בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחול | יש לאן לברוח

טים ראשטון בחר להיות כוריאוגרף אחרי שנמאס לו לרקוד. לקראת הביקור הראשון בישראל של להקת תיאטרון המחול הדני, מגלה המנהל האמנותי שלה למה חשוב לו שהרקדנים יהיו שונים זה מזה

תגובות

"מעולם לא תיכננתי להיות כוריאוגרף", מודה טים ראשטון, המנהל האמנותי של להקת תיאטרון המחול הדני (Danish Dance Theatre), שתעלה השבוע שלושה מופעים בירושלים ובמודיעין. ראשטון, יליד אנגליה, מבהיר בראיון טלפוני מקופנהגן כי הבחירה בנתיב הכוריאוגרפי היתה כיסא המפלט שלו מן הריקוד, שבו מאס לאחר שנים של פעילות בלהקות אירופיות קלאסיות ובראשן הבלט המלכותי של דנמרק.

"התעייפתי מהבלט ולא ממש ראיתי את הדרך החוצה, כי זו היתה כל השכלתי", הוא אומר. "בסופו של דבר, לא שנאתי, אבל הרגשתי כמעט חוסר אהבה כלפי הבלט, אל הניסיון להיות מושלם ואל להקות הבלט הגדולות האלה. ועם זאת, הרגשתי שיש לי כל כך הרבה יצירתיות שרציתי לחקור".

עוד כשרקד בבלט הדני החליט להתנסות בכוריאוגרפיה, "בשביל הכיף". הוא לא תיאר לעצמו שיתפרנס מכך. "והבנתי ששם נעוץ הכוח שלי", הוא אומר, "ביצירה, ולא בשום דבר אחר". זמן מה לאחר מכן החל לעבוד ככוריאוגרף עצמאי וכעבור כמה שנים, ב-2001 התגלגל אל התפקיד בתיאטרון המחול הדני: "פתאום היו לי הזמנות מכל אירופה, יצרתי עבודות בפינלנד, אנגליה וסקוטלנד, התרוצצתי בין להקות ותהיתי אם זה באמת מה שרציתי לעשות. חשבתי שאני עומד לחזור על אותה טעות שעשיתי כשהייתי רקדן בלט - שלא תהיה לי שליטה על מה שאני עושה. ובאותה עת הציעו לי להנהיג את תיאטרון המחול הדני וחשבתי שזו תוכנית טובה, שכך אוכל להיות יותר בשליטה".

אלא שהלהקה, שהוקמה ב-1981, קירטעה באותם ימים. "היא היתה עלומה, קטנה ופעילותה היתה מצומצמת", מודה ראשטון. כיום, עשר שנים לאחר מכן, אפשר לומר שהוא עמד באתגר בגאון, הפיח בה רוח חיים והקנה לה הישגים ומעמד אמנותי. כשהוא נשאל על השינוי שחולל בלהקה, מבקש ראשטון להתייחס לרקדנים שחברים בה כיום, לאיכויותיהם ולעובדה שהם מגיעים מכל העולם כדי לרקוד בה. אבל גם מבחינה תקציבית נרשמו הישגים, הוא אומר, והממשלה הדנית מכירה בהישגי הלהקה ותומכת בה.

כיום חברים בלהקה 16 רקדנים, בהם ילידי ברזיל, איטליה, קולומביה, שבדיה, פורטוגל, הולנד, בריטניה, סוריה ויוון. אבל רק שניים מרקדני הלהקה הם דנים של ממש. "כשאני מדבר עם אנשים כאן אני תמיד מנסה להבהיר להם איזו זכות יש לנו בכך שיש כאן אנשים מכל העולם שרוצים לעבוד בדנמרק", אומר ראשטון ומספר שכאשר הוא בוחן רקדנים הוא מקפיד לא לבדוק את הלאום שלהם. "אנחנו כל כך ברי מזל שאנו עוסקים בצורה אמנותית שאינה זקוקה לעדיפויות לאומיות", הוא מוסיף. עם זאת, הוא מודה כי הדבר גורם למתחים, כי יש רקדנים דנים שחשים שמקומם בלהקה, אבל נותרים בחוץ.

בלהקה רוקדת כיום גם עדי עמית, בת 28, שהצטרפה אליה ביולי 2010. עמית, שנולדה וגדלה בנתניה, למדה באקדמיה למחול של רוטרדם. לאחר חמש שנים בהולנד, שבה ארצה, רקדה בלהקת קולבן דאנס בירושלים והשתתפה בריאליטי "נולד לרקוד". בשנה שעברה השתתפה בפרויקט "כמויות" של אוהד נהרין בשטוקהולם, שיתוף פעולה של להקת בת שבע ותיאטרון "Riksteatern".

"מה שסיקרן אותי בלהקה היתה הייחודיות של כל רקדן ורקדן", מספרת עמית ומדגישה את הגוונים הרבים שאפשר למצוא בקרב הרקדנים. "מה שאני אוהב בניהול הוא שאני לא מרגיש שאני חייב לגרום ללהקה להיות הומוגנית", אומר ראשטון. "זה אומר שבלהקה יש רקדנים מאוד שונים וזה יותר קשה כשאנחנו צריכים לעשות דברים יחד, אבל זה גם נותן צבע חזק ללהקה וקסם רב".

ראשטון, בן 48, נולד בכפר הקטן בריווד, במחוזות התעשייתיים של מרכז אנגליה, בן למשפחה עם עסק למכירת מכונות, שרחוקה שנות אור מתרבות ואמנות. כשהיה בן חמש, בערב חג המולד, צפה בריקוד ששודר בטלוויזיה וייעודו התחוור לו. על אף התנגדותם הצפויה של הוריו, שלא ראו בריקוד מקצוע של ממש, הוא החל ללמוד שיעורי מחול ובהמשך עבר ללונדון ולמד באקדמיה המלכותית לבלט. עם סיום לימודיו הוא לא צלח את מבחני הקבלה לרויאל בלט, והחליט לעזוב את בריטניה. "באותו זמן הייתי מאוד שאפתן ורציתי לעבוד עם להקות בלט גדולות", הוא מסביר.

מאז חלפו כ-30 שנה, שבהן השתקע ראשטון בדנמרק, זנח את המבטא הבריטי וביסס את מעמדו כיוצר מוביל בחלקה הצפוני של אירופה. בינואר, כאשר ראשטון בא לביקור מולדת ממושך והעלה עבודה בלהקת "ראמבר", כתבה עליו ב"גרדיאן" מבקרת המחול ג'ודית מקרל: "ב-15 השנים האחרונות הוא נהפך לכוח כוריאוגרפי מרכזי בסקנדינביה, יוצר של פיוז'ן יפהפה באופן אפל של סגנונות קלאסיים ועכשוויים שגרמו למבקרים לדבר על דימוי מחול רב עוצמה ש'מחלחל אל תוך הזיכרון' ו'מכה עד העצם'".

אף שכרקדן רכש רק ניסיון קלאסי, הכוריאוגרפיות שלו, שנוצרות לדבריו מתוך שיתוף פעולה עם הרקדנים, משקפות סגנון עכשווי. "הפער שבין המחול העכשווי והקלאסי הוא מגרש המשחקים של טים ראשטון", נטען באתר הלהקה. "מצד אחד הוא מושפע מהרקע שלו", אומרת עמית, "שזה אומר הקווים הנקיים והנגיעה הקלאסית, אבל מצד שני התנועה שלו יצורית ואקספרסיבית".

כשעמית נשאלת על העבודה עם ראשטון היא מתארת אותו כג'נטלמן. "האווירה כאן מאוד נעימה", היא אומרת, "הוא אוהב את הרקדנים שלו ותמיד נותן הרגשה טובה". היא מציירת דמות צנועה למדי ואף מתארת חוסר ביטחון מסוים. "הוא אדיב ונחמד ואין לו את האגו הזה של הכוריאוגרף שהגיע למקום ולמעמד שאליהם הגיע. בדרך כלל זה בא עם התפקיד, או שאתה חושב שזה יבוא עם התפקיד, אבל במקרה שלו הוא נשאר על הקרקע".

מרגיש בבית

השבוע תבקר הלהקה בישראל לראשונה בתולדותיה ותעלה שתי תוכניות בתיאטרון ירושלים ובהיכל התרבות במודיעין כחלק מפסטיבל ישראל, שתיהן מורכבות מיצירות של ראשטון בלבד (אף שהלהקה משתפת פעולה גם עם כוריאוגרפים נוספים). בתוכנית הראשונה, שתועלה פעם אחת מחר, תוצג היצירה "Love Songs", מחול ל-14 רקדנים בליווי שלושה מוסיקאים וזמרת הג'ז קרולין הנדרסון, שתבצע שירי אהבה מוכרים. זו עבודה מאוד קלילה, מבהיר ראשטון, ועמית מתארת אותה כשילוב של גרוב וקיטש.

"Kridt" ("גיר" בדנית) היא ההיפך, צוחק ראשטון, כשהוא מתייחס לאחת משלוש העבודות שמרכיבות את הערב השני, שיועלה בשישי ובשבת. זוהי עבודה אפילה העוסקת במוות, שראשטון יצר ב-2005 בהשראת ציטוטים ממגילת קהלת וסוויטה לכינור של פטריס ואסקס הלטבי. לצדה תועלה "Enigma", יצירה מופשטת יותר לשישה רקדנים מ-2009 שנולדה מתוך עיסוק במספרים. היא חוברה על רקע הסוויטות לצ'לו של באך (המלחין החביב על ראשטון, בשל המתמטיות של עבודתו), אבל בהמשך הוחלף הפסקול שלה למוסיקה אלקטרונית. היצירה השלישית היא "Cadance", מחול אנרגטי וקצרצר מ-2009 לארבעה עד שישה גברים, המבוצע על רקע מוסיקת תופים שכתב אנדי פייפ.

אנחה עמוקה נשמעת מעברו השני של הקו כשראשטון נדרש להתייחס לעתידו. "אני לא ממש יודע", הוא משיב, אבל מאשר כי התכנון הוא להישאר בדנמרק, בלהקה שטיפח, שבה הוא מרגיש בבית. "אני מקווה שהלהקה תמשיך לגדול ותתפתח מבחינה אמנותית. אני לא מעוניין בתהילה או בסיורים מסביב לעולם; רק בפעילות אמנותית מוצלחת".

צעדים אחרונים

רב-קולי, עשיר ומפתיע. המופע של להקת מרס קנינגהם בירושלים, רגע לפני שהיא מתפרקת, היה הוקרה למפעל החיים של הכוריאוגרף פורץ הדרך

רות אשל

שתי היצירות של להקת מרס קנינגהם, "Split Sides" ו"Sounddance", שהועלו בשבוע שעבר בתיאטרון ירושלים, נוצרו בהפרש של כ-30 שנה זו מזו. זה היה מופע פרידה מהלהקה. לאחר מכן היא תופיע בניו יורק ותתפרק. זו היתה אפוא הוקרה למפעל החיים של קנינגהם שהצעיד את המחול קדימה. הקהל שמילא את האולם חש שזה רגע היסטורי.

החותמת המובהקת של קנינגהם טבועה בשני הריקודים המאופיינים ברב-קוליות של הרכבי הרקדנים, כל הרכב עם החומרים התנועתיים שלו. היו במופעים אלה חמישה-שבעה קולות שונים שבוצעו בו בזמן. כמו בקליידוסקופ, כל הזמן משתנים ההרכבים והמוטיבים התנועתיים מתפרקים, נהפכים לקול אחד כדי ליצור קליידוסקופ חדש.

לעתים רחוקות מועלות בו בזמן כל כך הרבה שכבות של "קולות" תנועתיים, ולכך מיתוספת האינטנסיביות של השינויים. כל מוטיב של "קול" תנועתי הוא קצר ועומד בזכות עצמו, מעין ישות אוטונומית שלא נולדה מתנועה קודמת ואינה מרמזת על התקדמות למוטיב הבא. השינויים קולחים כמעיין ובו מאגרים בלתי נדלים של אפשרויות של תנועות וצירופיהן. נדמה שעשרות ערוצי טלוויזיה איכותיים מוקרנים בו בזמן והעין נודדת מקול אחד לאחר שכל מוטיב מקורי בשפתו ומגולף להפליא.

ובכל זאת, אפשר לראות את ההבדל בין שני הריקודים. "Sounddance", הוותיק שביניהם, שנוצר ב-1975, נרקד על רקע וילון זהוב שהוא מעין פסל יפהפה שבו הבד נופל ברכות מול חלקי בד הנמתחים לכיוונים שונים ויוצרים עומק של שכבות. הרקדנים מגיחים ממרכז הווילון. המחול פותח בסולו שהביצוע שלו חסר ברק. ריקודיו של קנינגהם ידועים באתגר הביצוע. עיקרון המקריות שלו מנטרל וקוטע את הזרימה הטבעית של התנועה, שהיתה מציעה פתרונות צפויים, לטובת גילוי פתרונות תנועתיים לא צפויים שהגוף, גם לא של רקדן מאומן, רגיל להם.

מאחר שהרקדנים בעבודות של קנינגהם נראים כתווים, כצלילים טהורים, ניקיון "הצליל" הוא בעל חשיבות מיוחדת בסגנונו. בהמשך הצטרפו רקדנים נוספים והחל תהליך הרב-קוליות הקבוצתי. נדמה שהגוף מחולק לשכבות - של רגליים, של טורסו, של ידיים ושל ראש. כל שכבה מבצעת תנועות שונות ובאופן אוטונומי. המחול מהיר מאוד וכולל הפסקות פתאומיות. רגל אחת על הכרית והאחרת מוחזקת באוויר. הדבר קשה עוד יותר מאחר שהקפיצות הן ללא הכנה מסורתית של כפיפות הברכיים.

הריקוד "Split Sides", שנוצר ב-2003, נפתח כאשר כמה מוזמנים מכובדים מתבקשים להטיל קובייה כדי להחליט על סדר המשפטים, המוסיקה, התאורה והתלבושות. היה בזה משהו תיאטרלי, כמו שופט המכריז על כללי המשחק. בזמנו המרכיב הזה נחשב אוונגרדי מאוד, אבל ספק אם בצירופים אחרים מהות הריקוד היתה משתנה.

בניגוד לאותו ריחוק שיוצר "המזל", כשמתחיל הריקוד מתגלה מסך אחורי יפהפה, ציור אמנותי של פסי צבע פסטליים. התלבושות הן בגד גוף, טייטס בצבעים חמים של כתום ואדום ועליהם ציורים של קווים וכתמים בשחור. בחלק השני של הריקוד צבעי הבגד הם שחור ולבן. המסך והתלבושות, שנראים כתצוגה מוזיאונית, הקנו נופך תיאטרלי לריקוד, שהוא אנטי-תיאטרלי באופיו.

הריקוד נוצר בסיוע תוכנת מחשב ואפשר לראות עד כמה היא שינתה את התנועה בהשוואה לריקוד הקודם. לו היו מקלפים את העור מן הרקדנים אפשר היה לראות את חיבורי המפרקים כפי שהם מופיעים בתוכנת המחשב. המחשב פותח אפשרויות של תנועה לאינסוף צירופים. לפיכך, המוטיבים התנועתיים קשים במיוחד, מנותקים לחלוטין מכל הרגל קודם. במחול זה מתחדד הדגש בתנועות הנובעות מהמפרקים. הדבר בולט בעיקר בהחזקת הידיים הנוקשה, המתקפלת במפרקים באיכות מכנית.

עם פתיחת הריקוד בקטע אוניסונו של הקבוצה היו מפעם לפעם רעידות קלות של שיווי משקל. אין ספק שהאתגר הטכני שיוצרת תוכנת המחשב אכזרי ביותר ודורש מהגוף כישורים של מכונה משוכללת. דווקא ה"פספוסים" הקטנים מדגימים עד כמה הגוף הוא אנושי. בהמשך המחול לא היה אפשר שלא להתרשם מהמשוכות הטכניות והיכולת של הרקדנים לגבור עליהן.

ההנאה מצפייה בעבודות של קנינגהם היא אינטלקטואלית ולא חווייתית-רגשית. אין הרבה עבודות מחול מסוג זה שהמיקוד הוא בתנועה נטו, ולא ברעיון שכלתני. אי אפשר שלא להשתאות לנוכח היבול העשיר של עבודת המחקר שנעשתה בשביל יצירתו המקיפה של קנינגהם, ששני ריקודים אלה מייצגים רק חלק זעיר ממנה.

ההחלטה על סגירת הלהקה נכונה, אף שכאשר ירד המסך היתה תחושה שהקיץ הקץ על תקופה במחול. הרעיונות ומנועי החיפוש של קנינגהם הניבו היצע עשיר, לכן אולי אין טעם להמשיך לאגור עוד ועוד. יש צורך בפריצת דרך נוספת על בסיס מה שכבר יצר קנינגהם. מרכז התיעוד שהוקם בניו יורק יבטיח שהידע שנצבר לא ילך לאיבוד.

להקת המחול מרס קנינגהם. "Split Sides". מוסיקה: "רדיוהד", "סיגור רוס"; תפאורה: רוברט היישמן, קתרין יאס; תלבושות: ג'יימס הול; תאורה: ג'יימס אינגלס; "Sounddance". מוסיקה: דייוויד טיודור; תפאורה ותלבושות: מארק לנקסטר; תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל, 6.6



מתוך היצירה Enigma של תיאטרון המחול הדני


טים ראשטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו