בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי סרט אפל ורציני, גרג אראקי חזר לשטח המוכר לו וביים את "קאבום!"

"קאבום!" ינעל בשבת את הפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב. בראיון עמו מסביר אראקי למה החליט לפנות לכיוון הילדותי דווקא כשכולם חשבו שהוא התבגר

תגובות

השמועות שגרג אראקי התבגר סוף סוף היו כנראה מוגזמות מאוד. הן צצו לראשונה ב-2004 כשיצא סרטו היוצא דופן "Mysterious Skin", המספר על שני צעירים המתקשים לעבד את ההתעללות המינית שעברו שנים קודם לכן מידיו של מאמן הבייסבול שלהם. הסרט היה נועז, רגיש וגם בוגר, וזיכה את אראקי בשבחי הביקורת ובפרסום שעלה על כל מה שהניבה שאר עבודתו.

נדמה היה שסוף סוף אראקי מוכן להצטרף לבני דורו גאס ון סאנט וטוד היינס בקטגוריית הקולנוענים ה"רציניים". איזה סרט בחר לעשות אחרי "Mysterious Skin"? "Smiley Face", סרט סטלנים מטורף שבו אנה פאריס אוכלת יותר מדי עוגיות חשיש. מבחינת ציפיות המבקרים נדמה היה כאילו סרטו הבא של סקורסזי אחרי "השור הזועם" היה "אחי, איפה האוטו שלי?".

יתרה מזו, הסרט החדש של אראקי הוא צעד נוסף בכיוון הילדותי. "קאבום!", שיוקרן בשבת בערב הנעילה של הפסטיבל לקולנוע גאה tlvfest בסינמטק תל אביב, הוא קומדיית קולג'ים חרמנית וסטלנית באווירת קונספירציה. מה קרה?

"כן, הרבה אנשים הופתעו מ'Smiley Face'", אומר אראקי וצוחק. "הם ציפו לעוד 'Mysterious Skin', אבל הסיפורים האלה באים רק פעם בכמה זמן". אך בעיניו, יותר מש'Smiley Face' הוא התרחקות מ-'Mysterious Skin', הוא יצירה נלווית לו. "הם יין וינג. 'Mysterious Skin' היה סרט אפל ורציני. 'Smiley Face' הוא ההיפך הגמור. מאוד קופצני וקליל. הם משלימים זה את זה".

רגיל לתגובות קוטביות

אראקי אומר שרצה ליצור בסרטו החדש אווירה נוסח "טווין פיקס", אבל באותה מידה אפשר לקטלג אותו בקטגוריה של סרטיו של ג'ון ווטרס. "אני חושב שכבר לא עושים סרטים כאלה, מחוץ לקופסה, סרטים שלא קל לתייג אותם", הוא אומר. "סרטים עצמאיים הם במקרים רבים גלולה מרה שקשה לבלוע, יש תחושה שצריך לעבוד כדי להבין אותם. רציתי ש'קאבום!' יהיה סרט כיפי, כמו מתקן מבדר בלונה פארק שאפשר לעלות עליו שוב ושוב".

הוא גם מציין ש"Smiley Face", שלא יצא בארץ, הכניס יותר כסף מכל שאר סרטיו גם יחד. "סרטי סטלנים תמיד מכניסים, גם אם הם איומים. ואם עושים סרט טוב, עם אנה פאריס..." יכול להיות שהוא לא יגיע לרשימות המועמדים לפרס, אבל מוכרחים להודות ש-"Smiley Face" מכיל כמה רגעים מצחיקים מאוד. אחד מהם הוא פרודיה על הנאום המלהיב שנושאת ג'יין פונדה מול פועלי המפעל בסרטו של ז'אן-לוק גודאר "הכל בסדר" - ולא רבים סרטי הסטלנים שיכולים להתהדר בדבר כזה.

אראקי רגיל לקבל ביקורות קטלניות ותגובות קוטביות, ולשמש כהוכחה להידרדרות המוסרית של אמריקה. סרטיו - בייחוד "טרילוגיית המתבגרים האפוקליפטית" משנות ה-90 - "The Living End", "דור מזוין" ו"בשום מקום" - עסקו בקשרים מיניים מכל סוג, סמים, שחיתות מוסרית, נוזלי גוף, רצח, התאבדות - אבל תמיד עשו זאת בדרך מסוגננת ורוויית אזכורים מתרבות הפופ, בלוויית פסקולים של מוסיקה אלטרנטיוויים, תפקידי אורח פולחניים וקומדיה מטורפת; וכל אלה הבטיחו לקומם עליהם את השמרנים והמבוגרים המכובדים. רוג'ר איברט נתן ל"דור מזוין" אפס כוכבים, וטען שאראקי הוא "מפיק של הצגות קרקס ביזאריות שיש לו טעם טוב מכדי שייכנס לאוהל של עצמו".

אראקי לא היה מוכן אפוא להתפעלות הכללית מ-"Mysterious Skin". "לא ציפיתי לזה", הוא אומר. "אני זוכר שחששתי מאוד שאנשים יפרשו את הסרט הזה לא נכון. חשבתי שעלולים לסלק אותי מהעיר בגלל זה. אבל גאס ון סאנט אמר לי פעם, אין לך שליטה על הסרטים שלך ועל האופן שבו הם נתפשים. אתה צריך לעשות כמיטב יכולתך, אבל אי אפשר לדעת מראש מה יקרה".

האפשרות שאראקי התבגר נראית רחוקה עוד יותר היום. הוא כנראה בשנות החמישים לחייו, אבל הגיל לא ניכר בו. הוא לבוש כמו בן 20: שחור מכף רגל עד ראש, עניבה צרה, חולצה קצרת שרוולים החושפת שרירי זרוע תפוחים מאימוני כושר, שיער חלק ומגודל. כל זה היה יכול לרמז שאראקי הוא במאי שעובר את משבר אמצע החיים ומתנהג שלא כפי גילו, אילולא העובדה ש"קאבום!" הוא אחד מסרטי המתבגרים המרעננים ביותר בשנים האחרונות. הוא אינו קומדיית אוניברסיטאות הורמונלית כמו "אמריקן פאי", וגם אינו פרשנות חברתית שנונה כמו "ג'ונו", אלא הוא יקום שמח, מצויר בצבעי סוכרייה, מלא דיאלוגים קלים לציטוט, דמויות מופרכות והתרחשויות מוזרות. הדמות הראשית, סמית, היה כנראה עד לרצח בקמפוס, אבל הוא מסטול מכדי לדעת אם זה קרה באמת. הוא עוגב על השותף שלו, תור הגולש המטומטם, אבל שוכב עם סטודנטית בריטית דברנית וחסרת עכבות ושמה לונדון (הופעת בכורה של ג'ונו טמפל), ש"חושבת במקרה שקווירים הם לוהטים", ומספקת עצות סקס בוטות למאהביה: "אחי, זה ואגינה, לא קערת ספגטי!"

האם הוא לא מבוגר מדי לדברים כאלה? "בהחלט יש בזה אנרגיה צעירה. אבל ככל שאני מתבגר, כך הפריזמה שדרכה אני מסתכל אל הדמויות משתנה. כשעשיתי את 'דור מזוין' בשנות ה-90, נניח, אמנם לא הייתי בגיל ההתבגרות, אבל דמיתי יותר לדמויות האלה, בשלב ההוא של חיי. הייתי מאוד... מרחף", הוא אומר, וצוחק שוב. "כשאדם מתבגר הוא בסופו של דבר מבין מי הוא ומה הוא עושה - ועובד ממקום אחר, ואני חושב שהיה שינוי בסרטים שלי כשזה קרה".

השינוי הזה אולי לא מורגש בתיאוריה, אבל לעומת סרטיו הקודמים של אראקי, ששידרו קוליות ניהיליסטית, "קאבום!" מתייחס לדמויותיו בחום ובאהדה. "הסרטים שלי נעשו אופטימיים יותר".

"קאבום!" הוא גם הסרט האוטוביוגרפי ביותר של אראקי, לדבריו. "הסרט מבוסס ברובו הגדול על דברים שקרו לי בזמן הלימודים בקולג'. בית הספר נמצא בקמפוס אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. סמית הוא סטודנט לקולנוע כמוני, החבר הטוב שלו מבוסס על החבר הטוב שלי. יש בסרט הרבה דברים בדיוניים. לא עשיתי כל כך הרבה סקס".

אראקי, בנם של יפאנים-אמריקאים מדור שני, גדל בסנטה ברברה, ואחר כך עבר ללוס אנג'לס, ללימודי התואר השני. הוא החל לבלוט בשנות ה-90 כחלק מתנועת הקולנוע הקווירי החדש, לצד דמויות כגון היינס, ון סאנט וטום קיילין. התיוג בא מבחוץ, אך עבודתם של הקולנוענים האלה סימלה שינוי בולט בתרבות ההומוסקסואלית, תקופה שבה ארגוני הומואים כגון Act Up ו-Queer Nation תקפו את ההומופוביה ראש בראש. יוצרי קולנוע עשו דבר דומה, והציגו דמויות הומוסקסואליות בוטות, אינטנסיוויות ובלתי מתנצלות. אבל אז, ב-1997 אראקי ביצע את הפשע האולטימטיווי: הוא החל בקשר רומנטי עם אשה, קתלין רוברטסון ("בוורלי הילס 90210"), ששיחקה ב"שום מקום" ואחר כך בסרטו מ-1999 "מאהביה של ורוניקה", קומדיה מטורפת על משולש מיני. אם הקולנוע הקווירי החדש היה מושתת על זהות מינית, אראקי בעצם ויתר על כרטיס החבר שלו.

חייו הפרטיים אינם נושא לדיון, אבל גישתו הנזילה של אראקי למיניות עדיין נתפשת כטאבו בקולנוע, בין שמדובר בגברים סטרייטים שנהפכים להומואים - כמו בסרטיו של טוד היינס "הרחק מגן עדן" ו"הר ברוקבק", או בלסבית שנעשית סטרייטית באופן זמני מסרטה של ליסה צ'ולודנקו "הילדים בסדר". בשנות ה-90 המיניות נתפשה כמרכיב מגדיר בזהות, וכסוגיה בעלת חשיבות של חיים או מוות. עכשיו, אומר אראקי, זה לא סיפור גדול.

אף אחת מהדמויות הראשיות ב"קאבום!" אינה הטרוסקסואלית באופן מוחלט, ועולם הסטרייטים שמחוץ לחוג המכרים שלהן נראה באמת סטרייטי לעומתן. "אני לא מאמין בתיוג מיני אחיד", אומר בסרט סמית, שאראקי מגדיר כדו-מיני. "החיים לא צריכים להיות מסובכים, וגם הסקס לא צריך להיות מסובך", אומרת לו לונדון.

"בהחלט חל שינוי", אומר שאראקי. "אי אפשר להתכחש לחשיבות הפוליטית של היציאה מהארון, או לכך שיש לאנשים זהות מינית, או לקיום של קהילה הומוסקסואלית, בכל הנוגע להתקדמות שעשינו מבחינת זכויות האזרח. אבל תלוי עם מי מדברים. אם אתה מדבר עם רפובליקאי נוסח שרה פיילין או משהו כזה, חשוב מאוד שתאמר בבירור שאתה הומו, וחשוב שתציג את זה חד וחלק. אבל אם אתה מדבר עם קהל מתוחכם יותר, יש מקום להעלות שאלות כמו מה זה גיי ומה זה סטרייט. הרעיון הוא שיש אזור אפור. מבחינתי כיוצר קולנועי, האזור האפור הוא האזור המעניין". *



מתוך ''קאבום!''. זו לא קערת ספגטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו