בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נסללה הדרך לסדרות המשפחה המורכבות יותר

שתי משפחות שונות מאוד מוצגות בסדרות האמריקאיות "הורים במשרה מלאה" ו"אורות ליל שישי". ג'ייסון קטימס, היוצר של שתיהן, מסביר למה סדרות על משפחה תמיד מבוססות על פנטסיה

תגובות

בני משפחת ברייוורמן הענפה מברקלי שבקליפורניה - גיבורי הסדרה "הורים במשרה מלאה" - נפגשים לארוחות ערב בחצר המקושטת בנורות צבעוניות, מפטפטים בהנאה, נכנסים זה לדברי זה בשיחה ערה ומשיקים כוסיות. זאת משפחה חמה ומלוכדת. חלקם עובדים ביחד, חלקם חיים באותו הבית, ואף על פי כן הם נהנים להיות ביחד, סולחים זה לזה על חולשותיהם, וכל מריבה - גם על הנושאים הקשים והמעיקים ביותר וגם על הקטנוניים והשכיחים ביותר - מסתיימת על הצד הטוב ביותר.

בישראל מתקרבת "הורים במשרה מלאה" לסיום שידור העונה השנייה שלה. הפרק ה-20 שודר שלשום בערוץ יס דרמה. באותו ערוץ גם עלתה החודש העונה החדשה של סדרה אחרת, "אורות ליל שישי", המציגה משפחתיות שונה לגמרי. שתי הסדרות החלו כסרטי קולנוע: את "הורים במשרה מלאה" ביים ב-1989 רון הווארד, את "אורות של ליל שישי" - פיטר ברג ב-2004. לטלוויזיה יצר את שתי הסדרות ג'ייסון קטימס. בראיון טלפוני הוא מתייחס בין השאר למשפחתיות הצפופה המתוארת ב"הורים במשרה מלאה", הכוללת שלושה דורות, ולעומתה להורות המוצגת ב"אורות ליל שישי".

יופי, כיעור וחלומות

נדמה שבארצות הברית, שבה משפחות מרוחקות גיאוגרפית זו מזו ונפגשות לארוחה משפחתית בעיקר בחגים, יש איזו כמיהה לארוחות משותפות - הממומשת ב"הורים במשרה מלאה". אך מנקודת מבט של ישראלים, החווים את המשפחתיות הדביקה הזאת, נדמה שהסדרה עושה אידיאליזציה של יחסי המשפחה המורחבת.

"אני מסכים לחלוטין", אומר קטימס, "ומודה שהשתמשנו ברישיון פואטי ביצירת משפחה של אחים בוגרים, שלא רק מתראים לעתים קרובות אלא גם אוהבים זה את זה. כדי להסביר זאת אשתמש במשהו שלימדו אותי אד זוויק ומרשל הרשקוביץ, היוצרים המיתולוגיים של 'שלושים ומשהו'.

"הג'וב הראשון שלי בטלוויזיה היה בכתיבה לסדרה 'אלה הם חיי', שאותה הפיקו השניים. 'שלושים ומשהו' נחשבה לריאליסטית מאוד. אמרו עליה שהיא הצליחה לקלוט במדויק את המציאות של חתך חברתי ותקופתי באותם ימים. אבל המפיקים האלה אמרו לי עליה שכמו כל סדרת טלוויזיה גם זו היתה פנטסיה, כלומר בבסיסה נחה משאלת לב. הפנטסיה של 'שלושים ומשהו' היא על קבוצה של אנשים בוגרים הממשיכים לקפוץ לבקר זה את זה ומתראים באותה תדירות שהתראו כשהיו בני עשרה. בחיים האמיתיים, בגיל הזה יש משפחה, יש עבודה, לא פוגשים את החברים במידה שהייתם רוצים.

"זה נכון גם ל'הורים במשרה מלאה'. אנחנו מנסים שהסדרה תהיה מציאותית ככל האפשר, אבל גם היא סדרה שביסודה פנטסיה, על מבוגרים שהם אחים, סבים והורים המתראים יום יום ומתפקדים כמשפחה מלוכדת למרות הקשיים. זאת סדרה שמנסה לתאר סיפורים ויחסים מהחיים: אנחנו רוצים שהיא תשדר אמינות, שהדמויות שעושות טעויות גם ישלמו עליהן או לפחות יקבלו אחריות עליהן; ממש כמו בחיים, אבל קצת יותר טוב".

"אורות ליל שישי", לעומת זאת, נראית כל כך מציאותית שלעתים היא נדמית תיעודית. איך היית מגדיר את הפנטסיה שבבסיסה? האם היא מגולמת בזוג המושלם תמי ואריק טיילור?

"כן. בעיירה קטנה כמו דילון שבטקסס, שבה כל אחד בא ממשפחה מפורקת, ישנו הזוג היציב הזה של המאמן ואשתו יועצת בית הספר (קיילי צ'נדלר וקוני ברייטון), והם ההורים המאמצים של כולם. בסופו של דבר, 'אורות ליל שישי', אף על פי שמכרו אותה יותר מדי כסדרה על פוטבול, היא סדרה על משפחה. משפחה מחליפה. יש לזוג הזה יכולת אדירה להיות פנויים רגשית לאנשי הקהילה הסובבים אותם, ולשמור על מצפון, להעביר ערכים לשחקנים בנבחרת ולשאר הילדים בבית ספר".

"אורות ליל שישי" מתרחשת בעיירה בדיונית טקסנית קטנה, שכל גאוותה על קבוצת הפוטבול של בית הספר התיכון המקומי. הפוליטיקה של חדרי האימונים ושל אחורי הקלעים הקשורה למשחקים מרתקת את קטימס, כך מתברר. הוא יליד ברוקלין שבניו יורק וב"הורים במשרה מלאה" שילב אלמנטים אוטוביוגרפיים. לעומת זאת, מעולם לא חי את חיי העיירה הקטנה הסוגדת לאלילי הפוטבול וגם לא את חיי המשפחה של החוף המערבי.

האורות שבשמה של הסדרה - שקטימס יצר יחד עם פיטר ברג - הם אלה המופעלים באיצטדיון בית הספר בימי שישי בערב, כאשר כל השאר כבוי. היא מתארת את אמריקה הדרומית-פרוורית בנאמנות, מבלי ללעוג לה או להאדיר אותה. העיירה הקטנה מוצגת על אנשיה הקטנים והגדולים, על יופיה (המצולם כמו בקולנוע) וכיעורה (המתבטא למשל ביחס הקהילה לעצה של תמי לנערה לעשות הפלה, בפרק בעונה הרביעית).

זו אמריקה שבה לא רק שהבנים משחקים פוטבול והנשים הן מעודדות, אלא שהתקופה הזאת של התיכון היא השיא של חייהם. זה גם מקום שהאבות משרתים בצבא ובעיראק, שהמתחים הגזעיים נמצאים על פני השטח והחלום של רבים מהצעירים בו הוא לברוח לאחת הערים הגדולות ברגע שרק יוכלו.

רגעי חסד

קטימס לא רק החל את דרכו הטלוויזיונית בכתיבה לאחת מסדרות הנעורים היפות בטלוויזיה האמריקאית, "אלה הם חיי", הוא אף כתב את אחד הפרקים המשובחים בה, "חיי בריאן". גם בשתי הסדרות הנוכחיות שלו יש הרבה מאוד דמויות של בני נוער.

הוא מספר שהעבודה עם יוצרת "אלה הם חיי" - ויני הולצמן "המבריקה", כדבריו - לימדה אותו "לא להתנשא על הדמויות האלה. מאז הסדרה ההיא התחילו להתייחס אל דמויות של מתבגרים בצורה מכובדת יותר, כאל דמויות תלת-ממדיות. כתבתי אותן בתשומת לב ושקדנות דומות לאלה שאני מקדיש לדמויות בוגרות. ויני אמרה לנו לתעל את מה שעבר עלינו בתיכון לדמויות שבסדרה ולא לנסות לכתוב על מה שנדמה לנו שעובר על בני עשרה היום, כי אז כותבים על משהו שלא יודעים. אני מסכים שחוויית הנעורים לא משתנה כל כך.

"גם בסדרות הנוכחיות שלי, אף שמדובר בתרבויות שונות ועולמות שונים, יש דברים אוניברסליים המשותפים לבני העשרה. זאת אחת התקופות המעניינות ביותר לכתוב עליהן. זאת תקופה כה דואלית: מצד אחד הם כל כך עצמאיים ומצד שני הם מתקפלים בחוסר ביטחון. מעניין לבחון את הדמויות הבוגרות בהתמודדות שלהן עם ילדים בגיל הזה. זה אתגר. מצד אחד אתה צריך להכיר בזה שאינך שולט בכל החלטה של הילד שלך, מצד שני אתה רוצה לכוון אותו - המשיכה-דחיפה הזאת מעניינת מאוד. בגיל העשרה יש הרבה התרחשויות, נכנסים ויוצאים ממערכות יחסים, מודדים כל מיני זהויות. זו תקופה מלהיבה אבל גם מטלטלת רגשית. אין מתאים מזה לכתיבה דרמטית".

ב"הורים במשרה מלאה" יש לא רק בני עשרה, אלא גם ילד צעיר יותר, מקס, שלוקה בתסמונת אספרגר, כמו בנו של קטימס. "כשהתחלתי עם הפרויקט הזה, התבוננתי בחוויות שהיו הכי חשובות לי כהורה, וזה היה משהו מרכזי בהן. לא ניסיתי לעורר מודעות או לחנך, אני לא חושב שכותבים חושבים באופן הזה, רציתי לספר סיפור.

"אחד הדברים שהדאיגו אותי היה שזה קו עלילה צר מדי, ספציפי מדי, הפונה לקהל מצומצם של אנשים שחוו את החוויה הזאת. אבל התגובה בציבור היתה סוחפת, הן מאנשים שהיו הורים או קרובים לילדים אוטיסטים או בעלי צרכים מיוחדים והן מאלה הרחוקים מזה. אני חושב שהחוויה שאני מתאר קשורה למשהו אוניברסלי בהורות - הורה בעצם תמיד מתבונן במסתורין שבילדיו, מנסה להבין מה גורם להם לפעול ומדוע כשאומרים להם לעשות משהו אחד הם עושים את ההיפך הגמור. זאת חוויה מועצמת של הורות. מאחר שזה בא מהניסיון האישי שלי, זה באופן טבעי פורץ החוצה, ומובן שהיה לנו מזל גדול עם השחקן המגלם את מקס" (מקס בורקהולדר).

לדברי קטימס, "הורים במשרה מלאה", המשודרת ברשת אן-בי-סי, מייצגת שינוי שהתחולל בטלוויזיה הממסדית האמריקאית: "היא התחילה כמשהו קליל וחמוד כזה, והיא רחוקה מלהיות כזאת היום. הסרט 'הורים במשרה מלאה' היה הרבה יותר קומדיה ישירה מהסדרה. היא משמשת ברומטר של השינויים ברשתות השידור. לא בטוח שלפני כמה שנים היו מסכימים להפיק סדרה שהעלילה שלה כוללת ילד אוטיסט".

יש שמייחסים חלק מהשינוי הזה בקרב בכירים ברשתות לסדרה האחרת של קטימס: "אורות ליל שישי" נחשבת לסדרה שמקומה הטבעי בכבלים האמריקאיים, בשל הדרמה המורכבת, העשייה הקולנועית והקצב שלה. אף על פי כן היא שודרה ברשת אן-בי-סי. שם אמנם סבלה מרייטינג נמוך וחוותה טלטלות, בין השאר בגלל החלטות שיבוץ בעייתיות, אך לבסוף זכתה לשגשוג בזכות שיתוף פעולה עם אתר אינטרנט. קבוצת המעריצים שלה קטנה יחסית אך מסורה, והביקורת תמכה בה תמיד.

האם "אורות ליל שישי" פתחה את הדלת לעלילות כמו אלה של "הורים במשרה מלאה"?

"לא, אני מייחס זאת למה שקרה בכבלים, עם סדרות כמו 'הסופרנוס', שהרימו את הרף ואיפשרו לתאר דברים בכובד ראש".

ניכר בסדרה העדר רומנטיזציה בתיאור מצבו של מקס והטיפול בו.

"ניסינו למצוא איזון. מניסיוני הבנתי שהרגעים הקטנים בחיים הם אלה שטוענים הכל במשמעות. זה נכון לא רק בגידול ילד אוטיסט, אלא בגידול כל ילד. אלה רגעי החסד של החיים".



''אורות ליל שישי''. למטה: ''הורים במשרה מלאה''. כמו בחיים, אבל קצת יותר טוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו