בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נתב"ג", ספרו החדש של יואב כ"ץ, מציג מבט עוקצני על פולחן השכול

תגובות

ניצב משנה זוהר נרקיס, מפקד מרחב נתב"ג במשטרת ישראל, יושב במטוס בדרך לקנדה. הוא ממלא טופס בקשה למקלט מדיני. הוא מסביר לשלטונות הקנדיים את הסיבות שהובילו אותו למצב הזה, ממפה בשבילם את הישראליות, מסביר את דירוג השכול, את יחסי הדת והמדינה, מתאר את הברבריות מול התרבות ואת מעגלי האלימות והנקמה. הוא מספר להם גם על בנו הצעיר שנדרס בתאונת דרכים, ובעיקר מגולל את סיפור המתח הלא ייאמן על תחיית המתים שהתרחשה בנתב"ג, כשאנשים שמתו צצים פתאום בפינות שונות של נמל התעופה.

"נתב"ג" (הוצאת עם עובד) הוא ספרו השני של יואב כ"ץ. בעבר זכו שניים מסיפוריו (בשנים 1992 ו-1993) במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "מולטי סיסטם", ראה אור בשנת 2000 (הוצאת ידיעות ספרים) והוא זכה עליו בפרס קרן מוזס לספרות.

אמנם עברו 11 שנים בין ספר לספר, אבל בזמן הזה לא שקט על השמרים. כ"ץ, בן 46, כתב מחזות, תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה, וגם תירגם כ-20 ספרים ויותר מ-20 מחזות. הוא תירגם את ספרי המינגוויי שיצאו מחדש בשנים האחרונות, בהוצאת פן וידיעות ספרים: "הקץ לנשק", "וזרח השמש", "איים בזרם", "יש ואין", "סיפורי ניק אדמס", "גן עדן".

כ"ץ אומר שמבחינתו הסיפור עצמו הוא בעל חשיבות עליונה והוא ההצדקה לכתיבה: "אצלי סיפור זה סיפור, לא הגיגים ולא התפלספויות". ואכן, "נתב"ג" הוא קודם כל מותחן פעולה, שעליו בנויות כמה קומות של ישראליות ושל לבטים מוסריים.

על כל אחד מזרועותיו של כ"ץ מקועקעת כתובת של בית. על האחת כתובת בית ילדותו בעומר ועל האחרת כתובת ביתו הנוכחי בגבעתיים, שאותו הוא חולק עם אשתו ושתי בנותיו. הוא מתקשה לספק הסבר של ממש לקעקועים: "לפני שנה וחצי, לכבוד יום הולדת 44 שלי, הבנתי שאני רוצה לתת ביטוי חיצוני למשמעות שיש לבתים האלה בשבילי". לדבריו, לא מדובר בתשוקה למשהו שלא היה, כי הוריו הם דווקא דוגמה לזוגיות מצוינת, ובכל זאת, להרבה אנשים יש עניין עם בית.

אם משהו ברור מאליו למה לקעקע אותו?

"למה לכתוב ספרים על כל מיני דברים".

הדברים שקורים בספר לא ברורים מאליהם.

"אין לי כל כך הסברים. זה משמעותי בשבילי והרגשתי שאם יש משהו שאני רוצה לקעקע על הגוף שלי - זה לא באטמן ולא מלאכים ודולפינים. היה לי גם ברור שזה יהיה טקסט".

אולי זה ביטוי למשבר גיל?

"לגמרי. אמרתי לעצמי שביום הולדת אחרי זה אעשה קעקוע של הספיטפייר השחור של עזר ויצמן".

כלומר...

"אני אוהב מטוסים, זה כבר לא סוד. תמיד בניתי דגמים ועשיתי טיסנים ובעומר תמיד עוברים מעליך הפוגות של חצרים".

מנין נבט הסיפור הזה, שיש בו גם תחיית מתים?

"היתה לי סבתא אובדנית. אנחנו יודעים על ארבעה ניסיונות התאבדות שלה. אחרי הניסיון הראשון אבא שלה הלך לזהות את הגופה וראה שהיא בכלל נושמת. זה כנראה היה אחרי שהבן שלה נהרג במלחמת ששת הימים. אחרי זה היא חיה עוד 40 שנה, עם עוד כמה ניסיונות - בדיעבד אני מבין שהייתי עד לאשפוז שלה בעקבות אחד מהם - אבל כמובן לא סיפרו לי שום דבר. זה היה באוויר באיזו צורה, אבל את הסיפור המלא שמעתי רק בגיל מבוגר. הייתי בשוק גמור. איכשהו זה התחיל שם".

מהדימוי הזה של אדם מת שחוזר?

"בגלל שאח של אמא שלי מת, התעסקנו בזה הרבה. היינו נוסעים לאזכרות - גם הכללית של יום הזיכרון וגם זו של ששת הימים. כילד קיוויתי שהוא יחזור לחיים".

בספר אתה עושה מהלך טראגי. המחיר שעלינו לשלם כדי שיקירינו יחזרו לחיים הוא כבד.

"המחיר בשביל שיחזור יקירך הוא גיהנומי. הוא בגידה בכל מה שאתה מאמין או חושב שאתה מאמין. זה מעמיד אותך במבחן של מכירת נשמתך לשטן".

אבל המחיר עד כדי כך כבד?

"חיים זה דבר כבד ומשמעותי. ואגב, אם דיברתי קודם על סבתא שלי - אז אמי היתה אנטיתיזה גמורה אליה. שני הורי הם הגיבורים שלי מהבחינה הזאת. הם עמדו כחומה בצורה מול המוות שסבתא שלי פירגנה לו. הם היו להיפך. זה לא דבר קל ערך. כמעט אני אומר שאין לך זכות לבחור לקחת את חייך במו ידיך. המחיר של חיים זה חיים. הבנתי את זה רק אחרי שנהייתי הורה".

יש בספר עיסוק רב בשכול של זוהר נרקיס, שאיבד את בנו בתאונת דרכים, לעומת השכול של האם - הם מתמודדים עם זה אחרת לחלוטין. זה בוודאי מתקשר למשפט של ג'יימס ג'ויס שבחרת כמוטו לספר: "בשני דברים בלבד אני מאמין: באהבת אשה לילדיה ובאהבת גבר לשקריו".

"סבתא שלי בכלל לא דיברה על השכול, לא דיברו על זה אז ואני לא בטוח עד כמה מדברים על זה היום. גרוסמן סוף סוף כותב על זה וזה נורא מפתיע. המשפט הזה של ג'ויס מצא חן בעיני מאוד. זה מאוד מתאים לגיבור שלי ולמה שקורה עם האמא בספר. הגיבור שלי חי את חייו במעין שקר, לפיו הוא יכול לחיות בלי הבן שלו וזה בסדר. כשמתחילים לקרות הדברים בנתב"ג - ההדחקה שלו קורסת. החיים שבנה לעצמו מתמוטטים. אצל נשים זה קודם כל הילדים שלהם ואצלו זה קודם כל השקרים שלו".

סבתא פסיבית אגרסיבית

כ"ץ אומר כי סבתו, שהתגוררה בבית הוריו כל ילדותו, ניצלה את מעמדה כאם שכולה. "היא לא היתה מין סבתא טובה כזאת. היו לה את הדרכים שלה להראות אהבה אבל היא היתה אשה מאוד ביקורתית. העיבוד שלה לאבל היה סוג של פאסיב אגרסיב. הרגשת כל הזמן שמשהו מבעבע שם אבל לא היו לזה מלים, היא לא היתה מילולית ואסור היה להרגיז אותה. זה דור לא מודע, שלא הלך לפסיכולוגים ולא עיבד את מה שקרה לו. אבל זה גם היה סוג של כוח בידיים שלה. היא היתה המסכנה המקצועית".

זוהר נרקיס מסביר לקנדים את פירמידת השכול הישראלית: יש מוות ששווה יותר.

"הפלטפורמה של טופס הבקשה למקלט מדיני שהוא ממלא, היא גם טבעית מצד אחד וגם משמשת אותי למבט על הישראליות. חוץ מזה שזה ספר מתח, הוא גם מציג שאלה מוסרית. אנחנו חיים בתרבות שיש בה עיסוק גדול מאוד במוות. אני מאוד אוהב רדיו ואני מאזין הרבה לגלי צה"ל. אז אצל יעל דן, נגיד, אין יום שאין מקרה מוות אחד לפחות וזה לא גורם לי לסגור את הרדיו. יש בארץ בלבול עמוק בין ביטחון לבין חוק וסדר, חושבים שזה אותו דבר. ויש גם ניצול לרעה של השכול".

לדברי כ"ץ, אחת הסיבות לפעולות שעושה הגיבור שלו היא הרצון להפסיק להיות קורבן - אלא שהמחיר הוא להפוך אחרים לקורבנות. זה באמת חייב להיות המחיר? "זה לא חייב להיות", הוא אומר, "אפשר גם להתבגר, לעשות שלום, להפסיק להיות קורבן. אבל נראה שכשיש לנו אופציה למלחמה אנחנו קופצים עליה כמוצאי שלל רב".

כשהוא נשאל על ההבדל בין מעשה התרגום למעשה הכתיבה, הוא מצטט את נילי מירסקי: "היא אמרה פעם שתרגום והכתיבה הם כמעט חלקים אחרים שפועלים במוח. אני מסכים עם זה. את המינגוויי אני מתרגם מהראש ואת הספר אני כותב מהבטן. כשאתה מתרגם זה לא יוצא מנימי נפשך אלא ממיתרי העברית שלך - נגיד כך. אבל הרצון שלי לספר סיפור היה שם קודם, עוד לפני שתירגמתי את המינגוויי".

אף שגם תרגום הוא יצירה. בהמינגווי בעברית יש משהו ממך.

"כן, אבל זה לא אני שהביא את הדמויות, לא בי צמח הסיפור שהוא מספר. אני אחראי מכיוון שאני יושב בקצה של השפה. אני הממשק למשתמש בעברית, אבל כשאני כותב רומן, אני כל המערכת". *



כ''ץ. כתובות הבתים שבהם הוא גר מקועקעות על הזרועות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו