בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארונדהטי רוי, מחברת "אלוהי הדברים הקטנים", מעדיפה פעילות פוליטית

רוי לא מזדרזת לכתוב רומן שני. אחרי שספרה זכה בפרס בוקר היא התמקדה בפעילות נגד מדיניות ארצה. בראיון לרגל צאת ספר מאמרים חדש היא מספרת למה בילתה שלושה שבועות ביערות עם תנועת הגרילה המאואיסטית

תגובות

זו איננה התחלה אידיאלית. אני נתקל בארונדהטי רוי בזמן ששנינו הולכים לכיוון השירותים במבואה של הבניין הגדול שבו נמצאים המשרדים של המו"ל שלה, פנגווין. ישנם סופרים אחדים, למשל ו"ס נאיפול, שאתם זה היה עשוי להיות מביך. אבל לא רוי, שגורמת לי להרגיש מיד בנוח. כעבור כמה דקות, היחצ"ן שלה מושיב אותנו בחדר קטן וחשוף. כשאנו מתמקמים בעמדות שלנו משני צדדיו של שולחן צר אני משווה זאת לחדר חקירות. אבל היא אומרת שבהודו חדרי חקירות הם הרבה פחות סבירים מזה.

רוי, שהשנה ימלאו לה 50, ידועה בעיקר בזכות הרומן זוכה פרס בוקר שלה מ-1997 "אלוהי הדברים הקטנים". בעשור האחרון היא נהפכה למבקרת בולטת של הודו, תקפה את מדיניותה כלפי קשמיר, את ההרס סביבתי שחולל הפיתוח המהיר, את תוכנית הנשק הגרעיני במדינה ואת השחיתות. כמתנגדת בולטת לכל מה שקשור בגלובליזציה היא מבקשת לכונן "מודרניות חדשה" המבוססת על קיימות והגנה על דרכי חיים מסורתיות.

ספרה החדש, ,"Broken Republic" מאגד שלושה מאמרים על תנועת הגרילה המאואיסטית ביערות של מרכז הודו המתנגדת לניסיונות הממשלה לפתח ולחצוב קרקעות שבהן חיים אנשי שבטים. המאמר המרכזי, ,"Walking with the Comrades" הוא כתבה מבריקה, המספרת על התקופה בת שלושת השבועות שהיא בילתה עם לוחמי הגרילה ביער. "חייהם של כולם שם מצויים בסכנה, כך שאי אפשר להרגיש שאתה נתון בסכנה באופן מיוחד", היא אומרת בקולה הנעים והגבוה. בכל מקרה, היא אומרת, האלימות של כדורים ועינויים איננה רבה יותר מן האלימות של רעב ותת תזונה, של אנשים פגיעים החשים שהם תחת מצור.

הזמן שהעבירה עם לוחמי הגרילה הותיר עליה רושם עמוק. היא מתארת? לילות שבהם ישנה על אדמת היער ב"מלון של אלף כוכבים", משבחת את "האכזריות ואת הגדולה של האנשים המסכנים האלה המשיבים מלחמה", ואומרת ש"השהות ביער גרמה לי להרגיש שיש לי מספיק מקום בגוף שלי לכל האיברים שלי". היא מתעבת את הודו המודרנית, הנוצצת, התאגידית, האובססיבית לצמיחה, ושם ביער היא מצאה שלווה חטופה.

יש בספר כעס רב, אני אומר, רומז לכך שאם היא היתה ממתנת את הטון היא היתה עשויה למצוא קהל פתוח יותר. "הכעס מדוד", היא מתעקשת. "זה פחות ממה שאני מרגישה באמת". אבל אפילו כך, מבקריה טוענים שהיא צווחנית. "המלה הזאת, 'צווחנית', שמורה לכל ביטוי של רגש. זה בסדר לממסד להיות צווחני ככל שהוא רוצה בנוגע להשמדת אנשים".

האם המעורבות פוליטית שלה האה לה מאמה, מארי רוי, שהקימה בית ספר לבנות בקראלה וידועה כאקטיביסטית למען זכויות הנשים? "היא לא אקטיביסטית", אומרת רוי. "אני לא יודעת למה אנשים כל הזמן אומרים את זה. אמא שלי היא כמו דמות שברחה מסרט של פליני". היא צוחקת למשמע התיאור שלה. "היא יקום מתפקד בפני עצמה. אקטיביסטים בורחים ממנה משום שהם לא יכולים להתמודד עם מה שהיא".

לוחמי גרילה משתמשים באלימות, שבדרך כלל מופנית כנגד המשטרה והצבא, אבל גורמת לפעמים לפציעה ולמוות של אזרחים הלכודים באש הצולבת. האם היא מגנה את האלימות הזאת? "אני כבר לא מגנה את זה", היא אומרת. "אם אתה אדיוואסי (הודי שבטי) המתגורר בכפר ביער ו-800 שוטרים באים ומקיפים את הכפר שלך ומתחילים לשרוף אותו, מה אתה אמור לעשות? אתה אמור לפתוח בשביתת רעב? האם הרעבים יכולים לפצוח בשביתת רעב? התנגדות ללא אלימות היא תיאטרון. אתה צריך קהל. מה אתה יכול לעשות כשאין לך קהל? לאנשים יש זכות להתנגד להשמדה".

בלי חדשות שליליות

מבקריה מתייגים אותה כאוהדת המאואיסטים. האם זה אכן כך? "אני אוהדת של המאואיסטים", היא אומרת. "אני לא אידיאולוגית מאואיסטית, כי התנועות הקומוניסטיות לאורך היסטוריה היו הרסניות בדיוק כמו הקפיטליזם. אבל כרגע, כשהמתקפה בעיצומה, אני מרגישה שהם חלק חשוב מן ההתנגדות שבה אני תומכת".

רוי מדברת על התנגדות כעל "התקוממות": מדבריה ניתן להסיק הודו בשלה למהפכה בסגנון הסיני או הרוסי. אז כיצד זה שאנחנו במערב לא שומעים על המלחמות הזעירות הללו? "כמה כתבים של עיתונים בינלאומיים אמרו לי בגלוי", היא אומרת, "שיש להם הוראות - 'בלי חדשות שליליות מהודו' - כי זה יעד להשקעה. אז אתם לא שומעים על זה. אבל יש ההתקוממות, וזו לא רק התקוממות מאואיסטית. בכל מקום בארץ, אנשים נלחמים". היא נשמעת כמו חברה בכת דתית, אני אומר, כאילו היא ראתה את האור. "זו דרך חיים, דרך חשיבה", היא עונה מבלי להיפגע. "אני מכירה אנשים בהודו, אפילו הצעירים המודרניים, שמבינים שיש כאן משהו חי". אז למה לא לוותר על הבית המפואר בדלהי ועל ההופעות בתקשורת, ולחזור אל היער? "הייתי יותר משמחה אם הייתי צריכה, אבל אני אהיה להם לנטל ביער. צריך ללחום את המלחמה בדרכים שונות. הצד הצבאי הוא רק חלק אחד מהעניין. מה שאני עושה זה חלק אחר של המאבק".

אני מפקפק באבסולוטיזם שלה, ראיית העולם המניכאית (מבדילה באופן חד בין טוב ורע) שלה, אבל מעריץ את אומץ לבה. הבית שלה נרגם באבנים; ההשקה ההודית של "Broken Republic" נקטעה על ידי מפגינים תומכי הממשלה שהסתערו על הבמה: היא עלולה להיות מואשמת בהסתה על כך שאמרה כי לקשמירים צריכה להינתן הזכות להגדרה עצמית. "מנסים לערער אותי", היא אומרת. האם היא מרגישה מאוימת? "כל מי שאומר משהו נמצא בסכנה. מאות אנשים יושבים בכלא".

רוי השוותה בין ההבדל שבין כתיבת סיפורת לכתיבה פולמוסית להבדל בין ריקוד והליכה. האם היא לא רוצה לרקוד שוב? "מובן שאני רוצה". האם היא עובדת על רומן חדש? "עבדתי", היא צוחקת, "אבל אין לי הרבה זמן לעשות את זה". האם מפריע לה שההמשך ל"אלוהי הדברים הקטנים"

לוקח כל כך הרבה זמן? "אני אדם מאוד לא שאפתני", היא אומרת. "מה זה משנה אם יש או אין רומן? אני באמת לא מסתכלת על זה ככה. בשבילי, שום דבר לא היה מספיק שווה כדי שלא אלך ליער הזה".

קשה לשפוט אם יהיה רומן שני. "אלוהי הדברים הקטנים" פרש כל כך הרבה מן החיים שלה - אמה הכריזמטית אבל השתלטנית; אב שיכור בעל מטעי תה שאותו עזבה אמה כאשר רוי היתה צעירה מאוד; העזיבה שלה את הבית בשנות העשרה המאוחרות לחייה - עד שהוא עשוי להיות חד פעמי, ספר שחיו אותו לא פחות מאשר כתבו אותו. היא נותנת תשובות מעורפלות לשאלה האם היא מצפה לפרסם רומן שני. היא אומרת שהיא עוסקת בתנועת ההתנגדות וכי הדבר חולש על מחשבותיה. אבל כמעט באותה נשימה היא אומרת שאחרים "נטלו את המושכות" ושהיא רוצה לחזור לסיפורת, לרקוד שוב.

מה שבטוח הוא שרק חלק קטן מהרומן השני נכתב עד כה. היא מעדיפה לא לספר מה הנושא. למעשה, היא אומרת שבלתי אפשרי להצביע על הנושא. "אין לי נושאים. זה לא שאני מנסה לכתוב רומן מחאה. סיפורת היא יפה מכדי שתעסוק רק בדבר אחד. זה צריך להיות על הכל". האם היא חסומה על ידי הלחץ מכך שהספר יצטרך לעמוד ברף של זכייה בפרס בוקר? "לא", היא אומרת. "אנחנו לא ילדים שכולם רוצים להיות ראשונים בכיתה ולזכות בפרסים. זה העונג שבעשייה של זה. אני לא יודעת אם זה יהיה ספר טוב, אבל אני סקרנית בנוגע לשאלה איך ומה אני אכתוב אחרי המסעות האלה".

האם הסוכן והמו"ל שלה מאוכזבים מכך שהם עדיין מחכים לרומן שני? "הם תמיד ידעו שלא יהיה כאן מפעל לייצור רומנים", היא אומרת. "הייתי מאוד ברורה בנוגע לכך. אני לא רואה בכך טעם. עשיתי משהו. נהניתי לעשות אותו. אני עושה משהו עכשיו. אני חיה עד קצות הציפורניים שלי, משתמשת בכל מה שיש לי. אני לא יכולה להסתכל על הדברים מבחינה פוליטית או באופן כלשהו כפרויקט, כדי לקדם את הקריירה שלי. אתה מוזרק ישירות לתוך מחזור הדם של המקומות שבהם אתה חי ולתוך מה שקורה שם".

אין לה צורך כספי לכתוב עוד רומן. "אלוהי הדברים הקטנים", שנמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים ברחבי העולם, סידר אותה לכל החיים, אף על פי שהיא מסרה חלק גדול מהכסף. היא אפילו דחתה הצעות למכור את הזכויות ליצירת סרט, משום שלא רצתה שמישהו יפרש את הספר שלה על המסך. "לכל קורא יש דימוי של הספר בראש שלו", היא אומרת, "ולא רציתי שזה יהיה סרט אחד". היא בעלת רצון חזק.

עוד ב-1996, כש"אלוהי הדברים הקטנים" היה בהכנות לפרסום, היא התעקשה שתהיה לה שליטה על תמונת העטיפה, כי היא לא רצתה "כריכה עם נמרים ונשים בסארי". היא הבת הבלתי נכנעת של אמא שלה.

אני מתעקש שהיא תספר לי עוד על אמה, שדמותה כמו לקוחה מסרטי פליני. רוי אומרת שהיא כמו קיסרית. יש לה מספר כפתורים ליד מיטתה, שכאשר לוחצים עליהם, נשמעות קריאות שונות של ציפורים. כל צפצוף מסמן לאחד מבני הלוויה שלה מה היא דורשת. האם היא היתה מרכז החיים של הבת שלה? "לא, היא היתה המרכז של הרבה מהקונפליקט בחיי. היא אשה יוצאת דופן, וכשאנחנו ביחד אני מרגישה כאילו אנחנו שתי מדינות חמושות בנשק גרעיני". היא צוחקת בקול רם. "אנחנו צריכות להיות קצת זהירות".

כדי להפיג את המתחים במשפחה, רוי עזבה את הבית כשהיתה בת 16 כדי ללמוד אדריכלות בדלהי "כבר אז היא רצתה לבנות עולם חדש. היא התחתנה עם חבר ללימודים כשהיתה בת 17. "הוא היה בחור מאוד נחמד, אבל לא לקחתי את זה ברצינות", היא אומרת. ב-1984 היא פגשה את יוצר הסרטים פרדיפ קרישן והתחתנה אתו, ועזרה לו לגדל את שתי בנותיו מנישואים קודמת. כיום הם חיים בנפרד, אף שהיא עדיין מכנה אותו "יקירי". אז מדוע הם נפרדו? "החיים שלי כל כך מטורפים. יש כל כך הרבה לחץ. אין לי שום יציבות. אין איש שיתווך ביני לבין העולם. זה מבוסס רק על אינסטינקט". נדמה כי בעיניה חופש חשוב יותר מכל דבר אחר.

היא בחרה שלא להביא ילדים לעולם כי זה איים על החופש הזה. "הרבה זמן לא היו לי אמצעים כדי לכלכל אותם", היא אומרת, "וכשכבר היו לי האמצעים חשבתי שאי אפשר לסמוך עלי מספיק. להרבה מהנשים בהודו שנלחמות בקרבות האלה אין ילדים, כי הכל יכול לקרות. אתה צריך להיות קל רגליים וקל מחשבה. אני אוהבת להיות רפובליקה ניידת".

רוי תיארה את עצמה בעבר כ"פמיניסטית מלידה". למה היא התכוונה? "בגלל אמא שלי והדרך שבה גדלתי בלי אבא שידאג לי, בשלב מוקדם למדתי שהכלל הראשון הוא שאתה צריך לדאוג לעצמך. הרבה ממה שאני יכולה לעשות ולומר עכשיו נובע מכך שהייתי עצמאית בגיל צעיר". אמה נולדה לתוך קהילה נוצרית עשירה ושמרנית בקראלה, אבל הוציאה את עצמה מהמסגרת כאשר התחתנה עם רנג'יט רוי, הינדואיסט ממערב בנגל. כשחזרה למולדתה לאחר הגירושים היה לה רק מעט כסף ולכן נדחקה עוד יותר לשוליים. בסופו של דבר אמה גברה על כל המכשולים הללו והקימה בית ספר מצליח, אבל ההתבגרות כאאוטסיידרית הותירה את חותמה על בתה.

רוי אומרת שהיא תמיד נהגה להתפלמס ומצביעה על העימות שלה עם הבמאי שקאר קאפור באמצע שנות ה-90 סביב סרטו ."Bandit Queen" היא תהתה האם יש לו הזכות להציג אונס של אדם חי על המסך מבלי שהאשה נתנה לכך את הסכמתה. ייתכן שהרומן הוא היוצא מן הכלל בחיים מלאי טלטלה, ולא שהתסיסה שלה היא גידול מוזר בחיים של כתיבה בדיונית. אבל האם היא הקריבה יותר מדי במאבק - ההזדמנות לרקוד, ילדים, אולי אפילו נישואיה השניים? "אני לא רואה באף אחד מהדברים האלה הקרבה", היא אומרת. "אלו בחירות חיובית. אני מרגישה מוקפת באהבה, בהתרגשות. זה לא נעשה באופן של קדוש מעונה. כשהלכתי ביער עם החברים, צחקנו כל הזמן". *



רוי בהפגנה בניו דלהי ב-2006 נגד הפקעת קרקעות. ההבדל בין ריקוד והליכה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו