בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החומרים של האינסוף

האמנית רות דורית יעקובי בדרך כלל חיה בהרמוניה גמורה עם אלפי החפצים הממלאים כל סנטימטר בביתה שבערד באי סדר קיצוני

תגובות

ביתה של האמנית רות דורית יעקובי מעורר רושם עז עוד לפני הכניסה אליו. כבר הנסיעה ממרכז הארץ דרומה אל העיר ערד מובילה לקצב חיים אחר. הנוף והאקלים משתנים והופכים להיות מדבריים, ממש כמו הנוף שמקיף את הבית, שמשני צדיו ערוצי נחל יבשים. השביל שנמתח משער הברזל אל הבית מוקף בצמחייה מדברית טיפוסית, ומכל צדדיו ערימות של חפצים: דלתות, ארונות מפורקים, ספרים, ציורים, בולי עץ ועוד. לרגע נוצרת תחושה כאילו מדובר בבית עזוב, אולם משהו באופן שבו מונחים החפצים מרמז על כך שיש היגיון בנוכחות שלהם בחצרו.

ברגע הכניסה לבית הפה, נפתח בתימהון והעיניים נפערות לרווחה. אלפי חפצים מונחים זה על גבי זה, זה לצד זה, בקושי משאירים נתיב לצעוד בו: מאות ציורים, ספרים, תיבות, כלי נחושת וזכוכית, מסמכים, תמונות, כדי חרס, חפצי נוי, מזכרות ועוד שוכנים בבית בערבוביה בלתי אפשרית, במין כאוס תמידי, שלא ברור כיצד אפשר לחיות בו. הדבר היחיד שמשאיר אוויר לנשימה הוא התקרה הלבנה - שגם היא סביר שתתמלא ביום מן הימים, שכן בכמה מהחלקים הפנויים שבקירות נרשמו משפטים שונים.

התוצאה היא שהעין אינה יודעת היכן להתמקד, אין לה רגע מנוחה, כל הבית מבקש את תשומת הלב שלה; לא משנה אם מדובר בסלון, בחדר השינה ובמטבח ששוכנים בקומת הקרקע או בחדרים הנוספים ששוכנים בקומה העליונה, ששימשו בעבר את ילדיה של יעקובי.

יעקובי, בת 59, שמגדירה את עצמה כאשה "בלי גיל ששייכת לאינסוף", גרה בבית עם בעלה גיורא. היא נולדה בטבריה וגדלה במושב ארבל עד גיל 14. בזמן שירותה הצבאי התחתנה ובגיל 26 כבר היתה אם לארבעה ילדים ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. תחילה גרה המשפחה בכרמיאל, ממנה עברו לבאר שבע ולאחר מכן השתקעו בערד, מכיוון שגיורא קיבל עבודה במחצבי ים המלח. זה היה לפני 30 שנה.

"כשהגעתי לערד עברתי טרנספורמציה", היא מספרת. "הגעתי הנה כפסיכולוגית, אבל המדבר השפיע עלי. בהתחלה הרגשתי נורא, אבל אז קרה מהפך, עזבתי את הפסיכולוגיה אחרי שבני הצעיר נולד והלכתי ללמוד אמנות פעמיים בשבוע בבית הספר לאמנות חזותית בבאר שבע. לאחר מכן למדתי שנה במדרשה לאמנות ששכנה אז ברמת השרון, והתחלתי לצייר". זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1987, כבר הציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, "ציורים ענקיים עם בטון וציפורים מתות".

מאז הציגה יעקובי 64 תערוכות יחיד ברחבי העולם, החל במוזיאונים של הרצליה, עין חרוד ואשדוד וכלה במוזיאונים בקנדה, טוקיו, אוסקה, קובה, בייג'ין, בנגקוק, סינגפור, סיאול, מקסיקו, לימה, בואנס איירס, סנטיאגו ואפילו בוותיקן. "זה היה מסע נפשי של גדילה. פתאום מצאתי את עצמי, הילדה מהמושב הקטן, מסתובבת לבד בעולם", היא מספרת. "זה היה מעניין איך בכל ארץ הציורים נהפכו למראה בעיני המתבונן: במדרשה לימדו אותנו שזהב זה קיטש ואילו במזרח הוא קיבל ערכים אחרים לגמרי".

המסע לדרום אמריקה היה משמעותי במיוחד בעבורה. "בכל פעם כשאני מגיעה לדרום אמריקה אני מרגישה שזה הבית שלי", היא אומרת. "שם קיבלתי את הצבעים האדומים, שם ראיתי מה זה שמחה לעומת העולם האירופי שיש בו אפרוריות וכבדות. במקסיקו ממש הרגשתי שנולדתי מחדש".

בזמן מלחמת לבנון השנייה עברה שינוי נוסף, כשהחלה, לדבריה, לשמוע את קולותיהם של חיילים מתים ואת הבכי של האמהות המקוננות. "גיליתי שהעולם שלנו מרובד ושיש בו הרבה קולות ורבדים מקבילים. כמו שאתה פותח ערוץ ברדיו, יש עוד ערוצים שאתה יכול לפתוח, אם הלב והנשמה שלך פנויים. שמעתי את הצעקה של החיילים בני ה-18 שלא הבינו ששולחים אותם למות", היא אומרת. "התחלתי ליצור טריטוריה של ארץ המתים - קניתי מיטות של תינוקות וחבשתי אותן, יצרתי עולם שנע בין חדרי זיכרון, חדרי מתים ובתי חולים, בין המוות לחיים. נבלעתי בעולם הזה, הרגשתי שהזמן נעצר, הפכתי להיות האמא של כל הילדים האלו שנעים באזורים שבין העולמות".

בשנת 2008 פתחה יעקובי תצוגת קבע בהאנגר ברובע האמנים באזור התעשייה של ערד, שם "תמות של לידה, מוות והיוולדות מחדש מתערבבות זו בזו ונפרשות על שטח של 600 מטר מרובע", כדבריה. בחודש שעבר נפתחה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות בתל אביב תערוכת יחיד של יעקובי, "האשה של אלף הקולות", ובה מיצב, ציורים, סרט שיצרה יחד עם בנה עמרם ושירים שמתאחדים לכדי "מסע של הנשמה, מסע קולות הדם לארץ החיים. כמו הבית, גם התערוכה היא חוויה טוטלית, מיסטית וייחודית בתוך טריטוריה מעל הזמן והמקום, וקיומה הוא במרחב ובזמן הפתוח", היא אומרת.

וכמו הבית, גם ההאנגר והתערוכה עמוסים בעבודות. יעקובי מספרת שלא תמיד זה היה המצב. "כשעברנו לגור בבית הוא היה ריק ולאט לאט הוא התמלא. הוא הפך להיות כמו ארמון שיכול להכיל אינסוף אנשים, שהקירות שלו מתרחבים. ככה גם גדלו הילדים, כמו קבוצת כדורגל, אחד על השני בערימה. הם גדלו בתוך זה והם עוזרים לי, מבחינתם זה נורמלי. כל המשפחה תומכת, אחרת כל זה לא היה יכול להתקיים", היא מצביעה מסביב, "בלעדיהם לא הייתי יכולה ליצור".

כצפוי, על טלוויזיה אין בכלל מה לדבר, וגם הרדיו בקושי עובד. גם המטבח עמוס בעבודות וחפצים, ואת המקרר אפשר לזהות רק מפני שבדומה לבתים אחרים גם עליו נמצאות תמונות של הנכדים והילדים בתוך שמרדפים. על השאלה איפה אוכלים עונה יעקובי בעודה מצביעה על קצה שולחן, ש"יש שם חלק קטן שמספיק לי ולגיורא. התרגלנו לחיות ככה". ומה קורה כשצריך למצוא משהו? "הייתי צריכה למצוא מסמך לחברת ספנות, שטר מטען, וזה פשוט לקח לי שבועיים למצוא אותו. אז אני נכנסת לדיכאון ואני אומרת שאולי אם אני אעשה מדיטציה אני אמצא אותו", היא אומרת בחיוך. "כנראה מצב כאוטי הוא טוב ליצירה שלי. מפעם לפעם אני מביאה עוזרת, שמבלה את רוב הזמן בלהזיז את העבודות שלי.

"תמיד הייתי ציירת טוטאלית, לא היה פער בין החיים לאמנות, הכל התערבב: הטבע, הנשמה, הבית. הציורים נמצאים בחוץ במשך שנים, אני עושה אותם במשך שנים והם מכילים את כל עונות השנה. ככלל, אני חיה לפי עונות השנה ולפי שעות האור, ואני עובדת רק בחוץ, אף פעם לא בבית. מכיוון שאני משאירה את העבודות בחוץ הכל מתחבר אליהם: פרחים, גשם שוטף, סופות חול, שלג שיורד פה פעם בכמה שנים. הטבע הוא חלק מהעולם הזה שמזין את הציורים - הם עשויים מהחומרים של האינסוף, והם גם לא נגמרים: גם כשאני לוקחת אותם לתערוכות אני ממשיכה לצייר אותם".

המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לדוא"ל yuvals@haaretz.co.il



סלון ביתה של רות דורית יעקובי בערד


יעקובי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו