בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתקופה שבה כוכבים שחורים בחרו בלהיטים קלילים, מרווין גיי העדיף נושאים כמו עוני ודיכוי

אלבומו "What's Going On", שיצא לפני 40 שנה, הוא לא רק אחד התקליטים הגדולים בהיסטוריה של הפופ אלא גם אחד הסמלים של תרבות-הנגד האמריקאית

תגובות

אלבום המופת של מרווין גיי "What's Going On", שבימים אלה מלאו 40 שנה ליציאתו, נכנס בקלות לכל רשימה של התקליטים הגדולים בהיסטוריה של הפופ, מהסוג שמפרסם כל מגזין מוסיקה שמכבד את עצמו אחת לכמה שנים. התקליט (איזה צליל סנטימנטלי יש למלה הזאת) של גיי שרד במבחן הזמן ואולי אף צבר לו עם השנים נפח היסטורי.

שנת 1971 אמנם היתה משופעת באלבומים גדולים: מ-"Who's Next" של ה"מי", דרך "Theres a Riot Goin' On" של סליי והפמילי סטון, "Sticky Fingers" של הרולינג סטונז ו"לד זפלין 4" ועד "Every Picture Tells a Story" של רוד סטיוארט. זו היתה שנה יוצאת דופן, אבל ההישג של גיי בולט גם בה; רק התקליט של סטון אולי משתווה לו. שניהם, כל אחד בדרך שונה ואופיינית לו, שיקפו את תחילתה של הגלישה ההדרגתית מה"היי" של שנות ה-60 אל ההנגאובר הארוך של העשור הבא, תוך כדי חיפוש אחר משהו חדש.

גיי, שנולד ב-1939, היה אחד הכוכבים הגדולים של מוטאון, חברת התקליטים השחורה המצליחה הראשונה (והגדולה מכולן) בארצות הברית בשנות ה-60. היו לו קול מלאכי, שליטה מופלאה בגוניו, מראה מצודד.

גיי נראה ונשמע כמו קלף מנצח, אבל בהתחלה משהו בתמהיל לא נדבק. בשנים הראשונות שלו במוטאון הוציא גיי הרבה להיטי מצעדים, אבל לא פיתח נוכחות בטוחה בעצמה והקריירה שלו, בהתאם, קירטעה מעט. סמוקי רובינסון עקף אותו בסיבוב במוטאון, ככותב וכמבצע, ואילו ה"טמפטיישנז" נראו כמי שמסתגלים במהירות רבה יותר לרוח הזמנים המשתנים תדירות. אפילו מי שכונה אז עדיין "סטיבי וונדר הקטן" ("הפלא העיוור בן ה-12") נראה לעתים כמי שצובר יותר אהדה.

גיי המשיך לחפש את עצמו. האלבומים שהוציא היו בינוניים, תערובת של להיטים ושל קטעים ניסיוניים יותר שקרצו באופן מגושם במקצת לפופ השחור השמרני והמיושן. הצירוף המוצלח ביותר שלו באותן שנים נעשה דווקא כזמר דואטים, בעיקר לצדה של טמי טארל בעלת הקול היפהפה (שמתה ב-1970 מגידול במוח). והיה כמובן גם "I Heard It Through the Grapevine" מ-1968, הסינגל האדיר שבביצוע של גיי נשאר אחד השירים הזכורים ביותר של העשור ההוא (ובישראל נחרב לנצח בגלל שימוש בו בפרסומת איומה לאיזו גלידה).

גיי היה דמות מורכבת ומתוסבכת במיוחד, גם בהשוואה לאמנים מצליחים אחרים. איש רדוף, מסומם בשנותיו האחרונות, שהיו לו יחסים טעונים עם אביו, מטיף קנאי ששלט בבית ביד קשה. הוא נרצח ביריות לבסוף באפריל 1984, יום לפני יום הולדתו ה-45, בידי האב, אחרי תקרית אלימה שבה גיי כנראה הכה את אביו משום שהתעלל באמו.

בלי חליפות טוקסידו

אבל ב-1970 הצרות של גיי התמקדו ביחסיו עם דמות אב אחרת, ברי גורדי, המייסד והבעלים של מוטאון. גורדי עבד על שיווק דימוי בטוח ("הצליל של אמריקה הצעירה"): מקסים, צעיר, בריא ומהוגן - גם אם שחור, נקודה שלא היתה נוחה לעיכול לרבים בארצות הברית בשנות השיא של המאבק לזכויות האזרח. גורדי לא התפעל מאלבומים, שהיו בשבילו עוד דרך לשיווק סינגלים, ולא האמין בחופש אמנותי ליוצרים שלו. הגישה שהעדיף היתה זו של פס הייצור, שיש להודות כי עד אז עבדה היטב. מוטאון יצרה באותן שנים, בקצב מסחרר, סינגלים מצוינים של כל אמניה המובילים, מגיי וה"טמפטיישנז" עד סמוקי רובינסון וה"מירקלז" ודיאנה רוס וה"סופרימז".

בחוץ, בינתיים, התחוללו דברים. הרבעים השחורים של אמריקה עלו באש במהומות המונים על רקע עימותים עם המשטרה או ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג. המציאות הזאת זלגה בהדרגה גם לתוך ההוויה הסטרילית של מוטאון, שהאולפנים שלה שכנו עדיין במרכז, השחור ברובו, של דטרויט. ארצות הברית כולה נסחפה בלהט האירועים הדרמטיים, כמו הרציחות של קינג ובובי קנדי, עליית "הפנתרים השחורים", המהומה העצומה סביב ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו ב-1968 וכמובן - המחאה נגד התמשכות המלחמה בווייטנאם.

זו היתה התנפצות אדירה, שהשפיעה על המוסיקה השחורה ועיצבה אותה מחדש. יוצרים שחורים שמעו את דילן ואת הביטלס, ראו את ההיפים ורצו משהו אחר מהאחוזה השמרנית של גורדי. חליפות טוקסידו והופעות מהוגנות במועדוני לילה כבר לא נראו רלוונטיות. את המהפך הגדול ביותר ביצע סליי סטון. "Theres a Riot Goin' On", האלבום שלו, הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. זו היתה יצירה מורכבת, לא קומוניקטיבית, מסוממת, מעורפלת ויפה להפליא, מזכירה בהרבה מובנים את "Exile on Main St." של הסטונס שיצא שנה אחר כך.

במקביל יצא באותן שנים, מ-1970 ועד 1973 לערך, מבול של מוסיקה שחורה חדשה, הרפתקנית. עם היוצרים שלה נמנו ג'יימס בראון כמובן וקרטיס מייפילד, ובמוטאון היו ניסיונות מוצלחים של מפיק חדש ופופולרי מאוד, נורמן ויטפילד. סטיבי וונדר ומרווין גיי, כל אחד בכוחות עצמו, נאבקו לשחרור מהלפיתה העזה של גורדי. "נפש חצויה", הביוגרפיה המרתקת שכתב דייוויד ריץ, עיתונאי יהודי אמריקאי שהתמחה כסופר צללים (ובהמשך כשותף פעיל וגלוי) בפרסום זיכרונותיהם של זמרים ידועים, מתארת את העימות.

גיי, שהיה נתון בהתלבטות אישית עמוקה, סירב באותה שנה להופיע בהופעות חיות ועסק בהפקה של הרכב צעיר שעליו פרש את חסותו, ה"אוריג'ינלס". דווקא כשהפיק אותם, הבין שהטכנולוגיה החדשה באולפנים תאפשר לו "לבשל" את אלבומיו באופן שונה, כשהוא מקליט בערוצים נפרדים את השירה המובילה ואת עצמו כזמר ליווי. פריצת הדרך נעשתה, אבל לגיי כבר לא היה מצב רוח לרומנטיקה ושירי אהבה. טארל מתה, אירוע שהשפיע עליו קשות, ויחסיו עם אשתו אנה גורדי, אחותו של ברי, עלו על שרטון.

בינתיים החלה גם מוטאון להוציא בזהירות שירים בעלי מסרים חברתיים ואפילו פוליטיים. מסרים מכרו תקליטים. אדווין סטאר הקליט את "War" ("למה היא טובה בכלל? לשום דבר!") וה"סופרימז" את "Love Child", על פעוט שנולד מחוץ לנישואים. גיי, למרות המחלוקת עם גורדי, עקב מרחוק אחר השינויים.

כשהחליט להגיב להתפתחויות, התוצאה היתה סינתזה מקורית להפתיע, כותב ריץ. "היו כל כך הרבה שינויים שצפו באוויר", סיפר גיי לריץ. "היה לי קשה לעכל את זה. לכן הרבה זמן לא עשיתי כלום בעצם. מצאתי נחמה בקולות מרגיעים כמו של (זמר הפופ הלבן) ג'יימס טיילור. השירים שלו עוררו תחושה של שקט בלב הסערה. בינתיים, מוטאון רצתה שאופיע בלאס וגאס, שאעבוד במלונות הגדולים במיאמי. הם כל הזמן צרחו: למה אתה לא באולפן? איפה התקליט שלך? מתי תיתן לנו עוד מוצרים? טוב, אני לא יכולתי להתייחס למוסיקה שלי כמו אל תוצרת מסחרית".

בד בבד פיתח גיי מודעות פוליטית גוברת. "הייתי אומר לאנשי מוטאון: ראיתם את העיתונים היום? קראתם על הנערים האלה שנהרגו באוניברסיטת קנט? (המשמר הלאומי הרג ארבעה סטודנטים בהפגנה באוהיו נגד המלחמה בווייטנאם בתקרית שעוררה זעזוע - ע"ה). הרצח שם גרם לי בחילה. לא יכולתי לישון. לא יכולתי להפסיק לבכות. המחשבה על שירים של שלוש דקות שיחרזו 'מון' עם 'ג'ון' לא עיניינה אותי.

"ראיתי מה קרה בוודסטוק ואמרתי לעצמי: הנה דור שלם של אנשים שהולכים לצעוד בנתיב חדש. הבנתי שמבחינה מוסיקלית עלי ללכת בנתיב משלי. גישת התעשייה של מוטאון לא נתנה לי הרבה מרחב לנשום. כשאחי פרנקי חזר הביתה אחרי ששירת במלחמה בווייטנאם והתחיל לספר לי סיפורים, הדם שלי התחיל לרתוח. היה לי משהו: כעס, אנרגיה, נקודת מבט אמנותית. הגיע הזמן להפסיק לשחק משחקים".

"What's Going On", שיר הנושא הנפלא והאלבום שבא בעקבותיו, היו הדרך שמצא אמן גדול להתכתב עם הזמנים המשתנים. גיי, כותב ריץ, חש תערובת של אמונה וייאוש. הוא הפך אותה לשאלה פשוטה: מה קורה?. במידה רבה הוא הביט באמריקה המוטרפת של תחילת שנות ה-70 דרך עיניו של אחיו פרנקי. "המוות וההרס שראיתי בווייטנאם עשו אותי חולה", סיפר פרנקי גיי לריץ. "המלחמה נראתה מוטעית, חסרת תועלת. סיפרתי הכל למרווין וכשנפגשנו אפילו סלחתי לו על כך שלא כתב לי כלל כשהייתי שם". ההשראה הזאת סיפקה בסיס לעוד כמה שירים גדולים באלבום, ובהם "Mercy, Mercy Me", "Save The Children" ו"What's Happening Brother" (בעיני, עדיין היפה שבהם). הפתיחה של שיר הנושא, עם מה שנשמע כפסקול של אנשים מדברים בערבוביה במסיבה, עדיין מעוררת צמרמורת גם 40 שנה אחרי.

"מוטאון נלחמה בזה מההתחלה", סיפר גיי לריץ. "הם לא אהבו את זה, לא הבינו ולא האמינו בזה". ההנהלה חשבה שהשירים ארוכים מדי, חסרי צורה ולא ימשכו את הקהל, שרגיל לשירים של שלוש דקות שמספרים סיפור רומנטי פשוט. במשך חודשים גורדי ואנשיו פשוט סירבו להוציא את האלבום. גיי איים להפסיק לעבוד אתם, עד שנעתרו.

הרחק מהקלישאות

זה היה האלבום הראשון שגיי הפיק וכתב את רובו בעצמו. עדיין נודף ממנו ריח קלאסי, החל בתצלום על העטיפה שבו נראה גיי לבוש במעיל גשם ועל פניו מבט מוטרד. השירים עסקו בתחלואיה של אמריקה: וייטנאם, ניכור גזעי, עוני, סכנת המלחמה הגרעינית, התמכרות לסמים ואפילו העניין החדש אז, הפגיעה באיכות הסביבה. למרות הטון השקט והפייסני, גיי הצליח להתרחק מקלישאות ולא נסחף לרוחניות תלושה.

"What's Going On" היה הצלחה מסחרית אדירה. יותר משני מיליון עותקים נמכרו, הישג גדול לזמנו, ושלושה סינגלים היו ברשימה של עשרת הגדולים. הטקסטים הושפעו מקרטיס מייפילד, ההפקה ממייפילד ומאייזק הייז. אבל העיבודים, שהזכירו יותר פופ וג'ז מסול מסורתי, גם השפיעו על רבים שבאו אחרי גיי.

יותר מכל, הרשימה השירה. "למדתי לשיר", הסביר גיי מאוחר יותר. "הבנתי סוף סוף מה קרה: במשך שנים שרתי חזק מדי. יום אחד שמעתי תקליט של אמן הג'ז לסטר יאנג והכל נהיה לי ברור: תירגע, פשוט תירגע. תשיר רגוע והכל יהיה בסדר".

"What's Going On", אם זה לא היה לגמרי מובן עד עכשיו, עדיין מומלץ בחום כאלבום. אבל המזכרת היפה ביותר שנותרה מהאלבום היא ויזואלית: גיי מבצע את השיר ב-1972, בהופעה חיה, על רקע תצלומים מחיי השכונות השחורות. שווה בהחלט חיפוש ביוטיוב. *



מרווין גיי ב-1964. לשיר רגוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו