלו. כביכול זהו האנטי-נרקיסיזם שבהרס העצמי", אבל יש אצל ללוש פרדוקס, שכן עבודתו גם מעוררת תחושה של עודף נרקיסיזם, כך עפרת.

ללוש מספר כי בתקופות שהותו בפאריס הוא הולך בכל יום לשעה ללובר. "אנשים מבקרים עכשיו בפאריס בתערוכה של אניש קאפור", הוא אומר. "ממש ליד, מוצגת תערוכה נפלאה של ציורי נוף, שלא יודעים עליה ולכן לא נכנסים אליה. ברור שהרבה יותר קשה לקרוא תערוכה של נופים מהמאה ה-17 מאשר לקרוא תערוכה של קאפור: זה דורש הרבה יותר מאמץ, סבלנות וידע.

"כשלמדתי בבוזאר בשנות ה-1970 הייתי הולך ללובר ולא היה שם אף אחד כמעט - פשוט היה ריק. ב-1972 הביאו לפאריס תערוכה של אוצרות הפראדו, עם עבודות של ולאסקז וגויה ואחרים. אם זה היה היום, היית צריך להזמין כרטיס חודש מראש. אבל אז ראיתי את התערוכה הזאת חמש פעמים, כמעט לבד. בתקופה הזאת, מי שראה תערוכות זה אנשים שבאמת הבינו".

ובכל זאת, הוא אומר, "הפרופורציה של אנשים שמבינים לא השתנתה, היא היתה קטנה אז והיא קטנה מאוד היום. רק שהיום המוזיאונים מחויבים לעשות כסף ולמכור כרטיסים, ולכן יש פעילות אגרסיבית של שיווק".

בעבר הוא לימד באקדמיה בצלאל ובמכללת אורנים. "לימדתי על פוסן", הוא נזכר, "ואף אחד לא הכיר אותו חוץ משניים-שלושה רוסים. בהתחלה צחקו, אבל בסוף השנה כולם הבינו".

והוא מוסיף: "אנחנו יכולים להבין את הטבע, את העולם, רק דרך מודלים. מי שחושב שהמודל הוא העולם, הוא נרקיסיסט. נרקיסיזם זה אותו אספן שבא אלי ורוצה לשלם פחות על טבע דומם שיש בו שני עציצים במקום שלושה". וכך, גם אם הוא מתעקש להפריד בין עבודתו האמנותית לחיי היום-יום, אלה שבים ומשתלבים. "אנחנו מדברים על ירושלים, אבל מה זה ירושלים?" אומר ללוש; "זה מודל. אפשר לדבר על אל-קודס, או על ירושלים הבירה, אבל בסופו של דבר זה יכול להיות אותו שטח".



עופר ללוש. אמן אירופאי יותר מישראלי


דיוקן עצמי, 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו