בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להזמין מופע מחול אליך הביתה

המופע של בני הזוג אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו, המועלה בבתים פרטיים, יוצג השבוע במסגרת פסטיבל "בבית" הירושלמי. כך מצליחים השניים, ישראלי ואיטלקי החיים בגרמניה, לקרב את היצירה לקהל, וגם להתמודד עם תחושת הזרות שלהם

תגובות

לאבי קייזר וסרג'יו אנטונינו, בני זוג ורקדנים-כוריאוגרפים הפועלים בגרמניה, כבר נמאס להעלות את יצירותיהם באולמות תיאטרון סטנדרטיים. הם היו יכולים, כמו כוריאוגרפים רבים אחרים כיום, ליזום פרויקט המותאם למקום ספציפי באתר ציבורי דוגמת בניין נטוש, פינת רחוב או מרכז קניות. אבל במקום זאת, הם בחרו בחלל הפרטי והאינטימי ביותר: הבית.

אבל אין מדובר בביתם שלהם, שנמצא בלב העיר התעשייתית דואיסבורג. שני היוצרים, האחד ישראלי והשני איטלקי, החליטו להעלות מופע דואט דווקא בבתים של אנשים זרים - בכל פעם בבית של משפחה אחרת, כזו שמזמינה למשכנה קומץ חברים לערב של מחול. עד כה הועלה הפרויקט, "At Your Place", כ-50 פעם בבתים שונים ברחבי העולם, בין השאר בגרמניה, איטליה, בלגיה, ספרד, הולנד, ארצות הברית וישראל. השבוע הוא יועלה במסגרת פסטיבל "בבית" של עונת התרבות הירושלמית.

הרעיון למופעים הללו החל להתגבש לפני כשנתיים, בעת ביקור ממושך של השניים בישראל. הם יזמו פרויקט תצלומים ניסיוני עם הצלם אבישי פינקלשטיין, שבמסגרתו הם תועדו רוקדים באתרים שונים, כמו אוהלים בדואיים וחדרי מדרגות של מבני באוהאוס בתל אביב. באותה עת הם גם התנסו לראשונה בהעלאת מופעים בתוך בתים של אנשים, בין השאר בדירתה של השחקנית והזמרת דליה פרידלנד.

לאחר מכן שבו לגרמניה, השיגו מימון ממשלתי (בזכות העובדה שזו תוכנית המתאימה להצגה גם בקרב קהלים מעוטי יכולת שלרוב אינם באים לתיאטרון) וגיבשו כוריאוגרפיה ופסקול (שנע בין באך ושוברט למוסיקה אלקטרונית ושיר ארמני). הם הופיעו אצל כל משפחה שחפצה בכך, ואחרי כל מופע הקפידו לקיים דיון עם הנוכחים, "משום שזה תהליך ולא רק תוכנית אמנותית". באוקטובר ייצאו עם הפרויקט לסיור ממושך בשש מדינות אירופיות.

הגיוון בבתים שבהם הועלה המופע בשנתיים האחרונות רב - החל בחווילות מרווחות וכלה בדירות שיכון קטנטנות של משפחות דלות אמצעים. גם אופיו של הקהל משתנה תדיר. לדוגמה, בגרמניה הם הופיעו בדירה של משפחת פליטים פלסטינית. כשהחלו לחולל בדירה הזעירה, החליטו הגברים להצטרף אליהם עם ריקוד דבקה מסורתי. בהזדמנות אחרת הופיע הצמד בבית של זוג מורים, כאשר רוב הקהל היה מורכב מתלמידיהם החירשים-אילמים. בתום ההופעה השתאו המופיעים לנוכח כפות הידיים שהתנופפו באוויר, תרגום בשפת הסימנים למחיאות כפיים.

כמו נסיעה במעלית

נקודת המוצא למופע היתה התמסחרות המחול והתרחקותו מהצופה, מסביר קייזר. "זה הביא אותנו להתעניין ולחקור את התגובות של הקהל, אז החלטנו לתת לו את האפשרות להתבונן במחול כפי שמתבוננים בציור". באמנות הפלסטית, הוא מסביר, "כל אדם יכול להיות קרוב ליצירה, לקחת את הזמן שלו, להריח אותה ולהסתכל עליה. המעורבות שלו באמנות ברגע הזה היא שלמה. ורצינו לעשות את זה עם המחול: לגרום לו להיות כמה שיותר קרוב אל הצופים, כדי שיהיה להם סיכוי להבין את הגוף, להתבונן בו ולחוש אותו".

אך הקרבה הזאת עלולה להיות חושפנית ומעיקה בעבור המבצעים. קייזר אף טוען כי מדובר ב"חוויה קשה" מבחינתו. רקדן מקצועי מפתח כישורים שמסייעים לו להקרין את נוכחותו החוצה על הבמה, הוא מסביר, "אבל כשאתה כל כך קרוב, למעשה אין שום דבר להקרין, אז באופן מסוים אתה נותר חסר אמצעים ומאוד עירום. אתה כבר לא יכול להשתמש במה שלמדת, בכיסוי ובאריזה של המחול, כי העיניים של כולם מביטות בך ואין דרך להסתתר".

ואולם, גם בעבור הקהל מדובר בחוויה אינטנסיבית, על רקע המרחק המינימלי מהרקדנים. קייזר: "אפשר להשוות זאת לסיטואציה של נסיעה במעלית: כשאתה עומד במעלית לצד מישהו, מה אתה עושה? אחד מחטט באף, אחד מסתכל ואחד מתבייש להסתכל. אבל אתה חייב להתעמת. והעימות הזה אינו קל, אבל ברגע שאתה מתחיל להתמודד אתו אתה יכול לראות כמה אפשר להרוויח".

אחת המטרות המרכזיות שלהם במחול זה היא יצירת תקשורת. "בעבורנו, זה היה מדהים לראות את ההבדל בין תקשורת מהבמה לתקשורת באמצעות ריקוד מקרוב", אומר קייזר. אנטונינו מבקש להבהיר כי הם עוסקים באמנות שייעודה תקשורת ולא בידור. קייזר מוסיף כי למרות האווירה הקלילה שמספק לרוב החלל הביתי, מדובר בעבודה רצינית שדורשת מהצופים ריכוז מקסימלי.

הקונצפט של קייזר ואנטונינו כמו נתפר במיוחד בעבור פסטיבל "בבית", שבמסגרתו יתקיימו מיום רביעי עד יום שישי אירועי מחול, תיאטרון ומוסיקה בבתים ברחבי ירושלים, בעיקר באזור בקעה, המושבה הגרמנית ואבו תור.

"זה בעצם פסטיבל שמרפרר לסלוני התרבות האירופיים", אומרת המנהלת האמנותית שלו, דפנה קרון. "זה משהו נורא ירושלמי שהיה נפוץ בשנות ה-70 בקרב האליטה האינטלקטואלית. דווקא בעידן הזה של כל הפייסבוקים והטוויטרים, הפסטיבל מבקש להשיב מפגש בסיסי ואנושי שמתקיים במרחב הכי ביתי שיש".

קרון חולקת השקפת עולם דומה לזו שמציעים קייזר ואנטונינו, לפחות בכל הנוגע לרצון לשבור את היחסים הרשמיים בין הקהל למופיעים. באמצעות הפסטיבל היא גם מבקשת לטפח עשייה פרפורמטיבית מותאמת למקום, תחום שאינו מפותח דיו בארץ. המופע של קייזר ואנטונינו יעולה בפסטיבל שש פעמים, בשני בתים; לכל מופע נמכרים 25 כרטיסים בלבד.

היכרות גורלית

קייזר, בן 56, אב לשלושה בנים, נולד בתל אביב להורים ניצולי שואה, והחל לרקוד בגיל צעיר. כשהיה בן 16 הצטרף לאולפן "בת דור" ולאחר שירותו הצבאי רקד ב"בת שבע" במשך שנה אחת. בתום אותה שנה החליט לנסוע לאירופה ובפאריס צפה לראשונה במופע של מרס קנינגהם ("זה טומטם אותי לגמרי ובמשך שנים היה לי לדת"). ב-1983 שב לארץ לשלוש שנים, אז הכיר את נעמי פורטיס (אז בלוך) והזמין אותה לבוא עמו לבלגיה ולשתף עמו פעולה (אשתו לשעבר של קייזר היתה מבריסל, ורמי פורטיס, בעלה של נעמי, פעל שם אז עם להקת "מינימל קומפקט").

קייזר ופורטיס הקימו את ההרכב "Blue Ran Dances" והעלו מופעים במשך שלוש שנים. "ברקע שלנו היה קנינגהם", אומר קייזר, "אנשים שראו אותנו אמרו שאנחנו נראים כמו רקדנים של קנינגהם". באחד הסיורים בז'נווה, יזם קייזר היכרות בין פורטיס לידידו אוהד נהרין, שיצר עבודה ללהקה מקומית. אותה היכרות גורלית הובילה לשיתוף הפעולה רב השנים של נהרין ופורטיס ב"בת שבע".

מאז פעל קייזר כרקדן, כוריאוגרף ומורה למחול במגוון מוסדות אירופיים. הוא אף רקד ביצירות של הכוריאוגרפית הגרמנייה סוזנה לינקה וגם חיבר עמה כמה עבודות. הם יצרו מופע עם רקדנים אפריקאים בסנגל והעלו גם ערב משותף בישראל. דרך העבודה עם לינקה התוודע קייזר לחבל הרוהר הגרמני (שבעקבות פעילותה של פינה באוש בו נהפך לאזור שוקק מחול), והשתקע בו. כאשר נסע עם לינקה בשנת 2000 להעלות עבודה בבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה "פאולו גראסי" במילאנו, פגש לראשונה את אנטונינו, שלמד במקום.

אנטונינו, בן 36, נולד בסן סברו, עיר קטנה במחוז פוליה שבדרום מזרח איטליה. "מאז שהייתי ילד הריקוד היה התאום שלי והיה ברור שהוא יהיה לי למקצוע", הוא אומר. אך הסביבה שבה גדל הקשתה על טיפוח המחול והוא החל לרקוד באופן מקצועי בגיל מאוחר יחסית, ברומא ובמילאנו. זה עשור שהשניים חולקים דירה וסטודיו בדואיסבורג, ומעלים פרויקטים משותפים.

הם מתארים את שיתוף הפעולה שלהם כאתגר רציני, לנוכח ההבדלים הרבים ביניהם. "אבי הוא האינסטינקט ואני ההיגיון", אומר אנטונינו. "אני נותן יותר את הצורה ואבי נותן יותר את הרגש. אנחנו מנסים להיפגש באמצע והיצירות שאנחנו עושים הן התוצאה של המפגש הזה".

גם התקשורת הוורבלית ביניהם היא סוג של אתגר, ומתנהלת בעיקר בצרפתית. "פגשנו אחד את השני בצרפתית", מסביר קייזר. "סרג'יו לא דיבר אנגלית שוטפת ואני לא דיברתי איטלקית, אז אנחנו מתקשרים בצרפתית וחיים בגרמניה". וזה "בלגן", אומר אנטונינו בעברית וצוחק.

אלא שהשיחה המבודחת על השפות מעלה למעשה את הזרות שהם חשים, על רקע המגורים בארץ הזרה לשניהם והסיורים התכופים. "אולי זו הסיבה שיצרנו את 'At Your Place'", מאבחן אנטונינו. "אולי זה מה שהוביל אותנו אל בתים וחללים פרטיים - הצורך להרגיש בבית".



קייזר ואנטונינו ב''At Your Place'' בדירה בדואיסבורג, גרמניה. אמנות שייעודה תקשורת ולא בידור


תצלום: דניאל בר און



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו