בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרדכי רובינשטיין הוא חסיד של אופנת רחוב

רובינשטיין גדל בבית חרדי אמריקאי. גם עכשיו, כשהוא עומד מאחורי בלוג האופנה הניו-יורקי המצליח "מיסטר מורט", הוא לא שוכח שאת השיעור הראשון בסטייל קיבל בחנות לבגדי בר מצווה שבה עבדה אמו

תגובות

קשה להאמין שמרדכי רובינשטיין, שעומד מאחורי אחד מבלוגי אופנת הרחוב הפופולריים ברשת, "מיסטר מורט", גדל בבית חרדי וכמעט היה לרב. הבלוג שלו, שמציג אלטרנטיבה אמיתית לשאר הדימויים האופנתיים הזוהרים השוטפים את הרשת - כמו תצלומים של זקנים בחליפות טוויד נושנות או נערי קולג' בסוודרים ספורטיביים - מתאפיין בנקודת מבט חתרנית במיוחד, ששורשיה מוכרחים להיות נעוצים בתרבות אחרת.

"אני מרגיש בר מזל שגדלתי בסביבה חסידית", אומר רובינשטיין בראיון באמצעות סקייפ, "לחב"ד יש סטייל יותר יצירתי מלאחרים. זה אולי סגנון של שחור ולבן, אבל החסידים עדיין חובשים מגבעת מסוג פדורה, כובע שאני מעריץ באופן מיוחד ושחוזר לרחובות בשנים האחרונות. לחבוש פדורה זו אמירה אופנתית משמעותית מאוד בעיני. אני חושב שהצלחתי לפתח סטייל אישי ולהעריך בגדים משום שכילדים תמיד התלבשנו בחגיגיות, לבשנו חליפה או למדנו לענוב עניבה בערב שבת. הרגשתי כמו הילדים מהאפר איסט סייד בניו יורק שהולכים עם בלייזרים לבית הספר שלהם".

הוא נולד ב-1975 במרילנד בבית חסידי ולמד בבתי ספר וישיבות חרדיות ברחבי ארצות הברית. הוא זוכר שאהב בגדים ולמד על אופנה עוד כילד. "למדתי סטייל מהאחיות שלי", הוא מסביר, "אבל גם מאמא שלי, שעבדה בחנות לבגדי בר מצווה. מכרו שם עניבות, חולצות, וגם כובעים, שאותם מאוד אהבתי למדוד. בכלל, כחרדי אתה לומד לדאוג לבגדים שאתה לובש. כבר בגיל 13 למדתי איך ללבוש חליפה ואיך לשמור עליה שלא תתקמט. מאז אני תמיד מניח את בגדי בסוף היום באופן מסודר ומאורגן. אני זוכר גם שברחתי מבית הספר והייתי מסתובב בכל חנויות האופנה הזולות שהיו בסביבה".

"מצד שני", נזכר רובינשטיין, "לבשתי את אותם הבגדים יום אחרי יום, והיום, אחרי שיצאתי מהעולם החרדי, אני לא רוצה ללבוש שחור יותר. אני רוצה ללבוש כתום, אני רוצה ללבוש צהוב, אני רוצה ללבוש כל דבר שאי אפשר ללבוש לישיבה. כי בחב"ד, ללבוש לבן או כל צבע אחר אומר שמשהו מוזר אתך. למה גברים לא יכולים ללבוש צבעים? זה מעציב בעיני. אתה לא חייב להיראות שלוך כיהודי אורתודוקסי".

הזוג האהוב עלי

רובינשטיין נזכר באחד הבגדים הראשונים שקנה שלא היו מסורתיים. "עד שנסעתי לישראל לא היו לי מעולם מכנסי ג'ינס. בישראל קניתי זוג של ליווייס 501 מסטוק ישן, ולא הסרתי אותם במשך כל התקופה שבה חייתי שם. בסוף החלתי לכבס את המכנסיים במכבסה עם מכונה תעשייתית, ששינתה את כל הג'ינס ויישנה אותו באופן מדהים. הוא ישב עלי בצורה מושלמת. נדמה לי שלא אצליח לשחזר את זה לעולם אלא אם כן אשוב לישראל, ועד היום זה זוג המכנסיים האהוב עלי ביותר".

לישראל נסע פעמיים לתוכנית הסמיכה לרבנים לפני כ-15 שנה, אבל החליט לחזור לניו יורק, כשהרגיש שהעולם הרבני אינו בשבילו. בניו יורק הצטרף רובינשטיין לצוות שעמד מאחורי מותג אופנת הגברים פורץ הדרך ג'ק ספייד, ובהמשך עבר לתפקיד עריכה במגזין הגברים האמריקאי "ווג הום" (המגזין, שנסגר כעבור זמן קצר, היה בדיחה לטעמו: "אף אחד לא רוצה לראות גברים בחליפות מעצבים יקרות. זה היה מגזין לעשירים בלבד, אבל נהניתי לשבת בתאגיד קונדה נסט, עם הבחורות היפות מסביב והמשרדים המהודרים, והייתי 'הרבי היחיד בסביבה'. תמיד. בכל מקום שעבדתי בו").

באותה תקופה ייסד את הבלוג שלו, שצבר מעריצים רבים. תמונות שהוא מצלם מתפרסמות כמעט בקביעות באתרים כמו סטייל.קום ו-anothermag.com ובמגזינים כמו "דיטיילס" ו"ניו יורק טיימס". בשנים האחרונות הוא גם משמש יועץ ואיש קריאייטיב לחברות אופנה אמריקאיות מובילות.

"התחלתי עם הבלוג אחרי שהרבה תמונות שצילמתי ל'ווג' לא נכנסו כי הן תיארו גברים בבגדים אמיתיים, כאלה שהם לא רק בגדי מעצבים", הוא אומר. "בהתחלה הרבה אנשים צחקו עלי שאני מצלם רק אנשים זקנים. העניין הוא שאני מצלם גם הרבה צעירים, אבל הם לא עושים לי את זה כמו הזקנים שלובשים את אותם הבגדים מאותן חנויות כבר עשרות שנים ולא קופצים מטרד לטרנד. לזקנים האלה יש ביטחון, בשעה שצעירים מחליפים סגנון כל יומיים ואין להם ביטחון במראה שלהם".

ולמה אתה לא מצלם גם נשים?

"אני מרגיש שזה מאוד קשה לי. כמי שגדל בבית אורתודוקסי, עד גיל מאוד מאוחר כמעט לא ראיתי בנות או דיברתי עם בנות. כשהייתי בן 17 אבא שלי שמע שאני מתרועע עם בנות ונזף בי. אז ידעתי שאפילו שאני אוהב אותו, דרכינו ייפרדו, וזה כואב לי עד היום. כל הבנים האורתודוקסים קצת מדוכאים מהבחינה הזו, ואני חושב שזה מה שגרם לי להימנע מלצלם נשים. למה? כי הן יותר מדי חמודות. אם אני מסתכל עליהן דרך העדשה, הברכיים שלי רועדות ואני לא מצליח לצלם אותן. לפעמים אני שם תמונה של אשה בבלוג, מישהי שלובשת בגדי גברים או מעוררת בי השראה, אבל רוב התמונות הן של גברים. עוד משהו שמפריע לי הוא שרבות מהן עושות פוזות למצלמה, ואני שונא את זה. אני בעצם לא צלם, כל מה שאני רוצה הוא ללכוד את הרגע ולברוח".

אילו אנשים הוא אוהב לצלם לבלוג, ומה הסגנון שמעניין אותו? "אני אוהב זקנים מכל מיני סוגים", הוא מפרט: "מישהו שלובש חולצת פייזלי סגולה ומוזרה ומפשפש בפחי אשפה, אבל גם גברים משדרת מדיסון, למשל, שיכולים להיות לבושים בבגדים של הרמס מכף רגל ועד ראש. מה שאני מנסה לעשות הוא לתעד סגנון גברי, בגדים של גברים ואופנה גברית - מה גברים לובשים ואיך הם לובשים את זה.

"הטעם שלי רחב. זה לא תמיד חייב להיות הטעם שלי בבגדים, ולפעמים אנשים שואלים אותי אם אני באמת אוהב את הסטייל של חלק מהאנשים האלה, כמו תצלום ששמתי לאחרונה ובו בחור שלבש חולצה שקופה צמודה. הרבה קוראים מגיבים ואומרים שהבחור הומו או שזה פשוט מכוער, אבל אני אומר להם, היי, זו חולצה גברית, הוא גבר, והוא מצליח ללבוש את החולצה כמו שצריך. הוא בטוח בעצמו, וביטחון הוא המפתח לסגנון גברי טוב. אבל מעבר לביטחון באופן שבו אנשים מתלבשים, אני גם מתעניין בבגדים עצמם: אני נמשך לצבע, לבד או לעיצוב, לדרך שבה הבגדים התיישנו או נהיו בהם חורים".

ניכר שאתה יוצר אינטימיות עם האנשים שאתה מצלם. איך אתה עושה את זה?

"חב"ד לימדו אותי הרבה דברים טובים, ביניהם את רעיון המבצעים שבהם בכל יום שישי עומדים ברחוב ומציעים ליהודים לשים תפילין. יש לי ביקורת על זה, אבל זה לימד אותי לגשת לאנשים ברחוב ולדבר אתם. לכן אין לי שום בעיה לדבר עם זרים, גם אם מדובר בביל גייטס או בביל קלינטון. אני פשוט יכול לדבר עם כל מי שאני פוגש, ובשבילי, בגלל הבלוג, זה הדבר הכי חשוב.

"יום אחד פגשתי איש זקן מאוד ליד החנות של פול סמית בניו יורק ושאלתי אותו אם אני יכול לצלם אותו. הוא הסכים בלי לשאול שאלות, ורק תהה אם אני אוהב כובעים. אמרתי שכן, והוא הזמין אותי לדירה שלו, דירה מפוארת בסביבות הווילג', לראות את אוסף הכובעים שלו, מאות כובעים שהיו תלויים בכל מקום בדירה. כאלה אנשים אני אוהב. בכלל, רוב האנשים שאני פוגש ברחוב, גם אם הם זקנים שיש להם זמן וגם אם הם עורכי דין עסוקים מאוד, תמיד נשארים אתי ולא עוזבים במהירות. הם שם עד שאני מסיים".

מה אתה חושב על הגברים בישראל?

"משהו שמאוד אהבתי הוא שרבים מהזקנים שראיתי הגיעו ממקומות אחרים, בעיקר מאירופה, והם היו לבושים בהתאם, כמו הזקנים הרוסים שמתהלכים בברוקלין. עוד משהו שראיתי לפני שנים היה כובע פדורה מקש שעליו היה כתוב 'worldcup'. הכובעים האלה הם עכשיו שיא הסטייל כאן באמריקה, בלי הכיתוב. גם חנויות הווינטג' זכורות לי. הן אמנם לא היו חנויות ממש שוות, אבל מפעם לפעם נתקלתי בהן בפריטים מעניינים, כמו למשל תכולה של בית של אשה זקנה שהתגלגלה לחנות אחרי מותה.

"בכלל, אין דבר שיותר מרגש אותי מחנויות וינטג' ובגדים ממוחזרים. כשאני מגיע למקומות חדשים כמו פאריס או לונדון, לפני שאני אומר שלום לחברים או הולך למלון, הדבר הראשון שאני עושה זה ללכת לחנויות וינטג'. בשביל לראות קולקציות חדשות או בגדי מעצבים אנשים צריכים להיכנס לסטייל.קום. בבלוג אני רוצה לצלם גברים ובגדי גברים במובן הקלאסי של המלה, דברים שמעוררים בי השראה".

איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?

"אני אוהב את דייוויד הוקני, את הדוכס מווינדזור, משהו קלאסי עם טוויסט, אבל בעצם אני לא יודע להגדיר. ברגע שמישהו ירצה לתייג אותי, אני אמצא משהו אחר ללבוש. אני פשוט אוהב להתלבש ולחיות בשביל השיחות עם אנשים".

אילו מגמות חדשות או טרנדים אתה צופה בזמן הקרוב?

"גברים מתחילים להתלבש, וזה דבר מדהים שרק ילך ויגדל. הטרנד האמריקאי יהיה חזק, אבל הוא יהיה ברקע כי גברים מתחילים לשים לב גם לסגנון אירופי ואיטלקי, לבגדים יותר מחויטים. בסוף תהיה סינרגיה של כל אלה, יחד עם הטרנד החזק של בגדים מחויטים ועבודת יד. זה הדבר הכי חשוב: אנשים מתחילים להבין איך ומאיפה הבגדים שלהם נולדים. זה משהו שמרגש אותי". *

mistermort.typepad.com



מתוך הבלוג ''מיסטר מורט''. אנשים עם ביטחון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו