בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם אלבום בינוני כמו "4", ביונסה רוצה להחזיר לעצמה את כתר מלכת הפופ הנשי

תגובות

עטיפת "4", האלבום החדש של ביונסה, מכוערת בצורה יוצאת דופן. צעיף הפרווה שמונח על עורפה - בעוד היא מרימה ידיה מעל ראשה ומביטה אל האופק הלא נודע - נראה כמו שערות עבותות, סמיכות, כהות וארוכות באופן לא סביר שמשתלשלות מבתי השחי שלה לכיוון הרצפה ומכסות את שדיה. קשה לחשוב על דימוי פחות מחמיא לבחורה סקסית כמו ביונסה מאשר הגריזליות הזו; פער תהומי בין השאיפה המוצהרת (מיניות) לתוצאה המתקבלת (דחייה) שמשתקף - גם אם לא בקונטרסט כה עז - באלבום עצמו.

ב"4" ביונסה שואפת להבדיל עצמה באופן מובהק מזמרות הפופ הפוחזות שכוכבן דרך בשלוש השנים שחלפו מאז יצא אלבומה הקודם, "I Am Sasha Fierce", וחומדות את כס המלוכה שהיא יושבת עליו באי נוחות: קייטי פרי, אדל, פלורנס, ניקי מינאז' ובמיוחד חברתה ליידי גאגא, שאתה שיתפה פעולה ב"Telephone"; וריהאנה, בת טיפוחיו של בן זוגה ג'יי-זי.

ביונסה מביעה הסתייגות מופגנת מהצליל המסונתז והלהיטי שרווח בשוק - זה של "טיק טוק", "קליפורניה גירלז", פוקר פייס" ו"The Only Girl in the World" - ושוברת לכיוון הרבה יותר מתון, רומנטי ובוגר. "אנחנו אוהבים לחגוג", היא מתפארת ב"Party", אבל למרבה האכזבה אין הרבה זכר למסיבות וחדוות חיים הדוניסטית באלבום. אם כבר, הוא בעיקר מתפקע מבלדות תפלות שבהן משתולל קולה הגדול ללא אבחנה.

הבחירה המוסיקלית המאופקת יחסית היא תולדה של שתי סיבות: ראשית, ביונסה יודעת שהיא אמבציוזית, קרייריסטית, אצילית וכבדת ראש מכדי להוות תחרות אמיתית לכיפיות של ריהאנה הלהיטית ולכן מדגישה במתכוון את היתרון הבולט ביותר שלה על הכוכבניות המתחרות; הגרון הבלתי נגמר. שנית, היא גם רואה כיצד זמרת כמו אדל ממיסה לבבות ומפרקת את מצעדי המכירות בפשטות שהיא מקרינה ומגיבה עם תדמית ממלכתית, שמאמצת את החברות עם מישל אובמה כעמדת הזנקה.

זה בעייתי לא רק מכיוון שביונסה נמצאת בשיאה, בניגוד לכל שאר המבאישות הנפקניות, כשהיא קלת ראש על הרחבה עם אטרקציות בלתי מתכלות כמו "סינגל ליידיז" ופחות או יותר כל הקטלוג של "דסטיניז צ'יילד" (בדומה למדונה, הפרחיות עושה לה רק טוב); אלא משום שבמקום שביונסה תשלוט בדימוי ותתעל אותו לצרכיה, הוא שולט בה ומכתיב את ההתנהלות האמנותית של האלבום.

הרצון להמחיש את את עליונותה הווקאלית-וירטואוזית, שעד כה רוסנה בחוכמה והבליחה באפקטיביות לעתים רחוקות, גובה מביונסה מלודרמטיות שמזכירה את ויטני יוסטון. לא ויטני השמחה של "I Wanna Dance with Somebody" ו-"I Wanna Know" אלא ויטני המטרחנת של "שומר הראש". היא מזנה את מתת האל כמו מתחרה שרוצה להרשים את השופטים ב"אמריקן איידול". המאמץ להראות מי כאן המלכה פוגע בביונסה, שבעבר לא היתה זקוקה למנייריזם כדי לשלוט.

שירים כמו "Crazy in Love" שמפעיל את האוקטבות הגבוהות באנדרסטייטמנט - היא מגיעה אליהן רק בסי-פארט ומיד יורדת בחזרה - או אפילו "Halo", שבו רמת הסכרין ממוננת בקפידה, כמעט ולא קיימים ב"4". הרוב המוחלט שלו הן בלדות סול סוחטות ומיושנות: "1+1", "Best Thing I Never Had", "Rather Die Young", "Start Over" ו"I Was Here".

גם ההפקות היותר מתקדמות, "I Care" ו"I Miss You" (שכתב פרנק אושן מקולקטיב ההיפ-הופ המדובר "אוד פיוצ'ר"), מאגפות את האר אנ' בי מהצד הרך והנוגה של הז'אנר. בקונסטלציה מסוימת הן היו יכולות להיות שירים של "דה ויקנד", עם האווירה הטווין פיקסית ("I Care" ממש משחזר את "Laura Palmer's Theme" של אנג'לו בדלמנטי, שגם מובי סימפל ב"Go") וביט ה-808 האלקטרוני הסליזי-אך-אלגנטי.

"Party", שהפיק קניה וסט (המגיח להופעה חלשה במיוחד) ומארח את אנדרה 3000 מ"אאוטקאסט" (שמספק פלואו מעולה ואינטילגנטי כרגיל), חומס בחן את המלודיה של "For Your Love" של סטיבי וונדר וסוגר יחד אתם את החטיבה המחרמנת של "4" (וזה למרות בסופו משתלט על "I Care" סולו גיטרה שהגיע מבלדת מטאל באייטיז).

השירים הקצביים, שנדחסים כמעט כולם משום מה לקצה האלבום ונותנים קונטרה קיצונית לתחילתו, לא חפים משגיאות גם הם. "Girls Who Run the World", שיצא כסינגל מקדים הוא אינדיקציה מהימנה; ביט אלקטרו-אקזוטי אופייני של דיפלו וסוויץ' - שהוא בעצם שיעתוק של "Pon de Floor" של "מייג'ור לייזר", הצמד של שניהם - שיכול לעבוד מצוין כטראק במועדון, אולם כשביונסה רוכבת עליו מתחילה מלחמת חפירות אינטנסיבית בין הקול שלה לצפצופים המקוריים (ואותם סייגים בדיוק נכונים גם ל"Countdown", חיבור נוסף בינה למפעלות דיפלו).

"End of Time" הוא התנסות ראשונה לביונסה עם אפרוביט - היא טענה שאחת ההשפעות על "4" היא פלה קוטי - שעל הדרך עושה מחווה יפה לקווינסי ג'ונס ו"Wanna Be Startin- Something" של מייקל ג'קסון (לקראת הסוף לא תוכלו להתאפק ולשיר "ממסה ממסה מאמא קו סה").

שנתיים וחצי עבדה ביונסה על "4" עם העידית של התעשייה האמריקאית: דה דרים, בייביפייס, קניה, דיפלו וסוויץ', דיאן וורן וטריקי סטיוארט; יצרני להיטים מקצוענים, שביחד שווים מיליארדים, מחזיקים עשרות פרסי אמי ומתווים את אופיו של הפופ העכשווי. היא סיפרה שבשלב מסוים היו לה ביד 72 שירים, מהם נותרו 12 באלבום. אחרי עריכה הגונה, עם מעורבות של כזו נבחרת חלומות, "4" היה אמור להיות מאסטרפיס של פופ-סול עתידני שעושה לכולם בית ספר.

הוא אמנם לא אלבום רע, וכשייצאו סינגלים נוספים עם קליפים חדשניים הוא עשוי לגדול גם עלי, אולם בוודאי לא נוגע בסטנדרט שאמור לספק כישרון ברמה של ביונסה. איך שלא מסתכלים על זה, היא עדיין לא הוציאה אלבום גדול באמת. והיא חייבת לנו לפחות אחד כזה. *

ביונסה, "4" (Columbia)



ביונסה. הלב לא נמס


לא מספיק טוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו