בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט תיעודי: היחסים המתוחים בפנמה בין עזרות בית למעסיקיהן

הבמאי, אבנר בן נאים, מספר שמעסיקים דיברו אתו מתוך הנחה שמכיוון שהוא לבן, הוא רוצה לשמוע דברים רעים על העוזרות

תגובות

"פעם עוזרת הבית שברה לי שתי כפיות כסף", מתלוננת אחת המעסיקות בסרט התיעודי "על משרתות ואדונים", שבוחן את היחסים בין בני שני המעמדות הללו בפנמה וישודר הערב בערוץ יס דוקו. משפט זה, שנשמע כה סמלי עד שאפשר לחשוד כי נכתב על ידי תסריטאי, נאמר על ידי מי שנולדה עם כפית כזאת בפיה, בלי שמץ של מודעות עצמית, וכמוהו נאמרים משפטים רבים בסרט, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבלי התעודה IDFA באמסטרדם והוטדוקס בטורונטו.

הסרט, שביים אבנר בן נאים (בן של ישראלי, שבעצמו חי ויצר בישראל, אבל גדל וחי כעת בפנמה), מתעד את המשפחות וצוותי השירות שלהן, החיים יחד בתוך וילות יוקרתיות במשך עשרות שנים, ולפעמים ממש כל החיים. דרך היחסים האלה הוא מעלה את שאלת הפערים בין עובדים למעבידים לא רק בפנמה אלא גם במקומות רבים אחרים בעולם; עוד הוא דן ביחסים בין עובדים זרים ומשפחותיהם לאזרחים מלאי זכויות במערב, כמו בסוגיה האוניברסלית של יחסי כוחות.

בהצגה אלה מול אלה של ראיונות עם העובדות ועם המעסיקים, בן נאים יוצר מין דיאלוג שאינו מתקיים במציאות בין שתי הקבוצות. שורה של נשים מסבירות כיצד עזבו את חייהן בכפר, חלקן באות ממדינות שכנות כניקרגואה וקולומביה, אחרות מהאזורים הנחשלים יותר של פנמה, לעתים תוך עזיבת ילדיהן, וזאת כדי להתפרנס כעוזרות בית ומטפלות במשרה מלאה (מה שמכונה בישראל "או-פר").

המעבידים מספרים על הקושי בהעסקת נשים שלעתים גונבות מהם, לפעמים מתנהגות בקשיחות אל ילדיהם ולרוב פשוט אינן מבצעות באופן משביע רצון את מה שהתבקשו (לדוגמה, הן מביאות כוסות על תבנית פיירקס, במקום על מגש). בן נאים אינו מנסה ליצור איזון בין המעבידים לעובדות. קשה למצוא איזון כאשר מצד אחד אחת העוזרות מדברת על הניתוק מהילד שלה, ואילו אחת המעבידות מתלוננת כי קשה למצוא מישהי "שעושה את עבודתה מתוך אהבה".

בראיון עם בן נאים, הנמצא בביקור שגרתי בישראל, הוא מספר כי משיחות עם לפחות 100 עוזרות וכמעט אותו מספר של מעסיקים, הבין כי מה שפוגע בעובדות יותר מהשכר הנמוך והעבודה הקשה הוא הזלזול וחוסר הכבוד אליהן.

כבוד מפוקפק

בן נאים, בן 39, גדל בפנמה בבית עם עוזרות סביב השעון וכיום הוא מעסיק אחת כזו בביתו. הוא למד לתואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. לאחר מכן חזר לפנמה, וב-1999 נסע לישראל כדי ללמוד קולנוע בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. בארץ הוא יצר ב-2003 את הסרט התיעודי "עד המוות הכל פתוח", על צעיר שמתמודד עם מחלה סופנית - "סרט אופטימי על למות צעיר", כדבריו. הוא גם השתתף בסדרה של מיכה שגריר, "ישראלים ללא גבולות", שבה סופר המקרה שלו ושל אביו, שעזב את ישראל. כמו כן הוא עבד בעונה הראשונה של סדרת הדוקו-אקטיביזם "בולדוג".

הוא חזר לפנמה "כי כקולנוען הרגשתי שזה יותר טבעי לי. זאת השפה שלי", הוא אומר בעברית על השפה הספרדית (בהמשך השיחה העדיף לדבר באנגלית). "אני מרגיש מאוד נוח גם בישראל. אני פחות צריך להסביר את עצמי פה מאשר שם: כאן משקיעים יותר באמנויות מאשר בפנמה, שבה זה לא בראש סדר העדיפויות של המדינה. הדגש שם הוא מאוד עסקי ומסחרי, אבל לאט לאט זה משתנה. נראה שהגיע זמנה של אמריקה הלטינית. לא חייבים להיות השכנות העניות של ארצות הברית".

את "על משרתות ואדונים" החל לצלם ב-2009. "את התחקיר לסרט הכנתי הרבה קודם. אבל זה הוביל אותי דווקא לעשיית הסרט העלילתי באורך מלא ?צ'אנסה', קומדיה חברתית על שתי משרתות המשתלטות על בית של מעבידיהן. הרגשתי שיש עוד מה לומר על הנושא הזה, ורציתי לעשות זאת בסרט תעודה".

בסרט ברור כי בן נאים בחר צד. הדברים שהמעסיקים אומרים על העובדות לעתים מקוממים. אף שקרוב לוודאי שיש גם יחסים יפים בתוך המערכת הזאת, הוא בחר במודע שלא לתאר אותם. "אם יש סיבה חברתית לעשות את הסרט הזה, הרי שזה בגלל הקשיים, ולא היחסים היפים שהיו שם", הוא אומר. "הבעיה העיקרית של המצב הזה היא שכולם התקבעו בתפישות שלהם - אלה החושבים שהם יותר מהעובדות, וגם הן, שמאמינות שמגיע להן פחות.

"רציתי שהסרט ידבר גם על משהו יותר רחב - על אנשים שיש להם ואנשים שאין להם. לפנמה יש הכבוד המפוקפק להימנות עם המדינות בעלות הפערים החברתיים הגדולים ביותר בין עניים לעשירים בעולם. צריך לשבור גם את המעגל הזה. אני ריאליסט, וככזה חושב שהנטייה של אנשים היא לנצל את החלש מהם - בעסקים, בצבא, ביחסי זוגיות וגם בבית. מה שתיארתי בסרט נכון בנוגע לכל יחסי כוח: אפשר להשליך ממנו גם על יחסי ישראלים ופלסטינים, אירופים ומהגרי העבודה שלהם, ועוד".

בקטעים המבוימים/מתוסרטים בסרט נראית עוזרת בהילוך מהיר בשלל עבודות הבית, ולעומתה נראים הילדים, שמבלגנים במחי יד את כל הסדר שעשתה, או מוטלים על הספה וזועקים לה שתבוא לשרת אותם. "מריה, מריה, מריה", נראה ילד אחד צועק. "הם לא שונים מילד שקורא לאמא שלו כך שוב ושוב, אף שהיא עסוקה; ילדים הם ילדים", אומר בן נאים בסלחנות רבה מכפי שהדבר נראה בסרט. "הבעיה היא ההרגל".

ואולי הבעיה היא בכך שהנשים האלה נאלצות לעזוב את ילדיהן כדי לגדל ילדים של אחרים?

"כן, הן מגדלות ילדים של אחרים בעוד שהאמהות או הדודות שלהן מגדלות את ילדיהן והן שולחות למשפחה כסף. זה כמעט קורה אצל כולן. זו עובדה. אחד מהדברים הקשים שאנשים משכבות אלה צריכים להתמודד אתם הוא אהבה עם גבולות".

למה המעבידים בעצם שיתפו פעולה אתך?

"גיליתי שאנשים אומרים לך מה שהם חושבים באותו רגע לנכון, ומעטים מבקרים את עצמם. הם דיברו אתי כבעל ברית שלהם. הם הניחו מראש שמאחר שאני לבן ויש לי כסף, אז אני רוצה לשמוע דברים רעים על העוזרות ואני אצדד בהם באופן מיידי. לא קטעתי את דבריהם, נתתי להם לדבר.

"לא עשיתי בהם מניפולציה. אני מניח שאנשים מבינים שבקולנוע תמיד יש מידה של מניפולציה, ושקולנוע תיעודי הוא עוד סוג של קולנוע. רציתי שזה יהיה הכי נקי וישיר שאפשר. ניסיתי בשלב כלשהו להושיב עוזרת מול מעבידה, אבל זה לא הצליח, הן פשוט לא דיברו זו בנוכחות זו. לא היה שום דיאלוג. בסרט יצרתי סוג של דיאלוג. בעזרת חיתוך והדבקה, גרמתי להן לדבר.

"אף אחד גם לא התלונן על האופן שהוצג בסרט אחרי הצפייה בו. הם הבינו שהם שחקנים במשהו גדול מהם, והם רק אומרים מה שבעיניהם נכון באותו זמן ומקום. אנשים לרוב עומדים מאחורי מה שהם אומרים. הצגתי את מה שהם אמרו באופן שלם, לא ערכתי או קיצצתי את דבריהם. הם מתייחסים למה שנתפש בעיניהם כנורמלי, אלא שהנורמה השתנתה".

האם היה משהו שלא רצית להכניס לסרט?

"שמו של הסרט אולי מטעה כי הוא גורם לצופים לחשוב שיהיה כאן סיפור מאוזן, בעוד שיש הטיה ברורה לטובת העובדות. כאשר דיברתי עם המעבידים, אכן היו לכמה מהם תלונות שהיו מאוד אמיתיות על התעללות בילדים וגניבות, אבל לא הכנסתי אותן, כי הנשים האלה יכולות להיות גנבות או מתעללות, כל מה שכל אדם יכול להיות, אבל זה לא נובע מהשיטה, אלה לא אפיונים שלה".

האם בעצם חייבים את הפרספקטיבה של השנים? כמי שגדל בבית עם עוזרת מסביב לשעון, לא התעוררו בך שאלות כבר כילד?

"התעוררו. אני זוכר שאמא שלי סיפרה שנהגה לריב עם אמא שלה על כך שהיא לא מאפשרת לעוזרת לאכול יחד אתם בשולחן האוכל, אלא אוכלת לבדה במטבח. אבל כשאמי כבר ניהלה את הבית בעצמה, העוזרת לא הצטרפה אלינו לשולחן.

"אני גדלתי עם עוזרות בתוך הבית. אלה נשים שאתה אוהב כמו דודות או חברות של המשפחה ובכל זאת היחס שונה, אתה מרגיש את הסתירה הפנימית. אתה שואל את עצמך כילד: ?אם אתה מרגיש משהו כמו אהבה, במה זה שונה?' הקשר הרגשי קיים. אלה נשים שעובדות אצלנו במשך 25 שנה, לפעמים כל החיים, אבל כשגדלים מבינים שהפער החברתי-כלכלי נותר והוא בלתי ניתן לפירוק".



מתוך ''על משרתות ואדונים''. דיאלוג שאינו מתקיים במציאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו