עבודותיה האוונגרדיות של קונסטנזה מקראס הארגנטינאית הפכו אותה לאחת היוצרות הבולטות בגרמניה

ממופעי מחול מאולתרים בקצביות ועד אופרה רבת משתתפים של סטרווינסקי. מקראס, שביקרה לאחרונה בישראל, הפכה בגרמניה לאחת היוצרות הבולטות בתחום התיאטרון-מחול

אלעד סמורזיק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק

בשלהי שנות ה-80, כשקונסטנזה מקראס סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בבואנוס איירס, היא החליטה לזנוח לחלוטין את המחול, תחום שלו הקדישה זמן רב מילדות, וללמוד עיצוב אופנה. "חששתי", היא מנמקת, "כי בארגנטינה אי אפשר לחיות מריקוד ואתה חייב לפתח קריירה נוספת. זה נחשב מוזר להתפרנס שם ממחול".

אלא שהמחול סירב להרפות. "היה לי חלום, מעין חזון שהורה לי לעצור את לימודי האופנה ולהתמקד במה שבאמת אהבתי, שזה לרקוד", היא מגחכת למשמע דבריה, וממשיכה בקצב הדיבור המטאורי שלה: "זה נשמע כמו משהו ניו-אייג'י, אך זו האמת. עיצבתי תלבושות במשך שנתיים, מכרתי, עשיתי תצוגות והייתי מאוד מעורבת בזה, אבל זה לא מה שבאמת רציתי לעשות. הרבה יותר מעניין בעיני לעשות מחול".

מקראס, שחיה ופועלת בברלין, היא אחת היוצרות החדשניות והמסקרנות ביותר שיוצרות כיום תיאטרון-מחול בגרמניה. היא מנצחת על ההרכב "דורקי פארק" ומעלה עבודות בימתיות שמשלבות אלמנטים של מחול, תיאטרון, פרפורמנס, הקרנות וידיאו, מוסיקה חיה ואפילו אופרה. לאחרונה ביקרה בישראל והעבירה סדנה מקצועית בת ארבעה ימים בחממה למחול בעכו, שבה השתתפו 17 רקדנים שהגיעו כדי להתוודע לשיטות עבודתה.

"הרקדנים הישראלים הם טובים", היא אומרת על המשתתפים בסדנה, "הם מופיעים הרבה באירופה, ויש כוריאוגרפים מאוד מפורסמים שהגיעו מכאן, אז אין זה מפתיע. היה נחמד לראות אנשים מאוד פתוחים לעבודה ונלהבים".

כאן תחנת החלל

מקראס, בת 40, עברה דרך ארוכה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי. היא נולדה בבואנוס איירס, בת לאם ממוצא איטלקי ואב ממוצא יווני, חוותה "ילדות פרברית של מעמד הביניים" ולמדה בבית ספר צרפתי. את ילדותה העבירה בצל הממשל הצבאי, ואביה היה פעיל סוציאליסטי שהתנגד לשלטון וחינך לדבקות באידיאלים. כשהיתה בת 13 שבה הדמוקרטיה למדינה. "פתאום הופיעו אנשים עירומים בטלוויזיה", היא צוחקת, "והאמת יצאה לאור על המיליטריזם והעינויים. זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית בארגנטינה".

את לימודי הבלט החלה כבר כשהיתה בת שמונה, אך כשהיתה בת 14 החליטה להקדיש את כל מרצה למחול. אחרי אפיזודת לימודי האופנה הקצרה שבה לעולם המחול, ושמה פעמיה לאירופה. תחילה ניסתה את מזלה באודישן אצל ירי קיליאן, בתיאטרון המחול ההולנדי NDT בהאג. לאחר שנכשלה הגיעה לאמסטרדם, שם התפרנסה בין השאר מעבודה כדוגמנית עירום באקדמיה לאמנות.

בהמשך חיתה לסירוגין בברלין ובניו יורק, שם לקחה שיעורים בסטודיאות של מרס קנינגהאם וסטיבן פטרוניו. "בשלב מסוים התעייפתי", היא אומרת, "התחלתי לעבוד יותר בברלין, וגם התחלתי לקבל תמיכה כספית מהשלטונות. זה היה הרגע שבו החלטתי להישאר".

ההרכב המקורי שהקימה בברלין בשנות ה-90 נקרא "טמגוצ'י". בהמשך שינתה את שמו ל"טמגוצ'י Y2K", בהשראת הבהלה מפני באג 2000 ששררה באותה תקופה. ב-2003 הסבה את שמו של ההרכב ל"דורקי פארק", שם שמלווה את הפקותיה עד היום (אף שהיא מודה שהוא כבר אינו ממש לרוחה). "באותו זמן עבדתי עם רקדנים אמריקאים, והם כל הזמן אמרו לי שאני 'Dork' (אדם מטופש או מוזר, א"ס)", היא מסבירה. בנוסף, באותה עת גם עמלה על החלק האחרון בטרילוגיה "Mir: A Love Story", שתיארה את המתרחש בתחנת החלל הרוסית הנודעת, ובעבודה היה עיסוק באייקונים סובייטים, בהם "גורקי פארק", פארק השעשועים המפורסם במוסקבה הקרוי על שם מקסים גורקי.

לדברי מקראס, הכינוי "Dork" גם התאים (ועדיין מתאים) לתיאור המשתתפים בהרכב שלה: "אלה אנשים שגדלו להיות מיוחדים אבל בצעירותם לא היו חלק מהחבורה המגניבה, אנשים שנאלצו להילחם כדי להפוך לאינדיבידואלים. אני לא הייתי לגמרי 'Dork' כשהייתי צעירה, אבל הייתי אדם קצת מוזר. הייתי פופולרית באופן מסוים, מעולם לא התעללו בי ולא צחקו עלי, הם לא העזו כי הייתי דמות חזקה ואגרסיבית מדי", היא צוחקת. "אבל מעולם לא הייתי הילדה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שכולם כל כך מעריכים בארגנטינה".

העבודה הראשונה שהעלתה תחת השם "דורקי פארק" היתה "Back to the Present", פרויקט מותאם-מקום (Site-Specific) שהוצג ב"קאופהאוס יאנדורף", מבנה אר-נובו יפהפה במרכז ברלין ששימש בעבר כבית כלבו. "הוא היה במקור בבעלות משפחה יהודית, אך כשהיטלר עלה לשלטון הוא הופקע ממנה", היא מספרת. "הוא די נהרס, אבל יכולנו להשתמש בשתי הקומות הראשונות. התחלנו בחמש אחר הצהריים וסיימנו בשלוש לפנות בוקר מדי יום".

העבודה, שעסקה בהתמקדות בהווה ובהתחמקות מן העבר והעתיד, כללה מחול, מוסיקה חיה ווידאו, ובחללים השונים הוקמו גם סלון תה ובר שפעלו בשעה שהמונים פקדו את המבנה ותרו בו. "זה היה די קשה", אומרת מקראס, "היה הרבה אבק והרצפה היתה קשה לריקוד, אבל זו היתה חוויה נהדרת, כי הבניין היה כל כך מיסטי. הוא גם היה נטוש במשך תקופה ארוכה ואנשים תמיד רצו להיכנס ולראות מה יש בו".

מאז העלתה מקראס כעשרה פרויקטים נוספים, מרביתם הפקות של תיאטראות ומרכזי תרבות מובילים בגרמניה כ"שאובינה" ו"הבל אם אופר". רוב יצירותיה מלוות בתחושה של גודש אסתטי: רקדנים ששרויים בתנועה מתמדת ולעתים חסרת מנוחה, תלבושות מגוונות, שטף של אובייקטים ואביזרים, שלל צבעים, תאורה מורכבת, תפאורה גרנדיוזית ולרוב גם הקרנות וידיאו.

אחד הפרויקטים המעניינים ביותר הועלה ב-2009. מדובר בפרשנותה של מקראס לאופרה-אורטוריה "אדיפוס רקס" של סטרווינסקי מ-1927. היא ניצבה בראש ההפקה השאפתנית הזו, שהוצגה במבנה ה"Hellerau" בדרזדן, וכללה למעלה ממאה משתתפים: 60 נגני התזמורת הסימפונית של דרזדן, 28 זמרי מקהלה, חמישה סולנים ושמונה רקדנים. "זו היתה הפקה עצמאית בהיקף עצום", היא אומרת, "עבדתי עם אמנית יפאנית מפורסמת שאני מאוד אוהבת, צ'יהארו שיוטה, שעיצבה את הבמה ותלתה מן התקרה כל מיני אובייקטים ורהיטים, ממש כמו מיצב".

אחד הרקדנים שהשתתפו בגרסתה ל"אדיפוס רקס" היה הישראלי אליק ניב, שבהמשך רקד גם בעבודה שיצרה בדרום אפריקה, "Offside Rules", וביצירתה האחרונה עד כה, "Berlin Elsewhere", שהוצגה בבכורה בינואר האחרון. "הייחוד בתהליך היצירה שלה הוא הפתיחות לכל", מספר ניב, "סצנה מסרט, ספר, שיטוט בעיר, סיפור ילדות או שיר מסוים. אתה מוזמן להביא כל מה שעובר לך בראש לסטודיו והרקדנים שותפים מלאים לתהליך. כיוצרת היא חסרת פחד ומביאה אל הבמה רעיונות שיש בהם הרבה טירוף וסיכון. במופע האחרון למשל, הרקדנים היו מחופשים לרהיטים ושרו שיר רוק. היא מתעסקת לרוב בדברים של כאן ועכשיו: חיים אורבניים, נושאים פוליטיים, בעיות של מהגרים, בעיות בזוגיות. ומרגע שהיא מחליטה משהו היא לא מפקפקת בעצמה, וזה מאוד נדיר לראות יוצר שהולך עם האמירה שלו כל כך רחוק ובביטחון מוחלט".

בובות צונחות מהתקרה

מקראס כבר כמעט לא עולה על הבמה. היא לא משתתפת בהפקות חדשות, ויש רק יצירה אחת שהיא עדיין מבצעת. מדובר ב"No Wonder" מ-2005, שיתוף פעולה שלה עם הרקדנים והכוריאוגרפים ליסי אסטרס וניקולה ולדיסלב, שעוסקת בשאלות מגדריות. "זה כמו גאלה", היא צוחקת, "כי אנחנו מעלים את העבודה הזאת בערך פעם בשנה. זו העבודה האחרונה שבה רקדתי, ואם מישהו רוצה שנעלה אותה אז אנחנו עושים זאת, משום שאנחנו מאוד אוהבים אותה".

מוטיב חוזר בעבודותיה הוא השימוש בעירום, אך היא מדגישה שהוא חייב להיות מנומק. האדפטציה הבימתית של "Back to the Present", למשל, מסתיימת עם אנשים עירומים שנאבקים אחד בשני עם בובות של דובים, בשעה שבובות נוספות צונחות מן התקרה. "הקטע עוסק במערכות יחסים הרוסות ובאנשים ששומרים מזכרות ממערכות יחסים, כמו למשל בובות של דובים", היא מבהירה. "זה אבסורד שקשור למשהו שהוא נואש ומצחיק בו זמנית".

יצירה אחרת, "Megalopolis", המתארת את החיים בעיר הגדולה תחת השפעת הגלובליזציה, מסתיימת עם ריקוד של בחורה עירומה. "זה קשור לרעיון של התחושה בעיר גדולה, כאשר אתה אבוד וחש עירום לגמרי, אנשים מסתכלים עליך ואין לך כלום. העירום הוא תמיד עם קונטקסט".

האם המבקרים בגרמניה רואים בך אוונגרד?

"כן, הם נהגו לכנות כך את עבודותי. כעת אני חושבת שהתרגלו אלי בברלין וסוף סוף החלו לכבד את העבודות שלי. זה לקח הרבה זמן".

את מרגישה שלא כיבדו אותך?

"הם כן כיבדו אותי", היא חוזרת בה ומספרת על הביקורות החיוביות להן זכתה, אך מבהירה כי "זה נע למעלה ולמטה, והיה רגע שבו כינו אותי ?מלכת הטראש'. תודה לאל שהם כבר לא עושים את זה".

מדוע לדעתך זכית לכינוי הזה?

"בגלל שהעליתי מופעים בקצביות, למשל. העליתי מופע במקום ששימש בעבר כאטליז עם אנשים ששרו ועשו חיקויים של וידיאו קליפים מאם-טי-וי. אבל זה היה מאוד מתוחכם, זה לא היה טראש, אלא קטעים מאוד מצחיקים שהיו השתקפות של תרבות הפופ. הם היו עשויים כהלכה ואירוניים. לעתים הגרמנים לא מסוגלים ליצור הפשטה ולצעוד צעד קדימה. קשה להם עם האירוניה, הם גלויי לב ויש להם סוג של נאיביות".

המשך בעמ' 17

ההשראה לרבות מעבודותיה, היא מסבירה, נשאבה מסיורים במקומות שונים והתבוננות במתרחש בהם. אלא שבזמן האחרון היא מסתובבת בעולם מעט פחות, שכן מרבית זמנה מוקדש לגידול קוסטאס, בן שלוש, שאותו הביאה לעולם עם בן זוגה מנואל אוסטרהולט, מעצב גרפי ואמן גרפיטי שמוכר בגרמניה יותר תחת הכינוי "סופרבלאסט".

יש כוריאוגרפים או אמנים מסוימים שמשפיעים על עשייתך?

"אני מושפעת מאוד מיוצרי קולנוע, כמו דייוויד לינץ' למשל. אני לא יודעת אם זה נכנס ליצירות שלי, אבל אני אוהבת את האופן שבו הוא שובר את המציאות ואת האבסורד וההומור בעבודות שלו. הסרטים שלו הם קצת כמו ריקוד, כי ריקוד הוא משהו שיש בו רגשות שאף אחד לא יכול לתת להם שמות. בסרטים שלו יש ביטוי של רגשות שאתה לא ממש מבין, וקשה לתאר במלים אבל הם נוגעים בך עמוק בתוך הראש, החושים והלב. אני גם אוהבת את מיכאל הנקה, מעריצה את הסרטים שלו, וגם את אטום אגויאן ולואיס בונואל".

מה הכי קשה לך כיוצרת?

"לגרום להכל לעבוד, ושכל היצירה תישא משמעות. קשה מאוד לדבר על משהו קונקרטי במחול, שהוא משהו כל כך מופשט, ולא פשוט לגרום לצורה המופשטת הזו לעבוד עם המחשבה הקונקרטית. אני אוהבת שמבינים מה קורה כשמגיעים לראות את המופעים שלי, כשהקהל יוצא ואומר ?אה, הבנתי'".

מה לגבי העלאת מופעים בישראל?

"אשמח אם הלהקה תופיע כאן. יש לנו קשר עם מרכז סוזן דלל, אבל אני חושבת שהעבודות שלנו גדולות מדי לאולם שלהם, אז זו בעיה ואנחנו צריכים למצוא שותפות שתעבוד. אבל אנחנו מתכננים לעשות פרויקט לפסטיבל עכו ב-2012 שישתתפו בו גם רקדנים ישראלים וגם רקדנים מהלהקה שלי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ