בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן הקונצפטואלי גוסטב מצגר בתערוכת יחיד נדירה בניו יורק

התערוכה מוצגת יותר מ-50 שנה אחרי שפירסם את מניפסט "האמנות המשמידה את עצמה". עבודותיו, שמורכבות מדימויים מהשואה, מהסכסוך במזרח התיכון ומאסונות אמריקאיים, שואבות מתולדות חייו רבי התהפוכות

תגובות

במאי אשתקד רצה האמן גוסטב מצגר לפגוש את האוצר מסימליאנו ג'וני, כדי לדבר אתו על התערוכה "תמונות היסטוריות" שג'וני היה עתיד לאצור מעבודותיו - תערוכה המוצגת כעת בניו-מוזיאום בניו יורק. מצגר, בן 85, תושב לונדון, קרא בעיתון שג'וני משתתף בהפקת האירוע לרגל יום ההולדת העשירי של הטייט מודרן בעיר. הוא ניגש למקום, התיישב באחת הגלריות, פנה לאחד העובדים וביקש לדבר עם ג'וני. כעבור זמן לא קצר, לאחר שהדבר עבר מפה לאוזן, פנה אחד השומרים לג'וני ואמר לו שאדם ושמו גוסטב מצגר מחכה לו למטה. בשביל מצגר - שמעולם לא החזיק בטלפון, טלפון נייד, מחשב או טלוויזיה - זו דרך השגרה. ג'וני, לעומת זאת, הגיב בהפתעה הצפויה מכל אדם אחר בן זמננו.

בראיון עמו בתערוכה "תמונות היסטוריות" אומר ג'וני כי סיפור זה מדגים היטב מיהו גוסטב מצגר: "זה נותן מושג כמה קפדן וסבלני הוא. הוא לא התקשר או משהו, הוא פשוט ידע איפה אני ובא לשם. אני חושב שזה קיצוני במובן מסוים, אבל בסופו של דבר כשחושבים על זה, זה יותר הג'וני מדרך התקשורת האחרת".

מצגר נולד ב-1926 בגרמניה למשפחה יהודית פולנית. הוא ואחיו הגיעו לבריטניה עם הקינדר טרנספורט (רכבת הילדים ללונדון) ושני הוריו נספו בשואה. בשנות ה-40 וה-50 למד מצגר ציור יחד עם פרנק אאורבך ולאון קוסוף אצל הצייר דייוויד בומברג, אך זמן לא רב לאחר סיום לימודיו פנה לכיוון רדיקלי וקונצפטואלי יותר של ייצור אמנות.

במשך חמישה עשורים של עשייה דבק מצגר באמונתו כי תפקידו של אמן להיות אקטיביסט פוליטי ולחתור בכל כוחו לשינוי חברתי משמעותי. את מאבקיו בשדות של פירוק מנשק גרעיני, אקולוגיה, מלחמה וצריכה לא ניתן להפריד מהעשייה האמנותית שלו, כפי שלא ניתן להפריד מהם את ההיסטוריה האישית שלו ואת דרך חייו החריגה.

ב-1959 פירסם מצגר את מניפסט "האמנות המשמידה את עצמה" (Auto-destructive art), שקרא ליצירת אמנות מחומרים תעשייתיים, שתוחלת חייה קצרה; ובמלותיו: אמנות ה"משחזרת את האובססיה להשמדה, את המהלומות שיחידים וקהלים נתונים להן".

תיאוריה זו באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה בהפגנה בלונדון ב-1961, שבה מפגינים עטויי מסכות גז נשאו שלטי ניילון מרוססים בחומצה שאיכלה אותם. באותה תקופה נעצר מצגר לחודש בעוון אי-ציות אזרחי, שבו נאשם ביחד עם "ועד ה-100" שלחם למען פירוק מנשק גרעיני; את הוועד הוא הקים עם הפילוסוף ברטרנד ראסל.

מצגר מתמיד לעודד את עמיתיו האמנים לפעולה, ולחלופין לחוסר פעולה: ב-1974 קרא ל"שלוש שנים ללא אמנות 1977-1980" - מעין שביתה מכל עשייה אמנותית, שבמהלכה ביקש מהאמנים לערוך מחקר ולהרהר על הבעיות הפוליטיות והחברתיות של הזמן. את תערוכתו המסחרית האחרונה הציג מצגר ב-1966 ומאז הוא מסרב לקחת חלק בשוק האמנות.

את השפעתו של מצגר על עולם האמנות ומחוצה לו מדגים ג'וני גם דרך הדמויות הידועות שנקשרו בשמו: "זה מתחיל ביוקו אונו שהשתתפה בסימפוזיון הראשון של האמנות המשמידה עצמה, נמשך בלהקת ה'מי' שתמיד טענו שהסיבה שהם שברו כלי נגינה על הבמה היא הרעיונות של גוסטב מצגר (פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה, היה תלמידו, א"ב) וכלה באנשים כמו וולפגנג טילמנס (צלם גרמני זוכה פרס טרנר) שהוא מעריץ גדול של עבודתו של מצגר". גם האמן האמריקאי הכוכב, פול מקרתי, מעריץ את אמנותו של מצגר, לדברי ג'וני, והוא תרם מאמר לקטלוג התערוכה.

כנגד הזיהום החזותי

בתערוכה בניו-מוזיאום, תערוכת היחיד הראשונה של מצגר בארצות הברית, מוצגות, לראשונה ביחד, כל העבודות מהסדרה "תמונות היסטוריות". כל אחת מהן עוסקת באירוע היסטורי טראומטי, ובמרכזה תמונה מוגדלת שמצא מצגר בעיתון או בספר באחד מחיטוטיו האינסופיים בספריות וארכיונים. אל התמונה נלווה פסל, או טיפול מסוג אחר, היוצר הסתרה בדרגות ודרכים שונות. חלק מהעבודות מזמינות להשתתפות פעילה של הצופה.

כך, למשל, בכניסה לתערוכה מוצגת התמונה המפורסמת של הילד עם הידיים המורמות מאירוע הכניעה של יהודי גטו ורשה ומולה ערימת לבנים. לידה עבודה נוספת ובה מסך בד כחול-אפור; אם מעזים להסיט אותו כפי שמזמין שם העבודה על התווית, מתגלה מאחוריו תמונה ענקית בשחור-לבן של מפגינים ערבים שוכבים על הרצפה וחיילים או שוטרים מאיימים עליהם בנשק - תמונה הלקוחה ממהומות הר הבית באוקטובר 1990.

מעברו השני של החדר קיר לבנים שחוסם לחלוטין תמונה מפורסמת של כבאי האוחז תינוק מדמם בפיגוע באוקלהומה סיטי ב-1995. את התצלום אפשר לראות בקושי דרך חרך קטן בין הקיר שעליו הוא תלוי לבין קיר הלבנים.

שני תצלומים אחרים מוסתרים לגמרי, ותוכנם מפורש רק בזיכרון הקולקטיבי, שמופעל דרך שמותיהם: "היטלר נואם ברייכסטאג בברלין אחרי נפילת צרפת, יולי 1940" ו""Hitler-Youth, Eingeschweisst. את מרכז החלל, על הרצפה, תופס בד צהוב, והעבודה "לזחול פנימה - אנשלוס, וינה, מארס 1938" מזמינה את הצופים לזחול מתחתיו ולהיחשף לתמונה של קבוצה של יהודים וינאים שנכפה עליהם לזחול ולקרצף את המדרכה.

עמדתו של מצגר על האירועים ההיסטוריים מורכבת יותר מאשר הצגת דעתו על שהתרחש. והיא קשורה - באופן אירוני למדי כשמדובר באדם שאין ברשותו, כאמור, לא מחשב ולא טלוויזיה - למה שג'וני מכנה "זיהום חזותי".

ג'וני מסביר: "מצגר עוזר לנו לנווט בים של דימויים שהם כל כך בולטים, כל כך נוכחים, עד שהם מכסים את המבט שלנו. אנחנו חיים בעולם שבו ייצור דימויים הוא מן הסתם התעשייה הגדולה ביותר, אם חושבים על הוליווד, אם חושבים על התקשורת. היום אנשים מצלמים דימויים ומפיצים אותם בכל מקום כל הזמן, כך שדימויים נהפכו לכמעט נדיפים, כמעט חסרי חומר. מה שמצגר עושה הוא לתת להם גוף, עם הפסל ועם הגוף שלנו שחווה אותם; זה שב והופך את הדימויים לפיסיים, נותן להם משקל. זו תרומתו החשובה ביותר כרגע; ללמד אותנו לחוות דימויים שוב בדרך פיסית, לקיים יחסים חדשים עם דימויים, שאחרת היו פשוט נעלמים בזרם של אלפי אלפים שאנחנו רואים כל יום".

בין אמנות למוסר

מצגר לא בא לניו יורק כדי להקים את תערוכתו. ולא רק שהוא לא בא, גם את היצירות לא שיגר. מתברר שאחת היוזמות שלו קרויה "הפחתה בטיסות אמנות". ג'וני מסביר: "הרעיון הוא להתנגד לכלכלה הטרנס-בינלאומית האינסופית והלא הכרחית של אמנות. העמדה של מצגר היא שעבודות אמנות לא צריכות להיהפך לסחורה ולא צריכות להיות מובלות בכל העולם".

והוא מוסיף: "יש לו בחירה מודעת לעשות אמנות באמצעים מוגבלים. זו מעין 'אסתטיקה נסוגה' - אמנות שיכולה להיעשות עם כלום, שדורשת משאבים מצומצמים מאוד. זה חשוב לדעתי במיוחד בעולם האמנות של ניו יורק, שבו כל דבר צריך לעלות הרבה ולהיות מאוד מופק. יש צניעות באמנות של מצגר, שאני חושב שחשוב מאוד שאמנים צעירים יראו".

אז כיצד מתבצע תהליך הקמת התערוכה, ללא נוכחות האמן וללא עבודות שנשלחו?

"מה שממש נהדר בעבודה עם גוסטב הוא שאתה לא מקבל סט של הוראות. זה יותר תהליך שנחשף בהדרגה, מעין דיון ותהליך של ניסוי וטעייה. ואני חושב שזה גם חלק מהעבודה עצמה, שזו חוויה של חליפין, תרגום ופרשנות".

ופיסית, איך זה מתאפשר ללא יכולת לתקשר אתו באמצעים המקובלים?

"התמזל מזלנו שבגלריה סרפנטיין בלונדון הוצגה תערוכה של מצגר ב-2009, שבה נעשה הרבה מחקר. לאחר מכן למדתי לקראת התערוכה שאצרתי מעבודותיו בביאנלה של קוואנגג'ו (שבקוריאה הדרומית, א"ב). בזמן התערוכה בסרפנטיין כמה אנשים התקרבו אליו, כך שכעת אני יכול לשלוח שליחים שיילכו לפגוש אותו. שלחנו תמונות של התהליך לאנשי הקשר שלנו, והם הלכו עם המחשב להראות לו, מסרו לנו את תגובתו וכן הלאה".

ג'וני עצמו פגש את מצגר כמה פעמים. בנוסף לפגישה שתוארה בטייט מודרן, נחרתה בזיכרונו עוד פגישה: "כשהלכתי לפגוש את מצגר שוב, הוא קבע אתי בלובי של תיאטרון בלונדון. הוא משתמש בו בסוג של משרד. זה משהו בין חלל פרטי לציבורי. זה מאוד מעניין איך הוא מקים חללים מסביב לו, בהתאם לצורך שלו".

איך מצגר בוחר את התצלומים שמהם הוא יוצא לעבודות בסדרה? אם מדובר בטראומות של העם האמריקאי, בולט למשל העדרו של אסון התאומים אל מול נוכחותם של מלחמת וייטנאם והפיגוע באוקלהומה סיטי.

"בעבודה של מלחמת וייטנאם החיתוך של התמונה שונה מבתמונה המקורית; בדרך כלל רואים את הילדה העירומה, וכאן זה חתוך כך שאי אפשר לראות אותה. יש בחירה להישאר רחוק מאימאג'ים שנצרכו יותר מדי או שהם נפוצים מדי. הבחירה היא תמיד באימאג' שהוא מספיק איקוני כדי להתחבר לאירוע, אבל בדרך שהיחסים אתו יכולים להתחדש. בנוסף לכך, תהליך ההחלטה על אימאג' הוא אטי והדרגתי. במובן הזה אני חושב שמצגר - אם הוא לא יוצר היסטוריה מקבילה, הרי הוא מסדר את ההיסטוריה, או בכל מקרה נותן לה לשקוע".

מלבד ייצוגים של השואה, הנושא הבולט ביותר בתערוכה הוא העימות הישראלי-פלסטיני. האם זה קשור להיסטוריה האישית של מצגר?

"העבודות על השואה בהחלט מתקשרות להיסטוריה האישית שלו, אבל גם לרעיון של מה בר ייצוג. ישנו הציטוט המפורסם של אדורנו ('לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות') וישנה הבעייתיות של איך אתה מייצג את השואה ואיך אתה מייצג רוע שכזה ואת הרוע הספציפי הזה.

"אחר כך זה עובר לפוליטיקה עכשווית בישראל; אולי יש לזה קשר להיסטוריה האישית שלו, אבל זה בעיקר קשור שוב לשאלה של מה יכול להיות מיוצג. אני חושב שתמיד במלחמות גבול הייצוג נדחף. תחשבי על (כלא) אבו-רארייב, לא יכולנו לחשוב שמשהו כזה יכול להיות מתועד בתמונה, ואז זה קרה וראינו את זה בתמונה. אפילו מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השניה דחפו את גבול הייצוג.

"אני חושב שמצגר לא מצביע על הפוליטיקה של ישראל או פלסטין; אני חושב שהוא עובד עם האימאג'ים האלה מפני שיש שם תנאים של קונפליקט, שבהם הגבולות של הייצוג, לצערי, נדחפים קדימה. הגבול של מה שלגיטימי להופיע בתמונה נדחף בכל מקום שיש בו מלחמה".

וג'וני מוסיף: "כאשר עבודות הן כל כך פוליטיות, רגשיות או אתיות, תמיד עולה השאלה אם לשפוט אותן כעבודות אמנות או על פי העמדה האתית שלהן. לי אין תשובה על זה. אני חושב שזו בעיה טיפוסית של סוג עבודה שיש לו האומץ לגעת בנושאים מסוימים. בעיה נוספת היא, האם אתה שופט אמן על פי העמדה הפוליטית שלו או שאתה שופט אותו כאמן? יש עכשיו תערוכה יפה של פיקאסו בגלריה גגוזיאן, ואם מסתכלים על התאריכים אפשר לראות דיוקנאות יפים של המאהבת שלו שנעשו חצי שנה לפני 'הגרניקה'. חלק מהדיוקנאות האלה שימשו מודלים לגרניקה, שהיא יצירת המופת האתית. כל מה שאני יכול לומר, ואני לא יודע אם זאת תשובה, הוא שאף פעם לא פגשתי אמן שהוא כל כך מחמיר כמו גוסטב, שאין אצלו פשרות.

"דבר נוסף הוא שכאן רואים את כל העבודות ביחד, אבל זה לקח לו 20 שנה ליצור אותן. הוא גם היה זהיר ומתוח בקשר להצגה של כולן יחד, הוא חשש מהאפשרות שהן ינטרלו אחת את רעותה והמתח יאבד. למעשה, הוא חשב ליצור עבודה חדשה לתערוכה והתחיל מאימאג'ים של הקונפליקט במזרח התיכון; ואז קרתה רעידת האדמה ביפאן והוא היה המום מהנסיבות הגרעיניות והחליט לא לעשות את העבודה החדשה כי הוא היה צריך זמן לחשוב על האירועים ביפאן. הוא לא מחכה לאירוע שיקרה כדי שיוכל לעשות עבודה. יש תהליך של שיקוע".

ובסופו של דבר, האם הוא ראה את כל העבודות יחד בתערוכה?

"הוא ראה את התערוכה בסקייפ. מישהו נפגש אתו עם מחשב בשעה שקבענו מראש. הראינו לו הכל לפני הפתיחה, הוא אישר הכל וביקש כמה שינויים. אני חושב שזו היתה שיחת הסקייפ הראשונה שלו, והוא די התרשם. הוא שמח מאוד על התערוכה. הוא כבר בן 85 והוא עושה אמנות מאז 1958". *



מבט על התערוכה ''תמונות היסטוריות''


מצגר ב-2006. מראשוני הלוחמים נגד התחמשות גרעינית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו