בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברת מג'ונדרת | כשאת לא אומרת לא

האם די בהסכמה לסקס, או שכדאי לוודא שהצד השני גם ממש רוצה בו * 20 שנה אחרי "מיתוס היופי", פונה ההוגה הפמיניסטית נעמי וולף לטפל במיתוס ההזדקנות

תגובות

קשה להפריז בחשיבות של מה שקורה עכשיו ברשת - בבלוגים, ברשתות חברתיות וכדומה: עוד ועוד נשים מעלות סיפורים שקרו להן, העוסקים במה שנחשב, לפחות לפי שעה, לאזור אפור ביחסים בין המינים.

מדובר בסיפורים על אירועים שחלקם אינם מוגדרים משפטית כאונס: במקצתם מדובר בפגישה שהתגלגלה לקיום יחסי מין שהאשה בעצם לא רצתה בהם, אבל נכנעה להפצרות חוזרות ונשנות וחוזרות של הגבר, שלוו לעתים בהפעלת סחיטה רגשית מסוגים שונים. לא פעם "יחסי המין" האלה מתקיימים בעוד שהאשה שוכבת חסרת תזוזה, לא אומרת "לא" אבל גם לא משתפת פעולה בשום מובן. יש גם נשים ששכבו עם מישהו כי האוטובוס האחרון כבר יצא והן נשארו לישון אצלו ונעתרו אף שלא רצו. ועוד דוגמאות.

הנשים האלה הסכימו לסקס - לכאורה או לא, תלוי בנקודת ההשקפה - אז מה הבעיה, יהיו כאלה שישאלו. השאלה המתעוררת - ונדונה בימים אלה במרץ רב ברשת - היא מהי הסכמה. ויותר מכך: האם די בהסכמה, המושגת בכל מיני דרכים, או שמא היא אינה מספיקה ויחסי מין המתקיימים מתוך כבוד הדדי, בין בני אדם אוטונומיים ואוטונומיות על גופןם ונפשןם - אמורים להתרחש לא רק מתוך הסכמה של שני הצדדים אלא גם מתוך רצון של שניהם.

השאלות שמתעוררות רבות. למשל: אם היא לא אומרת "לא" ולא מתנגדת, איך אני יכול לדעת שזה לא בסדר? - יהיו גברים שישאלו (ואכן שואלים). ואם היא מסכימה - איך אני יכול לדעת שהיא בעצם לא רוצה? (כל השאלות האלה, אגב, תואמות את השיח השגור שלפיו הגבר הוא זה שתמיד רוצה והאשה אמורה להסכים או לא. תפישה בעייתית בפני עצמה, אבל נניח לה לרגע).

מדובר בנושא לא פשוט בכלל. כדי להתחיל להתמודד אתו, דרוש שינוי במחשבה. קודם כל צריך להכיר בכך, שהדרך שבה הורגלנו לחשוב על יחסי מין בין גברים לנשים והאופן שבו הם מתרחשים היא דרך אחת, הנובעת מהחיברות של גברים ושל נשים ואינה בהכרח הדרך היחידה האפשרית.

יותר מכך: היא מושפעת מתפישות, חלקן קדומות ואולי חשוכות, שלא בטוח שחלק מאתנו סומכים את ידם עליהן כיום. למשל: שהגבר אמור "לכבוש" את האשה; לפיכך לגיטימי שהוא ינסה, שוב שוב, באמצעים שונים, "לשכנע" אותה לשכב אתו. ומנגד: נשים מחונכות, במידת מה גם כיום, להרגיש "לא נעים", לא לומר "לא", לא לעמוד במלוא התוקף על זכויותיהן. לכך נוספת התופעה של קיפאון, התוקף נשים רבות במצבים אלה.

החינוך והחיברות, בכך אין ספק, צריכים להשתנות - וזה בעיני אחד היעדים הגדולים והחשובים של המאבק הפמיניסטי. גברים לא נולדו לכבוש (לא נשים ולא שטחים, אגב), נשים לא נולדו להיכבש (לא במיטה ולא בשום מקום אחר). אבל שינוי כזה הוא הדרגתי וממושך. בינתיים ובמקביל, מותר בהחלט לפעול לשינוי בתפישות הרווחות, המאפשרות אירועים רבים מספור, יום-יומיים, שבהן נשים נפגעות.

ולא רק הן: אני משוכנעת שכמו שנשים מעוניינות ונהנות ממין הנובע מרצון הדדי, כך גם גברים נהנים הרבה יותר מסקס עם נשים הרוצות בהם. זה כל כך אנושי ואמור-להיות-ברור שמוזר בכלל לכתוב את זה, אבל מתברר שנשים רבות, ומנגד מן הסתם גם גברים, חוות גם חוויות אחרות.

וחשוב מאוד לומר: אין כאן שום כוונה למשטר סקס: לקבוע איך "צריך" ו"אמורים" לעשות אותו. להיפך: הרעיון הוא לשחרר בני אדם, מכל המגדרים וצירופיהם, מתבניות בנוגע למין, לאפשר להן ולהם חירות אמיתית לעשות כל מה שהן והם רוצות וחושקות בו - כאמור, כל עוד מדובר ברצון חופשי של כל המעורבים בשמחה.

והידרת פני זקנה

מה חושבת נעמי וולף על נשים ויופי כיום, 20 שנה אחרי שפירסמה את ספרה מכה ההדים "מיתוס היופי"?

במאמר ב"ואשינגטון פוסט" כותבת וולף: "ב'מיתוס היופי' טענתי שככל שהפמיניזם קנה אחיזה ונשים קיבלו גישה חדשה לכוח, נעשה שימוש באידיאלים פופולריים של יופי כדי לחתור תחתן. אידיאלים של נשיות נוטים להתעורר כאמצעי להגביל מחדש נשים לאחר כל צעד משמעותי שעשו קדימה. ב-1991 ציינתי שמגיפה מתפתחת של הפרעות אכילה שוטפת את מה שהיה אמור להיות הדור הלוחמני והבטוח ביותר בעצמו של נשים אי פעם. ניתוחים קוסמטיים שיגשגו. פורנוגרפיה כירסמה בהערכתן העצמית של נשים צעירות בדיוק כשם שפרסומות מעליבות לקרמים נגד הזדקנות עיצבו את הדרך שבה נשים חשבו על חוויית ההתבגרות. הדרך שבה נראינו הגדירה את הערך שלנו בחברה.

"מאז, רבים מהנושאים שהזהרתי בעניינם אכן החמירו. מידות הגוף של דוגמניות וכוכבניות הצטמצמו עוד; מודעות אופנה מציגות לראווה נשים שנראות כאילו הן צריכות להתאשפז. ניתוחים קוסמטיים היו לשגרה, עד כדי כך שיש קהילות שבהן נשים עם פרצופים שלא נותחו נתפשות כמתנגדות לנורמה. ניתוחי חזה הם כמעט אוניברסליים בפורנוגרפיה, ופורנוגרפיה היא כמעט אוניברסלית בהתבגרות המינית של נשים וגברים צעירים כאחד. ניתן היה לחשוב שעם מגמת ההחמרה הזאת, הפחד מפני ההזדקנות יגדל גם הוא. אבל פלח משמעותי של נשים פשוט לא קונות את ההונאה".

לטענתה, "הרטוריקה כיום מתמקדת בלהיות בריאה ככל האפשר, בכל מידת גוף, ולא בהשגה מלאכותית של משקל גוף נמוך. לעמיתה לעבודה שמתהדרת בשיער אפור נפלא עם תספורת מחמיאה או מרכיבה משקפיים מיוחדים ומקסימים יכולה להיות השפעה כמו לגיליון ספטמבר של ?ווג'".

ובנימה אישית וולף מוסיפה: "חשבתי שיהיה קשה יותר להזדקן. ציפיתי שכשאגיע לאמצע החיים, אתחיל להתאבל על העצמי הפיסי של נעורי. אבל אני מכריזה, ומקווה שנשים רבות בגיל העמידה יצטרפו אלי: הכאב על האובדן כמעט שלא התרחש. לא אצלי ולא אצל הנשים שאני מכירה ומעריכה. באירועים חברתיים שבהם אני נוכחת, מי שזוכות לכל תשומת הלב הן כבר לא היפהפיות הצעירות בשנות ה-20 לחייהן, אלא הנשים בעלות ההישגים הגדולים והכריזמה האישית - ובדרך כלל אלו נשים באמצע החיים".

זה כמובן משמח, אבל כל זה תלוי בדבר: כי מדובר, מבהירה וולף, בנשים ש"מטפלות בעצמן": "נכון ש'לטפל בעצמך' איננו עניין של מה בכך", היא מודה, "אבל הסוג הזה של טיפול עצמי איננו שעבוד חיצוני ללחצים של ?מיתוס היופי': זה לאהוב את עצמך, להעריך את הגוף הייחודי שלך ולטפל בו בהתאם".

הדברים האלה נשמעים, לי לפחות, כהתפתלות מחשבתית. זה משמח שוולף ונשים אחרות בנות גילה מרגישות נהדר, אבל מדבריה לא עולה קבלה אמיתית של נשים במגוון של מידות, צורות ומידות טיפוח.

בכלל, וולף מדברת על ואל מילייה מסוים מאוד - נשים מבוססות, בעלות פריווילגיות; של זמן, השכלה, אמצעים. גם נקודת המבט שלה לא מרשימה מבחינה פמיניסטית: כשהיא מדברת על השאלה החשובה אילו נשים זוכות לתשומת הלב, מבוגרות או צעירות - בתשומת הלב של מי מדובר בעצם?

וולף, שקנתה את עולמה בזמנה ב"מיתוס היופי", מנסה כאן לנפץ את מיתוס ההזדקנות. היא עושה זאת - אבל במידה מוגבלת מאוד. ניפוץ אמיתי של המיתוס עשוי להיות לא התפעלות מאיך שנשים בנות 50 או 60 כיום נראות נפלא, ממש כאילו היו צעירות - אלא התייחסות להזדקנות ולזיקנה כאל שלב לגיטימי ומשובח בחיים, כמו שהוא.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו