בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסע של פיופירו מגוף של גבר לגוף של אשה

המסע של פיופירו לעיצוב זהותה המינית הוליד גם סדרה של עבודות חושפניות ומסקרנות. לרגל הקרנתו בישראל של סרט תיעודי שליווה את המפנה בחייה, מספרת האמנית היפאנית כיצד השינויים בגופה השפיעו על היצירות שלה

תגובות

בבית הספר היסודי הוא סבל מהצקות חוזרות ונשנות מצד חבריו לספסל הלימודים. הוא היה ילדה כלואה בגוף של ילד והילדים שהתרוצצו סביבו סירבו לקבל את השונות הזאת. הם רדפו אחריו, קראו לו בשמות גנאי, הציקו, הטרידו, התעללו. עד לחרם הגיעה הרדיפה הזאת. רק כשלמד בבית הספר התיכון והחל לפקוד את מועדוני הלילה של טוקיו, הוא גילה מציאות אחרת. שם, סוף סוף, היתה לו לגיטימציה להיות שונה. שם כיבדו את היותו אחר. שם הוא התחיל לפרוח. הוא עיצב לעצמו תלבושות אקסטרווגנטיות, גילם דמויות ססגוניות ומפתיעות, ומבלי משים הניח אבן פינה לקריירה אמנותית מבטיחה.

היום, כ-20 שנה לאחר מכן, הנער הזה הוא כבר אשה לכל דבר. ביום ראשון השבוע, כשהיא נכנסת לחדר במלון תל-אביבי, קשה לאתר בדמות המרשימה הזאת סימנים לעברה הגברי. נותר צל צלו של קול עבה, אך לא הרבה מעבר לכך. עיניה מלוכסנות, לחייה מודגשות באיפור מוגזם במכוון, ושני קצוות שיער ממסגרות את פניה. תווי הפנים עדינים ונאים, התנועות נשיות ומאופקות, והלבוש מוקפד, ייחודי ומסקרן. פיופירו קדה קידה קלה, מקפלת במהירות פיסת נייר, ומושיטה אותה לכתבת שמולה. מתברר שאפילו כרטיס הביקור שלה אינו שגרתי. "זה מעין קשר, שבמסורת היפאנית מסמל איחול למזל טוב", היא מסבירה.

פיופירו, ששמה הרשמי קאזומי קומודה, בת 36, היא אמנית עכשווית שפרצה לחוגי האמנות ביפאן בעשור האחרון. בישראל היא מבקרת בימים אלה לרגל הקרנת הסרט התיעודי בכיכובה, "פיופירו 2001-2008", שיוצג מחר בסינמטק תל אביב במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLVfest. כפי שעולה משמו, הסרט עוקב אחר דמותה של האמנית היפאנית לאורך שמונה שנים. הבמאי דאישי מאטצונגה, שזה סרט הביכורים שלו, מסביר בראיון כי הוא ופיופירו מיודדים מאז שהיו בני עשר, ולבקשתה, בתחילת העשור החל לתעד אותה במצלמתו. הוא לא העלה בדעתו כי התוצאה תהיה סרט תעודה שיוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.

אף שהוא אטי ומייגע לעתים, "פיופירו 2001-2008" מביא סיפור מרתק שמתרחש בשני מישורים מקבילים: לצד תהליך גיבושה של הפרסונה האמנותית של פיופירו, והפיכתה מכוכבת מועדונים לוהטת לאמנית עכשווית מסקרנת, מתועד מסעה האישי, המפרך, המייסר אך המשחרר, לגיבוש ועיצוב של זהותה המינית. לאורך שמונה השנים המתועדות בסרט, הצעיר החייכן שנראה בתחילתו עובר תהליך נפשי מורכב, לצד שורה של ניתוחים פלסטיים, בדרך אל הנשיות המיוחלת, ובה בעת סולל אל מול עיני הצופים קריירה מבטיחה של אמנית נועזת.

לאחר התקופה שבה כיכבה בסצינת מועדוני הלילה כדמות צבעונית שתופרת ומעצבת לעצמה תלבושות מקוריות, ססגוניות במיוחד, שכאילו נלקחו מעולם הקומיקס, החליטה פיופירו כי מיצתה את השלב הזה בחייה. "הייתי אז בת 23 ועברתי תקופה קשה במיוחד, לאחר שנפרדתי ממי שהיה החבר שלי", סיפרה השבוע בראיון בסיוע מתורגמן מיפאנית. "עברתי ימים קשים והרגשתי שאני שוב חוזרת לאותם ימים אפלים שחוויתי בבית הספר, כילדה, כאשר הילדים התעללו בי. שוב נתקפתי חרדות ופחדים, שוב צללתי לדיכאון, ושוב התקשיתי לנהל שגרת חיים רגילה.

"בעקבות זאת, התחלתי לתפור ולסרוג. במשך שלוש שנים וחצי זה מה שעשיתי כל הזמן, כל היום. תפרתי וסרגתי. לאט לאט גיליתי שהעיסוק ביצירה עושה לי טוב, והחלטתי שאני רוצה ללכת עם זה עד הסוף. בסופו של דבר, התלבושות שיצרתי בתקופה הזאת שימשו בסיס לתערוכה הראשונה שלי, וזה היה השלב שבו, מבחינתי, נהפכתי לאמנית".

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, "פלנטריה", ב-2003, הציגה פיופירו תשע דמויות, שגופן כוסה לחלוטין בתחפושות צמר משונות, מפוספסות ותלת-ממדיות, שמהן השתרבבו מגוון טבעות וכדורים, גדולים וקטנים, מעין יקומים קוסמיים מוזרים. פיופירו עצמה השתחלה לתוך תחפושות הצמר הללו, הפיחה בתנועותיה חיים ביקומים המפוספסים, והצליחה לעורר סקרנות בסצינה האמנותית.

תשומת הלב הזאת עודדה אותה להמשיך לפרויקט האמנותי הבא, שאף הוא חייב משמעת עבודה נוקשה ודחף יצירתי אובססיבי: בסרט היא נראית שוקדת על קיפולי נייר (אוריגמי) מוזהבים באדיקות אין קץ. בכל יום היא מקפלת 150 עגורים לפחות, במטרה לצבור לא פחות מ-50 אלף עגורי זהב, שמהם תתפור אובייקט ענק בגובה שמונה מטרים. "אני תמיד מדמיינת שאני הולכת להראות את היצירה שלי למישהו שאני אוהבת, וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך", היא מסבירה בחיוך את יכולת ההתמדה האובססיבית הזאת.

בעודה עובדת על הפרויקטים הללו, הסרט מתעד אותה מתחילה לקחת הורמונים נשיים. גופה מתחיל להשתנות. היא חושפת אל מול המצלמה את שדיה שמתחילים לתפוח, מביעה קורת רוח מהשינויים הפיסיולוגיים שחלים בה, אך נאלצת להתמודד גם עם תופעות לוואי מכבידות. היא מנהלת מערכת יחסים מייסרת עם גבר סטרייט, המתקשה להשלים עם זהותה המינית המורכבת, מייחלת לאהבת אמת, ויוצאת לסדרה של ניתוחים פלסטיים, כולל ניתוח לשינוי מין. כך, גם גופה שלה נהפך למעין אובייקט אמנותי, שפיופירו מעצבת כרצונה. אבל המצלמה לא מחמיצה גם את הרגעים העגומים במסע הזה, את רגעי הכאב והקושי.

"מאז גיל 12 ידעתי שיש לי נפש של אשה שכלואה בגוף של גבר. תמיד היה לי ברור שזה המצב, ולא הטרדתי את עצמי בשאלה למה זה כך", היא אומרת. "הכרתי חברים רבים שהיו במצב דומה. נקודת המפנה אצלי הגיעה בגיל 30, כאשר היה לי רומן עם גבר סטרייט, שהתקשה לקבל אותי כפי שאני. אז הבנתי שאני לא רוצה לסבול יותר בענייני אהבה בגלל העובדה שאני כלואה בגוף של גבר, והחלטתי להתאים את הגוף שלי לנפש שלי, ולהיות אשה אמיתית. שיניתי את הגוף שלי, שיניתי את הרישום בתעודת הזהות, עכשיו אני רשומה כאשה, ובחודש הבא אני מתחתנת. כך שעכשיו אפשר לומר שפתרתי את הבעיה הזאת שהציקה לי כל כך הרבה שנים".

פיופירו עצמה מככבת ברבות מיצירות האמנות שלה. אלה עוסקות לא פעם במיניות, באלימות, ובסוגיות של מגדר וזהות מינית. הדבר בולט במיוחד בסדרת הדיוקנאות העצמיים שיצרה לפני שלוש שנים. זו סדרה של פורטרטים על רקע לבן, שבהם מתועדת האמנית במצבים שונים. אלמנטים נשיים וגבריים מופיעים בהם בערבובייה, והתצלומים גדושים בבליל של חתכים וחבורות, דם ניגר, תחבושות ומסכות, איפור מוגזם, צבעים עזים ואיברי מין.

"העיסוק בגוף ביצירות האמנות שלי נבע בעיקר מהבעיות בזהות המינית שעמן נאלצתי להתמודד לאורך השנים, ומהחיפוש הארוך שלי אחר אהבה", היא אומרת. "הרביתי לעסוק בנושא הזה בעקבות החוויות הקשות שעברתי לאורך השנים. עכשיו, לעומת זאת, אני חושבת קצת להתרחק מהנושא הזה.

"בסדרת הפורטרטים העצמיים התייחסתי לנושאים האלה שהציקו לי זמן רב, אבל מאז השלמתי עם עצמי. מאז שעשיתי את הניתוח ונהפכתי לאשה ההתמודדות הזאת בעצם הסתיימה מבחינתי. עכשיו אני כבר לא חושקת בגוף של אשה, כי כבר יש לי גוף כזה, ואני כבר לא מייחלת לאהבה, כי כבר מצאתי כזאת".

ביצירות האמנות הבאות שלה בכוונתה לפנות לכיוונים חדשים, היא אומרת. "עכשיו אני מוכנה להניח לעיסוק בגוף שלי ולהמשיך הלאה. אני רוצה לנסות לבטא באמצעות האמנות שלי את היופי שאני רואה סביבי. את היצירה הבאה שלי, למשל, אני חושבת להקדיש למלאכים, לילדים. אני נהפכתי אמנם לאשה, אבל הרי אינני יכולה ללדת. לכן, החלטתי שהדרך היחידה שבה אני יכולה בכל זאת לעשות את זה היא באמצעות האמנות שלי".

הקריירה האמנותית שלה, היא מודה, חבה רבות לנושא הזהות המינית שהטריד אותה במשך שנים. "כאמנית, אני מודה שזה נתן לי הרבה כוח ומוטיבציה, שהבעיות בזהות המינית שלי היו מניע מרכזי מאחורי הקלעים של הקריירה שלי, והעניקו תנופה רבה ליצירה שלי", היא מספרת. "עם זאת, כאדם, הבעיה בזהות המינית גרמה לי הרבה מאוד סבל וכאב, בילדות וגם בחיי הבוגרים. היה לי מאוד קשה. אבל עכשיו אני בהחלט יכולה לומר שטוב שנולדתי כך".

היא מביעה תקווה שהאמנות שלה תעודד, בדרכה, שינוי חברתי שיביא לקבלתם של טרנסג'נדרים וטרנסקסואלים בחברה. "יש מיליוני אנשים שנמצאים במצב הזה וסובלים", היא אומרת. "לא כולם מצוידים כמוני בלב חזק, בתעצומות נפש ובאסרטיביות. יש כאלה שיוצאים למאבקים פוליטיים כדי לשנות את המציאות החברתית, אבל הדרך שלי היא שונה - אני עושה את האמנות שלי ובאמצעותה רוצה לשלוח אנרגיה חיובית לחברי הקהילה שלי, כי ביפאן עדיין מתאבדים בכל שנה אנשים רבים בגלל בעיות בזהות המינית".



פיופירו. סדרת פורטרטים עצמיים, 2008-2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו