בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה על האמנות הרוסית העכשווית בולטת בביאנלה לאמנות בוונציה

בכמה מהעבודות מהדהדת התקווה הסובייטית שנגוזה לעולם טוב יותר

תגובות

כבכל פעם, הביאנלה לאמנות בוונציה כוללת גם שלל תערוכות לוויין. אחת הטובות ביותר מבין אלה המוצגות במקביל לביאנלה ה-54 היא "מודרניאיקון: אמנות עכשווית מרוסיה", ובה משתתפים 20 אמנים מרוסיה, המשתמשים במבחר סוגי מדיה, מווידיאו ועד ציור ופיסול. התערוכה מוצגת ב-Casa dei Tre Oci ,Giudecca (תחנת וופורטו ציטלה; עד 25 בספטמבר).

מרבית העבודות משובחות ויחד הן פותחות חלון לאחד משדות היצירה העכשוויים המסקרנים, וגם האנומליים ביותר. האנומליה הרוסית היא הבנייה המהירה להפליא, כמעט יש מאין, של מערך מוסדי של חללי תצוגה של אמנות עכשווית, ביקורת אמנות, מסחר וירידים. מערך זה הנץ לקראת סוף שנות ה-90, תוך קבלת רוח גבית מהאוליגרכיה הרוסית שחיפשה לגיטימציה, ונהפך בשנים האחרונות מסוג של אקזוטיקה רומנטית (דוגמת המבט שבו התבונן המערב באמנות המחתרתית בברית המועצות) למרכז תוסס.

אוצרי התערוכה הם פרנצ'סקו בונאמי, שאצר את הביאנלה בוונציה ב-2003 (והכליל אמנים ישראלים רבים יחסית בתערוכה הבינלאומית במסגרתה) ואת הביאנלה בוויטני, ניו יורק, ב-2010, ואירן קלדרוני. בקטלוג התערוכה הם מציעים הרבה יותר מאשר תמונת מצב של אמנות רוסית, וההתכוונות הרעיונית הרחבה יותר מתבטאת היטב באיכות התערוכה.

הטקסט של בונאמי "נפשות חיות", המהדהד את "נפשות מתות", הרומן של גוגול מ-1842, מעניין מפני שיש בו מסימני ההתפוררות של תפישת הגלובליזם כפריזמה דומיננטית לקריאת אמנות. אם בעבר הקרוב, בתחילת העשור הקודם, המפתח לקריאת אמנות היה החיפוש אחר דמיון, קרבה וזיקה בין אמנות ממקומות מחוץ למרכז לבין אמנות הנוצרת במרכז המסורתי (קרי האנגלו-אמריקאי והמערב-אירופי), מה שאיפשר למעשה את הרחבת המרכז למוקדים רבים יותר, הרי בונאמי כותב על "הרוח הרוסית" וגם, אמנם במירכאות, על "גזע רוסי" (תוך שהוא מדגיש שהכוונה היא למובן התרבותי ולא האתני). מעניין לקשור קריאה כזו של אמנות לאומית לדברים שאמר לפני חודשים אחדים ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, על כישלון הרב תרבותיות ועל הצורך של הממלכה המאוחדת בזהות לאומית חזקה יותר.

בונאמי משרטט את השוני בין תפישת המודרני במערב - קו הנמתח מעידן הנאורות ועד להווה - לבין ה"מודרני" הרוסי, שהוא מתאר כ"אוסף אנקדוטות". האמנות בתערוכה מתייחסת למורשת המודרנית הרחוקה וקצרת הימים של האוונגרד הרוסי בשנות העשרה וה-20 של המאה הקודמת, התקופה המוערכת ביותר באמנות הרוסית מאז פסגת יצירת האיקונות הרוסיות בימי הביניים המאוחרים והרנסנס. שם התערוכה, "מודרניאיקון", עוסק בדיוק בקשר שבין המודרנה למסורת הרוסית, אולי במידה של אירוניה (לנוכח הרמיזה לראייה השגויה של התקופה הסובייטית כזמן מחוק מתולדות האמנות שנוצרה ברוסיה).

"האינטרנציונל" בקור מקפיא

"Clippings" (חיתוכים; מבחינת תוכן העבודה, אפשר לתרגם את שמה גם כ"רסיסים") של אולגה צ'רנישבה מ-2010 היא עבודה מרגשת ויפה להפליא, מהעבודות שהן לבדן כבר מצדיקות ביקור בתערוכה. היא מורכבת מ-24 מסכים שעליהם מוקרנים דימויים של נוף חוץ ונוף אורבני, דמויות ואובייקטים. מתחת לכל דימוי מוקרן טקסט קצר של שורות ספורות המתחלף בין רוסית לאנגלית, וכך מכתיב קצב התבוננות מדוד. צ'רנישבה מצליחה לחולל אותו נס שבו אמנות לוקחת את היום-יומי למסע לעבר הטרנסצנדנטי ומחוללת מטמורפוזה.

הצופים נשארים עם תחושה של אלכימיה. נוסעים ברכבת שנראים כשרויים בשרעפים, כתונת תלויה מחבל כביסה, שומר משועמם או אטום, רגעים שיכולים בקלות להיעלם בלא להשאיר עקבות - כל אלה נתפסו במצלמתה של צ'רנישבה. הטקסטים הנלווים נעים בין מה שנדמה כמשפט מתוך יומן אישי להרהורים פילוסופיים אך הם לעולם לא פסקניים. דומה שהבחירה ב-24 מסכים, שמהדהדת יממה שלמה, מדגישה את האיזון, את הקו שלא נחצה בין עבודת אמנות מדויקת מאוד לבין הנכחה של זרם תודעה.

"שוויון", שם עבודתה של הלנה קובילינה, שנכתב בצרפתית, מאזכר באופן אירוני את סיסמת המהפכה הצרפתית. זו עבודת וידיאו המתעדת מיצג שערכה האמנית במוסקווה בחורף 2008, ובו 11 אנשים בגילים מגוונים ומשכבות חברתיות שונות (ובהם קובילינה) טיפסו על שרפרפים בגבהים שונים כך שנוצר קו גובה עליון שווה. הם עומדים בקור המקפיא, מושא להתבוננות מופתעת וגם נבוכה של עוברי אורח וברקע נשמע "האינטרנציונל" הקומוניסטי, עם כל הפאתוס הסוחף שלו, הימנון לתקוות שנגוזו לעולם טוב יותר. דומני שרק היכרות עם מכלול עבודתה של האמנית ועם המצב ברוסיה תאפשר לקבוע אם העבודה אכן ראויה להתפרש ככזו הנעה בין ביקורת על כפיית קו אחיד על אינדיבידואליזם לבין סוג של מחאה על המצב הנוכחי של קפיטליזם, כמעט מתבקש לומר דרוויניזם קיצוני המתרחש ברוסיה (ואפשר גם לחשוב על הגרסה הישראלית שלו).

עבודה של סטניסלב שוריפה היא מיצב פיסולי אלגנטי שנראה כמתקשר למינימליזם האמריקאי של שנות ה-60, במיוחד לעבודות של דונלד ג'אד, עד שמתברר לצופה שמה שלפניו הוא תוכניות אדריכליות שהוגדלו וקיבלו נפח. מדובר בתוכניות לפרויקט שיכון ציבורי עצום ממדים שנעשו בימי חרושצ'וב, יורשו של סטלין, ונועדו להיטיב עם ההמונים לאחר שנות הדיכוי הסטליניסטי. בטקסט התערוכה נכתב שהפרויקט נחל כישלון מוחלט מאחר שהתברר שהדירות הקטנות עם הקירות הדקיקים לא תאמו כלל את מאוויי הדיירים. בטקסט גם מצוין שהאמן נולד באחת הדירות האלה. המידע הופך את העבודה משורת אובייקטים יפים למעין מצבה, יד לאותו פער בלתי נסבל בין אוטופיה למציאות, שדומה שרדף ואולי עדיין רודף את רוסיה.

עוד עבודות בולטות בתערוכה: עבודת וידיאו של יקוב קזדן המורכבת משני סרטים, האחד מ-1937 ומשנהו מ-1966, הדנים בדמות האשה המודרנית ברוסיה הסובייטית; פסלים ענקיים של אנדריי קוזקין, העשויים לחם ומלח ומתארים דמויות עירומות שנראות כעשויות בוץ שיבש; ותצלומים יפים ובה בעת מרתיעים של סרגיי ברטקוב, המראים את האופן שבו העבר שוכן בהווה ממאיר של דלות וייאוש במה שהיה בעבר מחוזות התעשייה הסובייטיים.

אויבים בדמיון

תערוכה זו מוצגת באי ג'ודקה ולא רחוק ממנה מוצגת התערוכה "אני מתגעגע לאויבי" ב-Monastery SS. Cosma e Damiano ,Sala del Camino. התערוכה, שעם משתתפיה נמנים אדריאן פאצ'י ומארק וינסנט קלינקה, מציעה הרהור על עוינות ואויבים שבדמיון, וכדאי לבקר גם בה.

עוד תערוכות המוצגות מחוץ לביאנלה וכדאי לבקר הן "הגישה הים-תיכונית " בפלאצו זנוביו, תערוכה שעוסקת בזהויות השונות והמסוכסכות שמתקיימות סביב הים התיכון מאלג'יריה עד ישראל, צרפת ולבנון. בין המשתתפים: זינאב סידרה, גל ויינשטיין, חליל ראבח ופאוזי בנסעידי. בפלצאו זנוביו גם מוצג הביתן של איסלנד ובו מציגים זוג האמנים ליוויה קסטרו ואולאפור אליסון וכדאי לבקר בתערוכתם.

מומלץ גם לבקר בחלל התצוגה החדש של פראדה, ארמון לא רחוק מגשר הריאלטו (בצד המרוחק מסן מרקו) שבו מוצג אוסף מרשים ביותר של אמנות מופשטת מוקדמת, אמריקאית ואירופית, בצד יצירות עכשוויות.

ציפור עצובה

היחסים בין אנרי דה טולוז-לוטרק לבין ג'יין אבריל, רקדנית במולן רוז' שהעניקה השראה לציוריו, עומדים במרכז תערוכה חדשה בלונדון

דניאל ראוכוורגר

"ג'יין המשוגעת" היה כינויה של רקדנית קאן קאן, אחת מני רבות שכיכבו במולן רוז' שבפאריס בשלהי המאה ה-19. מוזרה היתה: בהופעותיה לא הרבתה לבעוט גבוה ולחשוף את בגדיה התחתונים; לאחריהן נהגה להיעלם לתוך החושך בבדידות; גופה היה רזה ודי כחוש, פניה חיוורים ומלבושיה, לרוב, כהים ורבי שכבות.

נראה שללא היכרותה של אותה "ג'יין המשוגעת" עם אחד ממעריציה המתמידים, בן אצילים משונה ששמו אנרי דה טולוז-לוטרק, מי שהיה לימים לאחד מצייריה הנודעים של צרפת, איש לא היה זוכר את שמה לאחר מותה. מצד אחר, ייתכן כי ללא היכרותם, לא היו נוצרות כמה מעבודותיו המוכרות ביותר של האמן, שהכניסו גם אותו לתולדות האמנות ועיצוב הכרזות.

בשבוע שעבר נפתחה בגלריה קורטולד בלונדון התערוכה "טולוז-לוטרק וג'יין אבריל: מעבר למולן רוז'", שעוקבת בפעם הראשונה באופן מקיף אחר הקשרים בין השניים והשפעתם ההדדית זה על זה.

הרקדנית, ששינתה בצעירותה את שמה מז'אן בודון-רישפין לג'יין אבריל בגלל משיכתה למצלול האנגלי האופנתי באותה תקופה, ברחה מבית הוריה כשהיתה בת 13. היא ניסתה להסתדר באופן עצמאי, אושפזה בבית החולים סאלפטרייר לחולי נפש וכשהיתה בת 20 התגלגלה אל מולן רוז'. את מועדון לילה זה קשה היה להגדיר כ"בריא" לצעירה כמוה: אבריל התחרתה על מקום בו עם עשרות נשים צעירות אחרות בכל לילה, אבל אופיה היוצא דופן, שהקנה לה שמות תואר כמו "אורכידאה תזזיתית" או "לה מליניט" (כשמו של חומר נפץ מסוים), משך להופעותיה קהל קבוע.

טולוז-לוטרק, שגובהו מעט יותר ממטר וחצי, נהג לבוא לרוב הופעותיה בחליפה ומגבעת שחורה. הוא החזיק עמו בדרך כלל מחברת רישומים קטנה, ובה הכין סקיצות לציורים שעליהם עבד לאחר שחזר לביתו.

הוא ואבריל התיידדו ונהפכו לחברים קרובים לאחר שמבטיהם נתקלו במועדוני הבירה הצרפתית. טולוז-לוטרק החל לאייר ולצייר את כרזות הופעותיה של אבריל, אך במקביל צייר אותה גם בשעותיה מחוץ לבמה. "אבריל היא ציפור גדולה ועצובה בציורים, יותר מאשר סמל ארוטי חסר כובד ראש", כתב על אחת התמונות מבקר בן התקופה. באחד מציוריו הידועים, ששמו "במולן רוז'", תיאר עצמו טולוז-לוטרק יושב עם אבריל ועם חוג מכריה. "הוא נדהם מתנועתה השברירית ולא נמנע מלהביע את הערצתו אליה בקריאות רמות", כתב חברו של האמן, המשורר פול לה-קלרק, על התנהגותו של טולוז-לוטרק בהופעותיה של אבריל.

טולוז-לוטרק מת כשהיה בן 36 בשל סיבוכים הקשורים למחלות מין ולהתמכרותו לשתייה. אבריל התחתנה לאחר מותו, עזבה את זירת הלילה של רובע מונטמארטר והקימה משפחה בורגנית. קשריהם של השניים מתועדים בתערוכה בתצלומים, ציורים וכרזות היסטוריות. אוצרי התערוכה, שתינעל ב-18 בספטמבר, סבורים כי "ייתכן שטולוז-לוטרק מצא בשונותה של אבריל מראה לאישיותו שלו".



הלנה קובילינה, ''שוויון'', 2008


פסלים של אנדריי קוזקין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו