בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיה רוקין בולטת לטובה בתערוכה הלא מרשימה של בוגרי התואר השני בבצלאל

תגובות

"יפו ת"א 2011" של בוגרי התואר השני בבצלאל היא תערוכה נחמדה ובינונית, וזו כמובן לא בדיוק מחמאה. מצד שני, אין בה רגעים מביכים; זה כשלעצמו לא טריוויאלי, כשחושבים על תערוכות הבוגרים מהשנים האחרונות.

בדומה לשנה שעברה יש גם כאן כמה עבודות טובות, אך ככלל התערוכה אינה מעוררת תחושה של הבטחה - אולי הדבר שהכי מצפים לו בתערוכה כזאת. עם זאת, היא מוצבת היטב, באולם מחסן 2 בנמל יפו, והחלל המחוספס במידה עושה חסד עם העבודות.

מרשים גם הניסיון ליצור הקשר אינטלקטואלי לעבודות בקטלוג היפה - אף שהטקסטים עצמם הם ברמות מגוונות מאוד. הקטלוג נערך על ידי אודי אדלמן ויואב קני, עורכים שותפים של "מפתח", כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית היוצא בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. הקטלוג ערוך לפי ערכים שכל אחד נבחר ונכתב על ידי אמן-בוגר, ומסודר בסדר אלפביתי לפי הערכים ולא לפי שם המציג.

סיווג העבודות בקטלוג אכן מעורר תקוות: "עבודות שמטפלות במושג ספציפי - מבקרות או מאתגרות אותו ומדמיינות עבורו מובנים אחרים מן המקובל; עבודות שמייצרות דבר-מה שעד כה לא ניתן למצוא לו שם מן המוכן; עבודות שמייצרות קונסטלציות חדשות למחשבה (...) הפורמט הלקסיקלי ממחיש שיצירות אמנות ממשיגות תופעות ואובייקטים ולא מגדירות אותם, שהאמנות מייצרת ידע והיא איננה רק אילוסטרציה שלו."

בהכללה ניתן לומר, כי הצילום הוא החלק החלש ביותר בתערוכה. דווקא התחום שבו מצטיינת האמנות הישראלית זה כמה עשורים, מציע כאן הקבץ סתמי ובעיקר נוסחתי של עבודות. לא כל צילום אדריכלות הוא הרה-משמעות ולא כל תקריב ובו חיתוך של גוף או אובייקט מוצדק אסתטית ורעיונית. אם לפני שנה היו צילומיה של עילית אזולאי העבודות הבולטות בתערוכה - הרי השנה המבחר בתחום זה אנמי להפליא.

חיה רוקין מציגה מבחר עבודות מצוין שמתבלט מאוד לעומת האחרות. בעוד אלה נראות ברובן כמרוכזות בהגשמת נוסחאות, רוקין מציגה אמנות שחולמת, חלומות שיש בהם גם סיוטים, ואינה חוששת לדבר על מהות, על בשורות וגזירות, על גורל וזמן.

נמצא כאן וילון אדום שהפאר שלו זול ודרמטי כשל בית אופרה מתפורר, אסוף בחבל תלייה, וגם שני שולחנות ועליהם אובייקטים שיש בהם שפע הצורני מצד אחד אבל מצד שני נראים כממאירים, כעומדים על סף ריקבון - ממשי או סימבולי. למשל, קליפות בננות שהשחירו ואחדות מהן צופו בצבע זהב, אקדח יצוק בגבס, שני גביעי זכוכית שבתוכם פוליאוריטן מוקצף וכלי קרמיקה מצויר שהוכתם באפור ושחור.

קל להיזכר בתקדימים לעבודותיה של רוקין, החל באמנים ישראלים כמו גרשוני (הקרמיקה) ועד אורס פישר - אך הדבר אינו משנה את העובדה שרוקין יוצרת עבודות חדות כתער, שאינן מניחות לצופה לחמוק לשדות נוחים קלים מדי של פרשנות או של דחייה וגועל.

"יובש" הוא המושג שבחרה רוקין לערך שלה בקטלוג ועליו כתבה ביו היתר, "היובש התרוקן והתקשה, התעצב למשהו אחר ואיבד תחושת אלסטיות. סוף סוף חומר שקפא בזמן" - אף כי דווקא בעבודתה יש את הלחלוחית שחסרה אצל רבים.

יערה צח יצרה פסלים המחוברים מיחידות מוכנות, העשויות בעיקר מניקל ונירוסטה, ובהן קולבי תצוגה, כיור וקרש גיהוץ. את האובייקטים הללו היא מפרקת ומחברת מחדש, משמרת קרירות ותחושה של משטח סטרילי וגם הכרה עמוקה של שיבוש, כאילו האובייקטים מתווכחים ומבקשים להוכיח איזו צידקה פנימית. עבודותיה מתקשרות לפיסול מינימליסטי אבל עוד יותר מכך לעבודות של סובוד גופטה ההודי, העוסק בחקר תרגומים תרבותיים ובהגירה, במיוחד דרך כלי מטבח שהופכים לסמני גבולות כלכליים ותרבותיים. העבודות של צח עוסקות בפורמליזם מאופק שיש בו זיכרונות של סוריאליזם.

עוד בולטים המיצבים של רוני קרני ושל נסרין נג'אר. קרני במיטבה כשהיא עוסקת במודרניזם ופורמליזם טהור בעבודות קיר בצבעים בהירים , צורותיה המצוירות לבן על גוני קרם-פסטל חותכות-פורסות את המשטח, מבררות יחסי משקל וגודל ללא הציניות שבהיתיחסות למה שכבר נחקר, החל בקונסטרוקטיביזם הרוסי של תחילת המאה הקדמת ועד אלסוורת קלי האמריקאי בשנות ה-60 וה-70 שלה.

נסרין נג'אר מתיכה זפת ליצירת הפרעה ושיבוש בחלל , ובמיצב שכותרתו "ללכת לאיבוד" מכניסה מה שנראה כקטע רחוב שהשתנה בקטסטרופה זו או אחרת. בתוכו היא שותלת קופסה עם קוביות סבון ארוזות בנייר שעליו מצויר גמל, וגם תבליט עם שקית אשפה השתולה כמעין אוהל בתוך מצע אפל של זפת ועץ. הערך הלקסיקלי של נג'אר, "ללכת לאיבוד", צירוף שיש בו הבטחה פואטית, מתרסק לטקסט פוליטי שחוק ("רחוב פלסטיני בישראל חי בקרב אומה שאינה שלו") המחליש את העבודה; היא הרי אומרת בקול רם מספיק את שיש לה להגיד בעבודה עצמה.

יצירתה של נג'אר יוצרת רגע להרהר בכותרת התערוכה "יפו ת"א 2011" (המחולק כך שכל מלה בשורה לחוד): זו משדרת סוג של מיתוג עירוני, וגם אם יש בה התחכמות של היפוך סדר הערים בשם, היא מתעלמת מהסיטואציה הטעונה של הפיתוח ביפו ומההזנחה הממושכת של האוכלוסייה הוותיקה הלא יהודית.

סרט הווידיאו של שמחה טללייבסקי "תל אביב דליטא" (2011) היה יכול בהחלט להיות קצר יותר, אך הוא דיון יפה בזהות שנע בין הגחכה, הסתייגות ולעג לבין כמיהה והשתוקקות לדתי , לרוחני. הגיבור, מכין כיפה ותפילין מנייר, מגלה בקרח על אדן חלון שני מגיני דוד מקרח וגם צופה באינטרנט בשיעור הדרכה של חב"ד איך להניח תפילין. הגיבור ממלא אחר הוראות, מגשר על הפער בין הווירטואלי לאמיתי, ויוצר סרט בקצב של מעין סטקאטו, זינוקים קצרים בזמן.

עוד בלטו בתערוכה העבודות של יעל רוכמן, שיצרה מיצב שבו מעלה מוביל אל רמפה שהיא מקום תצפית פנימי שהצופה שותף בו, ומירב סבירסקי בשורת עבודות שהמוצלחת שבהן היא יצירה קינטית שבה חוט אדום שמטפס ונעלם על חוט שקוף המתגלגל על שני גלילי חוטי תפירה, המונעים כמו באורח פלא בלב משטח לבן. *

"יפו תל אביב 2011" - תערוכת בוגרי התואר שני באמנויות בבצלאל. אוצרים: רפאל זגורי-אורלי, גיל מרקו שני, יוסי ברגר. מחסן 2 בנמל יפו, עד 18.6



מבט על התערוכה;


חיה רוקין, ''עזאזל חדש'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו