בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוב דילן - הזמר הרע הכי טוב שיכול להיות

הקול של הדור: על בוב דילן כאמן מבצע

2תגובות

כתב היד של שירו הקלאסי של בוב דילן "'Changin The Times They Are a" נמכר לפני כחצי שנה במכירה פומבית. הקונה שילם בעבור פיסת הנייר המצהיבה כמעט חצי מיליון דולר והוא עשה עסקה נהדרת. זה אמנם סכום לא מבוטל בשביל שיר, גדול ככל שיהיה, אבל האיש שקנה את כתב היד של "הזמנים הם משתנים" לא קנה שיר, הוא קנה עשור. ולא סתם עשור אלא את ה-עשור. הוא מחזיק עכשיו בכספת שלו את שנות ה-60.

כידוע, דילן - שיופיע ביום שני הקרוב בישראל - התנער אינספור פעמים מהתווית "קולו של הדור" שהוצמדה לו זמן קצר להדהים אחרי שהקליט את שירו הראשון. "כתבים היו יורים לעברי שאלות ואני הייתי חוזר ואומר להם שאני לא דובר של שום דבר ושל אף אחד ואני רק מוסיקאי. מאוחר יותר היה מופיע בדוכני העיתונים ברחובות מאמר שכותרתו 'הדובר מכחיש שהוא דובר'", הוא כתב ב"כרוניקות", המעין אוטוביוגרפיה שפירסם לפני כמה שנים.

אבל השירים שדילן שר באלבומיו הראשונים, עד להתחשמלות המפורסמת של שנת 1965, מקשים עליו לבסס כתב אישום נגד כל אלה שראו בו את קולו של הדור. דילן של "אדוני המלחמה" או של "גשם כבד עומד ליפול" משתמש ביודעין ברטוריקה של דובר, של מוכיח בשער, ואפילו של נביא.

"הזמנים הם משתנים" הוא דבר נבואה לכל דבר. דילן הרגיש ב-1963 שרעידת אדמה חברתית ותרבותית עומדת להתחולל באמריקה. הוא לא יכול היה לדעת בוודאות שהיא תתרחש, אבל הוא כתב את השיר כאילו הוא יודע בוודאות. "לפעמים אתה אומר דברים בשירים אפילו אם יש סיכוי קטן שהם אמיתיים", הוא כתב ב"כרוניקות". ו"הזמנים הם משתנים" היה שיר כל כך גדול, שהוא לא הותיר ברירה להיסטוריה: לזמנים לא היתה ברירה אלא להשתנות. כך שדילן יכול להתלונן כמה שהוא רוצה, אבל היתה סיבה טובה מאוד לכך שהצעירים שהקשיבו לו ראו בו את קולו של הדור שלהם.

אבל מה בנוגע לקול של הקול של הדור? הקול הפיסי, לא המטאפורי: הדבר שבוקע מגרונו של הבוב. הקול הזה הוא מרכיב קריטי בזהות ובייחוד של דילן, תו ההיכר מספר אחת שלו, וכר נרחב לדיונים ושאלות: האם הוא זמר טוב או רע? האם תרומתו הגדולה לירידה בקרנם של הזמרים בעלי הקול היפה הפכה את עולם הפופ למקום מתוקן יותר או מקולקל יותר? וכמובן, שאלת השאלות: כשהוא יפתח את הפה ויתחיל לשיר באיצטדיון רמת גן בשבוע הבא, איזה קול יבקע משם - צרוד? חלוד? חרוך? מעוך? חרב אך אקספרסיבי? גרוס בצורה נעימה? מרוסק במידה בלתי מתקבלת על הדעת? כל האפשרויות נכונות?

אי־פי

דילן לא היה הזמר האמריקאי החשוב הראשון שלא ציית לתכתיבים הווקאליים של תקופתו. 30 שנה לפניו לואי ארמסטרונג הפך את הצרידות והחספוס מעבירות פליליות לאוצרות של הבעה. ובכל זאת, כשדילן עלה על הבמה בתחילת שנות ה-60, השירה הנקייה, המנומסת והיפה עדיין שלטה ללא עוררין בעולם הפופ, ולדילן היה חלק חשוב בהפיכה הרדיקלית שסילקה את צורת השירה הזאת מכס המלכות שלה. "האם הזמר שר יפה" נותרה שאלה חשובה, אבל זאת לא השאלה החשובה ביותר. שאלות חשובות יותר הן "האם לזמר יש מה להגיד" ו"האם השימוש שלו בקולו עוזר לו להעביר את מה שיש לו לומר". הטוב הוא לאו דווקא היפה. הטוב הוא האותנטי.

דילן לא המציא שום דבר. כך שרו בעולם היצירתי והרוחני שממנו הוא הגיח, העולם של שירי העם והבלוז. דילן היה מאמין פנאטי בכנסייה של שיר העם האמריקאי, והשירה שלו היא תוצר של החניכות שלו בכנסייה הזאת. הוא ניתח בצורה אובססיבית את השירה של זמרי העם שהוא העריץ, במטרה מוצהרת להישמע כמותם, ו"כרוניקות" כולל את ממצאי המחקר המאלפים. על וודי גאתרי, למשל, דילן כותב כך: "הקול שלו היה כמו פגיון. הגינונים שלו, האופן שבו הכל פשוט התגלגל לו מהלשון, הכל פחות או יותר הרס אותי. זה היה כאילו הפטיפון בעצמו הרים אותי והשליך אותי לקצה האחר של החדר. הקשבתי גם לדיקציה שלו. היה לו סגנון שירה מושלם שנראה כאילו אף אחד אחר מעולם לא חשב עליו. הוא היה מטיל את הצליל של האות האחרונה במלה ברגע שהתחשק לו, וזה היה נוחת כמו אגרוף".

הקול של רמבלין ג'ק אליוט, זמר עם אחר, היה "חד, ממוקד ונוקב. הוא מושך את המלים והוא כל כך מלא ביטחון עצמי שבא לי להקיא. קולו מנתר בעצלות בכל רחבי החדר והוא נפיץ כשהוא רוצה להיות". הקול של זמר נוסף, דייב ואן רונק, "היה כמו פגז מצרר חלוד והוא היה מסוגל להפיק ממנו הרבה הסתעפויות - רגישות, עדינות, מחוספסות, טעונות נפץ, ולפעמים הכל באותו שיר. הוא היה יכול להביא כל דבר - ביטויים של אימה, ביטויים של ייאוש... דייב ירד לעומקם של דברים. זה היה כאילו יש לו אספקה אינסופית של רעל ואני רציתי קצת".

"אספקה אינסופית של רעל", "כמו פגז מצרר חלוד", "מושך את המלים", "הוא היה מטיל את הצליל על האות האחרונה במלה ברגע שהתחשק לו, וזה היה נוחת כמו אגרוף". מזכיר מישהו? דילן ניכס את כל הטקטיקות האלה, שהתקיימו הרחק מהזרם המרכזי של התרבות האמריקאית, והצליח להביא אותן אל המיינסטרים. לא שהרדיו התמלא מיד בפגזי מצרר חלודים, אבל אי אפשר היה להתכחש עוד לכוח של הפגזים האלה, על אחת כמה וכמה בתקופה שבה אמריקה כולה עלתה בלהבות. האם שירה יפה ונקייה יכולה בכלל להיות רלוונטית בתקופה כזאת? אם הדור עצמו שרוט, כך גם קולו של הדור.

השמועות אומרות שיש עדיין אנשים שחושבים שדילן הוא זמר רע. לא דילן הזקן, שעל יכולותיו הווקאליות באמת אפשר להתווכח, אלא דילן הצעיר. קשה להבין את הטענה הזאת. נדמה שהיא נחלתם הבלעדית של אנשים שמקדשים את התפישה האנכרוניסטית ששירה טובה היא אך ורק שירה נקייה ויפה. שום טיעון לא ישכנע את האנשים האלה. כשהם מקשיבים לדילן הם שומעים זמר מקרקר, נקודה. ובכל זאת, אולי לא מיותר להצביע על שתיים מהאיכויות החשובות שהופכות את דילן לזמר אדיר. הזמר הרע הכי טוב שיכול להיות.

הוא שלכם

הגדולה הראשונה של דילן כזמר היא חוש הקצב הווירטואוזי שלו. יש קטע ב"כרוניקות", בפרק שעוסק בסוף שנות ה-80, שבו הוא מספר על האהבה שלו לראפרים: "אייס טי, 'פאבליק אנמי','NWA', 'ראן די-אם-סי', החבר'ה האלה בהחלט לא סתם עמדו שם והתעסקו בבולשיט", כותב דילן. "הם הכו בתופים, קרעו הכל לגזרים, השליכו סוסים מקצות צוק. כולם היו משוררים וידעו מה קורה".

בהתחלה זה מפתיע: מה לדילן ולהיפ-הופ? אבל במחשבה שנייה, דילן עשה בקולו דברים שראפרים עשו 20 שנה מאוחר יותר. "Subterranean Homesick Blues" הוא שיר הראפ הגדול ביותר אי פעם, 15 שנה לפני שהראפ הומצא.

אבל דילן ידע לא רק להטיס את המלים בקצב מסחרר. משחקי הקצב שלו כללו גם ניסויים בשירה אטית ומהורהרת. הקשיבו, למשל, ל"My Back Pages". בבתים של השיר, לפני משפט המחץ "But I Was So Much Older Then, I'm Younger Than That Now", דילן משנה את חוקי הפיסיקה. הוא ממש מאט את הזמן. והוא יכול היה לעשות את זה כי הוא היה זמר גדול (וגם כי בשנת 1964, שבה יצא השיר, הזמן היה שלו).

עוד דוגמה מרהיבה לגאונות הקצבית של דילן היא השיר "מי הרג את דייווי מור?" השיר הזה מדבר על מתאגרף שמת בזירה וכולל מונולוגים של כל המעורבים בקרב (מהמתאגרף השני עד העיתונאי שמסקר את הקרב) שמתנערים מאחריות למוות. הטקסט נפלא, אבל נפלאה עוד יותר היא הדרך שבה דילן הלחין ושר את השיר. הוא זורק את המלים של הפזמון אחת-אחת, כמו האגרופים שנחתו על דייווי מור המסכן, וכך הוא מחיה פעם אחר פעם את ההרג בזירה. שמונה הברות יש בפזמון הזה, וכל הברה היא אגרוף שמחמיר את מצבו של המתאגרף, עד שבסופו של דבר, כשדילן מגיע לסוף המשפט המפורק "why and what's the reason for?" , דייווי מור כבר שוכב מת על הרצפה. כמעט 50 שנה אחרי צאתו, זה עדיין שיר מקפיא דם, יותר מכל בזכות השירה של דילן.

הגדולה השנייה של דילן כזמר קשורה לתצורת הפה שלו כשהוא שר. כמעט כל הזמרים, ולא משנה מאיזו דיסציפלינה, פוערים את הפה לרווחה כשהם שרים: מזמר האופרה שמפגין את המנעד הרחב שלו ועד הרוקר ששר מתוך קרביו. כולם פותחים פה גדול ונותנים את כל מה שיש להם. דילן מסרב לפתוח את הפה. הוא שר בפה סגור, קפוץ. הוא מסנן את המלים בשיניים חשוקות, ועל פי רוב דרך האף. האם צורת השירה הזאת נובעת מהיסוד הלעומתי החזק באישיות שלו? מהאתוס החמקמק? מתפישת האמת המיוחדת שלו? "אני התכוונתי לדבר משני צדי הפה, ומה שתשמעו תלוי באיזה צד שתעמדו", הוא כתב ב"כרוניקות". "אם אתקל אי פעם באמת כלשהי, אשב עליה ואשתיק אותה".

אם דילן היה רוצה להגיש למאזיניו את האמת שלו, הוא היה שר כמו כולם בפה פתוח ובמלוא הגרון. אבל הוא לא אוהב את המלה הזאת, אמת, והוא לא רוצה לתת את כל מה יש לו, והוא מבקש לשמור על מרחק מהמאזינים שלו, בעיקר מאז המשפט המחריד "אתם מכירים אותו, הוא שלכם", שהכורזת בפסטיבל ניופורט אמרה לקהל לפני אחת ההופעות שלו. אולי זאת הסיבה שהוא שר משני צדי הפה, כשבאמצע מחסום של שינים חשוקות. ומה שנפלא הוא שחרף המחסום הזה, חרף הפה הקפוץ וההבעה המאנפפת, קולו של דילן הצעיר זינק קדימה, נשמע למרחקים ובמובן מסוים עזר לשנות את העולם.

אם דילן הצעיר היה הזמר הרע הכי טוב, דילן המבוגר הוא אולי הזמר הטוב הכי רע. איש לא ייקח ממנו את היותו אסכולה ווקאלית מפוארת של איש אחד, אבל מה לעשות שהגמישות הקולית שלו טבעה באיזו בצה שורצת עכברושים בלואיזיאנה. באלבומים עוד אפשר למתן את הפגע, ובאלבום האחרון של דילן, "Together through life" הבינוני, יש שניים-שלושה שירים שבהם הוא נשמע עדיין כמו אריה, או כמו הכלאה בין אריה לחרגול. בהופעה באיצטדיון רמת גן יהיה יותר קשה לעזור לקולו של דילן. אפשר להמר בביטחון שאריה לא יסתובב שם. נותר רק לקוות שהחרגול יתפוס יום סביר. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו