בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעדת גוז' ודניאל מרשימה מבחינה ארכיטקטונית. התפריט לא מעורר תיאבון

18תגובות

לקראת סוף כל גאות קולינארית, כמו דגי נווט המבשרים את בוא הכריש, צצות אצלנו מסעדות ממין מיוחד. מסעדות שמסמלות שהגאות מתחילה לסגת, ועוד מעט מי שלא לבש בגד ים, כמאמרו של וורן באפט, ייחשף במערומיו. מה שמייחד את מסעדות תחילת הסוף האלה הוא שהן מסעדות ציניות. ומסעדת "גוז' ודניאל", המסעדה החדשה והיפהפיה במושב בני ציון, היא, בעיני, מסעדה צינית למהדרין.

אבל רגע, תשאלו בוודאי: מה הכוונה מסעדה צינית? בשביל להסביר, צריך ללכת צעד אחורה. רוב הישראלים, כשהם יוצאים למסעדות, לא יוצאים לאכול: הם יוצאים לבלות. וכשאנחנו יוצאים לבלות, כידוע, שום דבר לא יפריע לנו. מוכרחים להיות שמח. שירות גרוע? אוכל רע? תפריט שבלוני? עברנו את פרעה, נעבור גם את קבבוני הטלה. ובואו ניתן לטבח המדאים בכפיים. הלך הרוח הזה, התמימות הכל כך נדירה הזו, מעמיד בפני מסעדנים אחריות כפולה ומכופלת. בכל תחום אחר של חייהם, הישראלים מקפידים לא לצאת פראיירים. במסעדות, הם כמעט מתעקשים שיוציאו אותם פראיירים. באנו לעשות שמח, ועזוב אותך מסינטה עייפה או מפסטה שרופה. שמח, ויעלה כמה שיעלה.

רוב המסעדנים - תתפלאו לשמוע - נוהגים בהלך הרוח הזה בכובד ראש ובאחריות. כמעט תמיד כשמסעדה אצלנו גרועה, היא גרועה מחוסר ידע או יכולת. לא מזלזול או מחמדנות. היוצאות מהכלל היחידות, בעיני, הן אלה שאני מכנה "המסעדות הציניות". את אלה ניתן כמעט לדמיין כשמעליהן מתנוסס שלט גדול: רוצה לצאת פראייר? אהלן וסהלן. סחבק מחכה לך. והקופה רושמת. אלה אותן מסעדות - שמופיעות כמעט רק בשיא השפע - שבמראית עין (ובעיקר במחיר) של מסעדות יוקרה נראות כמנצלות את התמימות והרצון הטוב של הסועד הישראלי כדי לדפוק מכה. אתה יודע שאין לך מושג ואני יודע שאין לך מושג, כביכול אומר המסעדן הציני ללקוחותיו, אז בוא חביבי, ונעשה ממך צחוק בסטייל.

וסטייל, ברוך השם, לא חסר ב"גוז' ודניאל". זו מסעדה - ואני לא מגזים - עוצרת נשימה ביופיה. במבט ראשון, הרצון הוא לא לאכול בה, אלא לאמץ את הארכיטקט. המסעדה נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר של מושב בני ציון ומקיפה אותה מרפסת דק רחבת ידיים שביום בהיר ניתן לראות ממנה, מן הסתם, עד בגדאד. כל השרון פרוש מאופק עד אופק. המרפסת גדורה בבר שלאורכו פזורים באלגנטיות כיסאות גבוהים, ולשבת כאן בזריחה זה ודאי חוויה מיסטית.

מחשבות זימה על סלק

המסעדה עצמה גדולה, רחבת ידיים, לבנה, והקישוט היחיד שלה הוא מטבח פתוח מבהיק בכלי ניירוסטה. זעיר פה זעיר שם מנקדים את הלובן הזה כתמי צהוב ואדום שמקורם בערימות לימונים ועגבניות שסודרו בטוב טעם בתוך כלים נאים (ולא, תודה לאל, בארגזים מאובקים). אורי בן דרור, אחד מבכירי מעצבי המסעדות שלנו, יצר במקום הזה יצירת מופת שעוד תעורר התפעלות מוצדקת בלא מעט ירחונים מקצועיים. זו מסעדה שמזכירה במבט ראשון את המסעדות של חבלי היין האוסטרליים: גבוהה, אוורירית, מוארת ו"צפה" מעל לשדות. במלים אחרות: אהבה ממבט ראשון.

ואולי לכן, אכזבת המבט השני צרמה כל כך. והמבט השני התחיל ברגע שבו נחת על השולחן התפריט. בעיני, זה לא תפריט של מסעדה: זה עיבוד מתחכם לתפריט ילדים של בית קפה בלונה פרק. שלוש מנות מכבדי עוף, המבורגר, פרגיות צלויות, שלוש מנות מפירות ים קפואים (כך המלצרית), קצת פסטה, שתי מנות סלמון, קצת מנות דגים מגידול תעשייתי, וכמובן - כי חל היום איסור לפתוח מסעדה בלי - סלק. בקיצור, המילון השלם לחומרי הגלם השכיחים, הבנאליים, הזמינים וחסרי הדמיון ביותר, כשעמודת המחירים, בוודאי לא תופתעו, היא הכל חוץ מבנאלית או חסרת דמיון.

וזו הרגשה מתסכלת: אתה יושב בתוך כל היופי הזה, ואין מה להזמין. אין בתפריט כמעט שום דבר שבא לאכול. מה, עוד המבורגר? שוב כבדי עוף על טוסט? עוד פרגית צלויה? או שמא נשוב אל טרטר הסלמון, מנה שאפילו לבתי הקפה בפריפריה כבר נמאס ממנה? המצב היה כל כך מייאש, שלרגע עלו לי מחשבות זימה בנוגע לסלק.

ואם התפריט לא מספיק, יש, ברוך השם, מלצריות. בכמה פרסומים ראיתי שהמסעדה הזו קשורה, כך או אחרת, לאחים ירזין (מ"עד העצם" דרך "צ'ימיצ'אנגה" ו"קפה איטליה", ועד לטאפאס הפנטסטי בנמל). יכול להיות, אבל אני מסופק אם זו אכן מסעדה שלהם. אכלתי במהלך השנים בערך בתריסר מסעדות של האחים ירזין, התפעלתי יותר או פחות, אבל השירות המקצועי והמעולה היה תמיד תו מובהק. והשירות שנתקלתי בו ב"גוז' ודניאל" נע על הסקאלה שבין השלומיאלי לרשלני. כמה דוגמאות: ביקשנו לחם. המלצרית הציעה להגיש אותו עם המנות העיקריות. ביקשנו לקבל אותו עם המנות הראשונות. מתי לדעתכם הוא הגיע? ודאי. יופי של הרגשה במסעדת יוקרה: להתחנן ללחם. סיימנו לשתות את המים שלנו. בלי להגיד מלה, בלי לשאול אם אפשר או אם אנחנו רוצים עוד משהו, המלצרית חטפה את הבקבוק והכוסות מהשולחן בשתיקה רועמת, וגזה. מנות הגיעו לא בסדר שביקשנו, לא לסועד שהזמין אותן, ועל כל שאלה היתה למלצריות תשובה: אברר במטבח. מה שהפך את הערב לדיאלוג קטוע כשמנגד, כל הזמן, התפריט. התפריט האכזר הזה שמסתכל לך בעיניים ומגחך בקול גדול. ואז, התחילו להגיע המנות.

בתוך התפריט הבנאלי מצאנו שתי מנות מחומרי גלם קצת פחות שגרתיים. אחת מהן היתה קרודו דג חרב. זו היתה מנה מבזה. לדג החרב, לא לי. הדג נעטף בתועפות לימון, שמן זית, כוסברה, פרוסות צ'ילי ומלח גס. אי אפשר היה להרגיש בשום טעם של הדג. המישרה היתה כל כך אגרסיבית, שאם היו כובשים בה את התפריט המנוילן עצמו היה לזה, מן הסתם, אותו טעם.

למרבה התדהמה, דקות אחדות אחר כך קיבלנו סלט עגבניות - סלט יפהפה, מעגבניות בשלושה צבעים (שגם תומחר ססגונית) - והוא היה מתובל בדיוק אותו דבר. אותו שמן זית, אותם לימון, כוסברה, צ'ילי ומלח. ובעיני, מי שחושב שדג חרב הוא עגבנייה (או להיפך) מבהיר באופן די נחרץ את הבוז שהוא רוחש לשניהם. ממול הגיעה מנת מוס כבדי עוף ואתה מה שנראה כפסגה חדשה של זלזול בחומרי הגלם. על המוס היתה שכבת ג'לי מיין מוסקט. רעיון יפה ומקצועי. אך אללי: מה עם הטעם? המנה היתה כל כך מפולפלת עד שלא ניתן היה להרגיש בשום טעם חוץ מהחריפות האדנותית של הפלפל ומהאלכוהוליות הצורבת של המוסקט.

אלה גם היו - כפי שבטח ניחשתם - מנות קטנות להפליא: ארבע פרוסות דקיקות של דג חרב, פנכה של מוס כבדים. מילא, התנחמנו, בטח המנות העיקריות יפצו. ואכן, במנות העיקריות מצאנו עוד משהו להזמין: טי-בון טלה. נשמע מעניין, נכון? ובכן, מעניין זו המלה הנכונה. נתח הטלה נפרס לפרוסות כל כך דקות שאפילו צריבה מהירה הספיקה כדי לעקר מהן כל זכר לעסיסיות. זה הגיוני: כי ככה ארבע פרוסות שנראו כאילו נפרסו במכונת נקניק מילאו צלחת שלמה והצטיירו כמנה.

לצד הטלה הגיעה קפונטה. קפונטה היא סלט חצילים סיציליאני. היא אמורה להיות כמו סיציליה: ייצרית, חדה, שמשית. הגרסה של "גוז' ודניאל" היתה, כנראה, התרגום האיסלנדי לקפונטה: עגמומית, מהוהה, סגרירית, ובעיקר: נורא מתוקה. זה היה הרבה יותר ריבת חצילים מאשר סלט חצילים. ואגב קפונטה, ואני מתנצל על הדקדקנות: אבל מי שמע על קפונטה בלי צלפים? העיקר להדביק שם מצלצל? ממול הגיע המבורגר (התייאשנו מלמצוא משהו פחות בנאלי).

באוטומטיות של תוכי מאולף המלצרית שמעה המבורגר, ומיד: "באיזו דרגת צלייה אתם רוצים אותו"? אז לפני שב"גוז' ודניאל" מבררים את רמת הצלייה, אולי כדאי שיבררו את טמפרטורת ההגשה המועדפת. כלומר, האם הלקוחות רוצים את ההמבורגר שלהם חם, פושר, או אולי קר לגמרי? בשבילנו החליטו: קר לגמרי. וזה קצת חבל, כי ההמבורגר דווקא נראה כאילו היה לו פוטנציאל. הוא אמנם היה קטן מאוד (כמה קטן? פרוסת עגבנייה לא רק כיסתה אותו לחלוטין אלא גם השתפלה בנדיבות מכל צדדיו), אבל נדמה היה שהוא היה קצוץ ולא טחון, ועד כמה שניתן היה להתרשם הוא הותקן מבשר ראוי.

שני ביסים מאוחר יותר יכולנו להתפנות לערימת הקש שבצלחת. ב"גוז' ודניאל" מכנים את זה "צ'יפס גפרורים". לפחות בעניין הגפרורים אין לי ויכוח אתם. למנה אחרונה הזמנו פבלובה. מה שהגיע הזכיר במבט ראשון - ואני מבקש את סליחתכם - משהו שהקיא דוב קוטב. מין ערימה לבנה מנוקדת בשרידי אוכל. השרידים האלה התגלו ככדורי פירות קרים מדי. כמה קרים? אם היו אומרים לי שאלה כדורי סורבה, לא הייתי מתווכח. ובכל זאת, אם באיומי אקדח אצטרך לאכול שוב אחת המנות כאן, זו תהיה, בלי ספק, הפבלובה. לפחות היה לה הטעם הנכון.

ועכשיו אתם בטח תוהים מה ההסבר שלי לכך שמסעדה כל כך יפה ומושקעת מרשה לעצמה? או, זה דווקא נורא פשוט. כי ל"גוז' ודניאל" יש יתרון עצום: קהל שבוי. כמה שהתפריט בנאלי, כמה שהמבחר ציני, כמה שהאוכל מפוספס, לקהל של בני ציון, בצרה ושאר יישובי ההרחבה ההיפר-אמידים שבסביבה זה מן הסתם עדיף עשרות מונים על להדליק את האוטו, לנהוג לתל אביב, לחפש חניה, ובחלק לא קטן מהמקרים: לקבל תמורה דומה. הפראייריות טובת המזג של הסועד הישראלי המצוי, בתוספת קהל שבוי אמיד? צריך להיות קדוש כדי לעמוד בפיתוי הכפול הזה ולא להיות ציני. ובבני ציון, לצערי הגדול, לא פגשנו קדושים. *

גוז' ודניאל - כל הפרטים

"גוז' ודניאל", רחוב אנשי בראשית, מושב בני ציון. טל 7714122-09

חשבון בבקשה

לחם וחמאה..............................................15 שקל

קרודו דג חרב............................................48 שקל

מוס כבדי עוף............................................42 שקל

סלט עגבניות.............................................38 שקל

טי-בון טלה עם קפונטה..............................120 שקל

המבורגר עם צ'יפס גפרורים..........................69 שקל

פבלובה...................................................44 שקל

סן פלגרינו גדול.........................................24 שקל

טיפ........................................................50 שקל

סך הכל.................................................450 שקל



''גוז' ודניאל''. ארוחה צינית
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו