בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | נעמי בריקמן

הסטודיו של הציירת בריקמן בירושלים קטן כל כך שהיא נאלצת לצאת ולהיכנס שוב ושוב כדי לקבל פרספקטיבה על הציורים. אז לידיעת השכנים, היא לא משוגעת

תגובות

"הסטודיו הוא הממלכה שלי", אומרת הציירת נעמי בריקמן. עם זאת נדמה כי ממלכתה מתרחבת לפי הצורך גם אל ביתה הסמוך לסטודיו וכן אל שטחי החצר המחברת בין השניים. כל המתחם, שבו מתגוררת בריקמן עם בעלה הצייר פסח סלבוסקי, הוא מעין ממלכה ייחודית של השניים הנסתרת מהעין בלב לבה של ירושלים. ביתם ממוקם במושבה הגרמנית, ברחוב עמק רפאים, באחת הכניסות למבנה טמפלרי רחב ממדים ומרשים ששימש בעבר משפחה אחת אמידה, אבל מאז הוא חולק והיום חיות בו מספר משפחות זו לצד זו.

חלקם של סלבוסקי ובריקמן חולש על הצד השמאלי של המבנה ולהם חצר גדולה. בסוף החצר מצד ימין ישנה עלייה למרפסת הפתוחה שממנה נכנסים לביתם. אבל אם ממשיכים בכיוון ישר מן החצר מגיעים לדלת זכוכית עם פרופיל מברזל המובילה לקיטון הקטן המכונה סטודיו. בריקמן צוחקת ומספרת שהחלל דווקא גדול בעיניה. היא מסבה את תשומת לבי אל עבר הכניסה לחצר שדרכה צעדנו. שם עומד זנוח ומכוסה עלים צריפון עץ ששימש אותה בעבר. "החלל שיש לי עכשיו הוא ענק", היא מוסיפה. זהו מבנה אבן קריר שגם בימי הקיץ החמים אין צורך להפעיל בו מזגן.

הסטודיו הקטן עמוס בדברים, מהרצפה ועד התקרה. הדבר הראשון שקופץ לעין הם ציוריה ורישומיה של בריקמן שעליהם מתנוסס דיוקנה בגרסאות שונות, לעתים מנקודת מבט מרוחקת המאפשרת לפניה להתגלות בשלמותם ולעתים פרגמנטים של פיה ושפתותיה, עיניה ואפה. "פנים מרתקות אותי, וגם האפשרות לא לראות אותם בשלמותם, מה זה אומר על הבעה, מה יש מעבר להבעה". היא אשה נמרצת ונעימה עד מאוד, אבל בדיוקנאות היא נדמית מבוגרת בהרבה, לעתים במצב של חולי או כחסרת רוח חיים. לוקח זמן להתרגל לניגוד הזה בין דמותה במציאות לבין האופן שהיא משתקפת בציורים.

"פעם הייתי מציירת דיוקנאות שהמצאתי ובהדרגה, בערך בשנות ה-90, עברתי לעבודה מהתבוננות. לפני כן הציורים היו מאוד מופשטים. האובססיה לדיוקן העצמי התגברה לאחרונה יותר ויותר בלי שאני מתכננת. גם אם אני עוברת לציורים אחרים אני תמיד חוזרת לדיוקן העצמי". פרט לציורים אלה מפוזרים ציורים שונים מתקופות שונות, חלקם תפנימים של הבית, טבע דומם, חתול המסתובב בחצר או בבית ועוד.

מעבר לציוריה אפשר גם להבחין בזיקתה לאיסוף. היא אוספת שורשים, חלקי עץ ועלים מיובשים הנערמים אלה על אלה בפינות רבות בסטודיו. על קיר אחר תלויים באקראי תצלומים וביניהם גלויה של העיר ממל הנמצאת על חוף הים הבלטי, שם נולדה אמה. כמו כן תלויים דיוקן של גויה, רפרודוקציות של לוסיאן פרויד ודלקרואה. "הדברים פה בתחלופה". תחתם מונחת פיסת נייר עם הכותרת "עשרת כללי הג'ונגל" ובה מפורטות הוראות ציור משונות למדי. זוהי מתנה שקיבלה בריקמן מאחד מתלמידיה שאותו נהגה לכנות "וילדע חיה", כשהיה ילד והחל ללמוד אצלה.

היא נזכרת שהוא זכה לכינוי זה בשל אופן העבודה שלו - עבודה עם מברשות תעשייתיות במקום מכחולים. באופן אירוני צורת העבודה הזאת שהוא כינה אותה "ג'ונגל" משרתת אותה כיום. היא מציגה כמה מברשות לתצוגה. עוד בסטודיו גולגולות גמלים ומנורות נפט ישנות, "מהדברים שאני מכירה מהילדות ואין לי לב לזרוק. גם הבית מלא אוספים".

כשנדמה שכבר ראיתי את כל מה שהסטודיו יכול להכיל, היא מספרת שיש לה גם אוסף שרפרפים ומתחילה לשלוף אותם כך מפינות שונות בסטודיו. "היה לנו שכן שבכל פעם שהחיים מעט הכבידו עליו הוא היה בונה שרפרף". כשהוא מת היא הלכה לאסוף כמה מהם. אחרים נמצאים אצל סלבוסקי בסטודיו.

הוא עזב את הסטודיו הזה לפני 15 שנה אבל הותיר את חותמו על הרצפה. זו אמנם גורדה ברובה משאריות החומר שצנחו מעבודותיו העמוסות, אבל חלקים רבים ממנה עדיין מזכירים את שהותו במקום. "אמנם עשיתי פה מבצע רצפה, אך באופן כללי אנחנו שנינו סוג של אנשי מערות. גם את הבית לא סיידנו אף לא פעם אחת מאז שעברנו", אומרת בריקמן.

"אני לא אשת בית", היא מוסיפה. עם זאת היא שמחה על כך שהסטודיו קרוב לבית והיא יכולה לנוע ביניהם בקלות. השקט חשוב לה ונשמר גם כשהילדים גרו בבית. "היו להם עבודות והן עשו אותן כאן. זה לא היכל הקודש. גם אני תמיד נכנסת ויוצאת.

"חברנו המשורר רמי דיצני הציע לי פעם שהוא ישב ויכתוב ואילו אני אצייר", היא נזכרת, "התמלאתי חלחלה רק מעצם הרעיון. גם עם פסח לא הייתי מוכנה לעבוד. אני אוהבת שקט והוא שם מוסיקה כל הזמן, יש לנו אנרגיות שונות". עם זאת היא מספרת שהם קרובים מאוד מבחינות אחרות. "זה אותו עולם. החל בחברים משותפים מעולם האמנות, דרך שיחות ארוכות, ועד ללכת לראות תערוכות יחד. הילדים פעם הודיעו לנו שאם נדבר עוד פעם אחת על אמנות בעת ארוחה משותפת הם לא יאכלו אתנו".

בריקמן באה לסטודיו בכל יום. היא עושה תרגילים לפני כן ומאזינה למוסיקה במקביל. מיד כשתתחיל לעבוד היא תכבה את המוסיקה. "אני הכי אוהבת לעבוד פה: אני מציירת את הסטודיו וממנו החוצה, אבל הרבה פעמים אני גם לוקחת את הכן לתוך הבית ומציירת בסלון או בחדרים של הילדים". לאחרונה היא עובדת על ציורי לילה שבהם היא מתרכזת בפינות של הבית בשעת לילה. את הצבעים, לדבריה, היא מתקנת לפעמים למחרת באור היום.

"לפעמים אני באה לסטודיו ולא עושה כלום. אתמול ניקיתי את החלונות לכבוד התלמידים שלי שהגיעו לפה. אני יכולה גם לקרוא פה". בריקמן מספרת שהיות והסטודיו קטן היא סיגלה לעצמה הרגלי צפייה מוזרים שלעתים מעוררים תמיהה בקרב שכניה. "משום שהסטודיו קטן אין לי מספיק מרחק להתבונן בציורים. אני יוצאת החוצה להסתכל וחוזרת פנימה, כך מספר פעמים, ואני רואה שהשכנה דואגת, אולי היא חושבת שהשתגעתי. בעצם, אני נוהגת לצלם את הציורים במצלמה ובעזרת משפקת הפוכה שמקטינה את הדימוי אני מתבוננת בהם לאחר מכן". *

נחשו מי בא לסעוד

? מיקום: רחוב עמק רפאים ירושלים

? זמן: 15 שנה

? גודל: 17 מ"ר

כשנעמי ופסח עברו לבניין הם רכשו גם את המבנה שבו עומד הסטודיו שלה כיום. עד אז התגורר בו מישהו, והוא לא עזב כשרכשו את הבית. הם התנצלו בפניו אבל הסבירו כי הם זקוקים לחדר. "אמרתי לו בלי כוונה יתרה שהוא מוזמן לבוא מתי שירצה, והוא באמת בא. הוא התחיל לבוא בימי שישי לארוחות ערב ולאחר מכן הוא נעלם". האיש היה אלכוהוליסט ולאחר כמה אשפוזים התגורר בנדיבותם הרבה בצריף עץ בכניסה ולאחר מכן במנזר. בשלב מסוים, בשארית כוחותיו, נסע אל אחיותיו בארצות הברית. "בוקר אחד אני שומעת דפיקה בדלת, נכנס ז'לוב אחד ושואל זה נעמי פה, אני רואה שמאחוריו עוד ז'לוב ובאמצע פסנתר". התברר כי הדייר העניק להם את הפסנתר שברשותו כאות תודה.



בריקמן בסטודיו שלה. ''פנים מרתקות אותי''


דיוקן עצמי, 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו