בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי ככלות הקול

כשמהפכת הפאנק הגיעה לישראל, לא היה צורך בזמר טוב בשביל להוביל להקת רוק מעולה. אבל 30 שנה מאוחר יותר, השירה של דני דותן פגמה בהופעה של "הקליק"

תגובות

דני דותן ישנא את הביטוי הזה, ובצדק, הוא לקוח מהז'רגון של ערוץ 2. אז נתנצל ונגיד את זה בכל זאת: דותן הוא מולטי-טאלנט. אינטלקטואל אינפנטיל, דיסידנט נצחי, סקרן חסר תקנה, אנרג'ייזר טעון תמידית, במאי, סופר, ומעל הכל אנליסט תרבות מקורי וחריף. רק דבר אחד הוא לא: זמר. בזמן אמת, בתחילת שנות ה-80, זאת לא היתה בעיה. למעשה, זה כמעט היה יתרון. בזמן אמת, כשמהפכת הפאנק שילחה אדווה קטנה אל חופי תל אביב, אנליסט תרבות טעון באנרגיה לא היה חייב להיות זמר בשביל להוביל להקת רוק מעולה, חדשנית וחשובה.

אבל בזמן אמת + 30 שנה, כשספינת הנוסטלגיה האלטרנטיבית של "הקליק" עגנה שלשום בנמל של מועדון הבארבי, הורגש פתאום צורך בזמר טוב, או לפחות זמר סביר. וזמר כזה לא היה על הבמה. היה מולטי-טאלנט אקסטטי שעשה הכל חוץ מאשר לשיר כמו שצריך. זה היה מספיק כדי להעמיד הופעה אנרגטית, לא הופעה טובה.

הסיטואציה שבה להקה חדישה ודווקאית במהותה כמו "הקליק" חוגגת 30 שנה לאלבום הבכורה שלה, כאילו היתה "תיסלם" או "משינה", יצרה דיסוננס מסוים, ו"הקליק" ניסתה לנטרל אותו בכך שפתחה את ההופעה עם שורה של שירים חדשים, כאומרת: הסחורה העכשווית שלנו עומדת בכבוד מול אוצרות העבר. השיר הפותח, "המסיבה של ישראל", היה באמת סוחף ומלהיב, אבל בשירים הבאים נדמה היה ש"הקליק" לוחצת פול גז בניוטרל. לא היה כמעט זכר לשילוב המרתק בין השפה המוסיקלית המעודנת של הניו וייב לבין שפה מילולית גרוטסקית ומנוכרת, שילוב שעשה את "הקליק" למה שהיא. במקומו, "הקליק" ניגנו פאנק סטנדרטי עם מסרי מחאה ישירים ופשטניים. עודד פרח נכנס מצוין לנעליים הענקיות של ז'אן ז'אק גולדברג, עובד אפרת ואלי אברמוב תיפעלו היטב את המפרטים שלהם, אבל למוסיקה לא היה שפיץ מחודד ומעניין והקול של דותן לא סחב.

בנוסטלגיה כמו בנוסטלגיה, ההופעה השתפרה במידה ניכרת כשהחומרים הישנים של "אמא אני לא רוצה להיגמל" החלו לזרום, הגיעה לשיא ראשון עם "אני אבוד", ואחר כך היתה עוד ירידת מתח, עד שההופעה המריאה לקראת הסוף, באופן בלתי נמנע, עם שירים נצחיים כמו "לא צריך שתדליקו לי נר", "אינקובטור", "גולם" ו"כל האמת".

ברגעים האלה לא רק דותן היה באקסטזה. כמוהו נראו לא מעט אנשים בקהל, שהשילוב בין הביצוע החי של פסקול הנעורים שלהם לבין האנרגיות הגבוהות של "הקליק" הספיק כדי לעשות אותם מאושרים. נדמה לי שאני נמצא בעמדת מיעוט, אבל בשבילי ההופעה הזאת, חרף הסיום המצוין שלה, היתה קצת מאכ-מאכ-מאכ-מאכ-מאכ-מאכ-מאכ-מאכ זבת-זבת-זבת-זבת-זבת-זבת-זבת.

כמה מלים על הופעת החימום. "נערות ריינס" ניגנו סט קצר ומשכנע, שלא היה מחייב התייחסות אלמלא קרה בו דבר נהדר אחד. מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר בפעם הראשונה בהופעה וידעתם בוודאות מוחלטת שאתם עומדים להתאהב בו? לי זה קרה שם עם "רץ בהילוך אטי", שיר חדש ומעולה של הנערות, וזאת עוד סיבה לחכות לאלבום המתקרב של הלהקה הנהדרת הזאת, שאם עדיין לא הקשבתם לאלבום הבכורה שלה, שיצא לפני שנתיים, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

"הקליק". בארבי תל אביב, 15.6



''הקליק'' בשבוע שעבר. בשבח הנוסטלגיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו